מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

קולות חדשים / ביכורים

אימא של נלי / עדי ארצי *


הילדים שלכם רואים אותי ברחוב ובוכים? עדיף מאשר שיצחקו. עליי.
אני כבר כמעט לא יוצאת מהבית. רק נלי הכלבה שלי מכריחה אותי. חשבתי לתת לה ללכת לבד, היא כלבה מאוד חכמה ואני בטוחה שהיא תצליח למצוא את הדרך, אבל חברה שלי ציפורה אמרה שלשכנה שלה מת הכלב אחרי שאכל איזה משהו שמרחו ברעל ומאז אני לא לוקחת סיכונים. כי כמה שנלי חכמה – היא הרבה יותר רעבה.
אני יורדת איתה שלוש פעמים ביום. בבקרים ובלילות יש שקט וזה בסדר. בצהריים אני סובלת. כמה שניסיתי להרגיל את נלי לוותר על הטיול הזה – היא לא מוכנה. מקווה שהיא מעריכה, הכלבה בת כלבה הזאת.
הכול בגלל המבטים. בהתחלה התחמקתי ואז התחלתי להחזיר מבטים עקומים חזרה. הכי מעליבים הם הילדים שפשוט מצביעים וצוחקים. מה אימא אמרה לי אז על בתיה שצחקה עליי? "תעליבי אותה בחזרה, למה שהמכוערת הזאת תצחק על הבת שלי?" היא הדגישה את המילה שלי. ואני רק אמרתי, "אבל היא בכלל לא מכוערת…" היא הייתה הילדה הכי יפה בכיתה ואולי בכל בית הספר.
אימא הסתכלה עליי ואמרה, "לכל אחד יש משהו. תחפשי טוב".
חיפשתי ולא מצאתי. אימא לא ויתרה, וכל יום הזכירה לי לחפש. עד שיום אחד מצאתי. אפילו שני דברים. מאז כל מי שרק פתח את הפה לכיוון שלי – קיבל מה שקיבל. הבנות בכו. לפעמים גם הבנים. מהר מאוד אף אחד כבר לא צחק עליי.
השנים עברו ואני שכללתי את היכולת הזאת. ברגע שמישהו עובר מולי אני ישר רואה מה שרע אצלו.
ציפורה החברה היחידה שלי חושבת שזה מצחיק. ודווקא אמרתי לה שכדאי שתצחק פחות כי זה עושה לה קמטים מגעילים מסביב לפה, אבל היא בשלה. לנלי כמעט שאין פגמים, רק משירה שיער. עשתה לי כבר שטיח מתחת לשולחן בסלון.
"מה אתה צוחק? יא פה של סוס, שום גשר שאימא ואבא יקנו לך לא יסדר את זה!" אמרתי וירקתי כשעבר לידי הילד השמן של השכנה.
"ואת, מה את מתלחששת?" אמרתי לילדה שניפחה את השיער שלה כמו שלי, "שום תסרוקת שלא תעשי לא תקטין את האף הזה שלך!" היא הייתה בהלם, הגמדה.

בבוקר, הרגשתי שהיד שלי נרטבת. שוב הם מנסים לגרום לי לעשות פיפי בשק שינה. בתיה נכנסה לי לחלום, ואני הייתי בת תשע, במסיבת הפיג'מות שלה, שהוזמנתי אליה ברגע האחרון רק כי אימא שלי צעקה במכולת על אימא שלה.
אימא חשבה שלא שמעתי. שלחה אותי לקנות תריסר ביצים ולבחור אותן אחת אחת, בלי שברים דקים, סימנים או נוצות. סובבתי לכל הצדדים פעמיים כמו שאימא לימדה אותי. היו בינינו קורנפלקס, כלים חד פעמיים ולחמים אבל אני עדיין שמעתי הכול.
אימא אמרה לגברת כצנלסון שזה לא יפה שהבת שלה לא מזמינה את כל הבנות בכיתה. הגברת התעלמה. אז אימא אמרה לה שזה לא יפה שהיא מתעלמת, "עושה ת'עצמך לא מקשיבה גברת?" היא עדיין לא הסתובבה. אימא שלי איימה עליה שתקלל אותה בקללה הכי נוראה, ואז היא לחשה איזה משהו, וגברת כצנלסון הסתובבה עם פרצוף של פוחלץ, ואמרה, "אני לא מאמינה בשטויות האלה, ובכלל באיומים, בעלי עורך דין!"
בעל המכולת שעד עכשיו שתק אמר, "אני לא חושב שאפשר להוכיח קללה כזו בבית משפט". חיוך גדול נמתח על פניו. העיוות בפניה של גברת כצנלסון רק הלך והחמיר. "שטויות, שטויות במיץ עגבניות", היא הרימה קופסת שימורים של עגבניות באוויר. "את חושבת שאני מאמינה במכשפות?!" היא גיחכה.
אימא שלי גירדה את השומה שהייתה לה ליד האף. חשבתי לעצמי שמי שלא מכיר אותה יכול לחשוב שהיא מכשפה. היא הייתה די דומה לדמויות שהיו בסיפורי האגדות במדף בכיתה, אני ידעתי שהיא לא. היא רק אימא שלי. גברת כצנלסון ואימא הסתכלו זו על זו. יד מונחת על קופסת רסק עגבניות, יד אחרת עם שני צמידי זהב דקים מונחת על מותן רחבה.
לפתע אימא של בתיה אמרה "בסדר, שתבוא". קולה היה רפה כל כך שכמעט לא שמעתי. אבל כן. היא מזמינה אותי. הביצים נשמטו לי מהידיים. התבוננתי על הרצפה בפחד. אימא כבר לא תרצה את הביצים האלה. כיסיתי את הרצפה עם שתי קופסאות קורנפלקס גדולות והתחבאתי ליד החטיפים. גברת כצנלסון יצאה, ואימא קראה לי לבוא, יצאתי מהחנות לפני שהמוכר יראה.
"את הולכת למסיבה של בתיה. בואי נקנה פיג'מה חדשה", היא אמרה וחייכה.
אימא שלי כמעט אף פעם לא חייכה, אבל כשחייכה היא הייתה הכי יפה בעולם. כמו הנסיכות מהספרים האלה על המדף. לא סיפרתי על הביצים, רציתי שתמשיך לאהוב אותי, רציתי פיג'מה חדשה. קנינו אחת בוורוד בהיר עם כוכבים, ואני התקלחתי, לבשתי אותה ויצאתי עם שק השינה של איציק השכן לבית של בתיה. ראינו סרט, אכלנו פופקורן. היה כיף. עד המקרה עם הכוס. היד שלי הייתה בפנים רטובה, וכשפקחתי עיניים ראיתי את בתיה וכל הבנות צוחקות. היה לי חם בין הרגליים, וכשהעיניים שלי הלכו למטה, למרות שאמרתי להן לא, גם גיליתי למה. הפיג'מה הפכה כהה, ואימא שלי באה לקחת אותי באמצע הלילה.
הסתכלתי על היד שלי בפחד, מצפה לראות את בתיה או גילה, אבל ראיתי את נלי. היא ליקקה אותי. ישבה מוזר.
נלי הלכה ברוורס שני צעדים ונפלה. היא הסתכלה עליי כמו כלבה זקנה, ואני ידעתי שצריך לקחת אותה לרופאה.
"אל תדאגי נלי חיים שלי, אנחנו נתקן אותך", אמרתי לה ויצאתי לתפוס מונית.
במושב האחורי של המונית הוצאתי את הארנק. השלכתי עטיפת מסטיק ועתידות שלא התגשמו לתיק הגדול שלי, והמשכתי לנבור בין מטבעות, קבלות ישנות ושטרות מקומטים. דרך המראה נתקלתי במבט שלכסן אליי הנהג, יכולתי לראות גם את בבואתי, הפיג'מה הישנה שהייתה קצת מקומטת בצווארון, השיער שלי שנראה כאילו קמתי הרגע משינה.
"מה אתה מסתכל עליי?" אמרתי לנהג, שחרחר בתגובה, שפמו המדובלל רועד, ואז הוסיף, "בלי זבל במונית שלי".
"למי קראת זבל?" התחלתי להתחמם וגם נלי השמיעה נביחה.
"תרדי גברת", הוא בלם בחוזקה.
"לא!" אמרתי ונלי נעמדה על הרגליים האחוריות.
הוא דומם את המנוע ושילב זרועות שעירות על החזה.
"אני ארד, אבל אם היא תמות – זה עליך. הנשמה שלה תרדוף אותך. אתה תשמע כל היום נביחות באוזניים, ולא תוכל ליהנות עוד מהשירים האלה של עומר אדם…" אמרתי לו, ויכולתי עוד להמשיך אבל הוא לפתע התניע והגביר את המוזיקה. כנראה רצה לרמוז לי שהשיחה הסתיימה. אחר כך הוא המשיך לנסוע. לא אכפת לי, מי רוצה לדבר איתו בכלל. מה שחשוב זה להגיע עכשיו לרופאה של הכלבים, לא ללמד את הנהג הטיפש הזה שצריך להסתכל קדימה כשנוסעים.
נלי צלעה עד לדלת של הרופאה רק כדי לגלות שיש לפניה בתור ארנב לבן ופינצ'ר.
"אפשר לעקוף את הארנב? זה מצב חירום!" הודעתי להם.
"לא. אני פה משבע בבוקר…" האבא של הארנב אמר בשעמום, והסתכל בשעון.
אחרי שעה הרופאה קיבלה את נלי. היא בקושי עלתה על המיטה.
בחוץ התיישבתי ליד עיתון לאישה מיולי 2012, "הטרנדים הכי חמים לקיץ". ניסיתי לקרוא, כפכפי פלטפורמה, נלי צולעת, תיקי קש, נלי נובחת. אני לא מצליחה להתרכז ודופקת בדלת.
הרופאה הסתכלה עליי. הרגשתי את הפחד עמוק בבטן. "נלי חולה מאוד. את יודעת כבר. צריך לשקול להרדים…" היא הניחה יד על הבטן של נלי, ונלי התמסרה למגעה. רוצחת. לא טוב נלי. צריך ללכת מכאן.
"בואי נלי", אמרתי. נלי ניסתה לקפוץ מהמיטה אבל לא הצליחה.
"בואי", אמרתי חזק יותר עכשיו, ושוב נלי ניסתה, היא כמעט נפלה על האף, והרופאה ברגע האחרון משכה לה בקולר ושלחה אליי מבט מוכיח. עצמתי עיניים. כשפקחתי אותן ראיתי שנלי צולעת לעברי לאט.
"אני אוהבת אותך", לחשתי לה לתוך הפרווה הלבנה שליד האוזן, ולרופאה אמרתי, "חשבתי שאת עוזרת להם לחיות, לא למות".
היא קראה אחרי, "בנוגע לתשלום…" הסתובבתי, גם נלי הסתובבה. "אני מקווה שנלי תרגיש יותר טוב", הרופאה אמרה.
"לא בזכותך!" אמרתי. רופאה היא קוראת לעצמה. רוצחת.
"אל תדאגי נלי, אנחנו נתקן אותך".
היא ייללה.

נלי כפתה את נוכחותה עליי. אני לא חיפשתי אותה, לא רציתי בחברתה. אני לא צריכה אף אחד, זה בטוח. חזרתי הביתה מהעבודה, וכשירדתי מהאוטובוס היא התחילה ללכת אחריי. כל מה שרציתי היה להגיע הביתה ולשטוף את היום מעליי, הפיח שדבק בי כשחיכיתי לאוטובוס בכביש הראשי צרב לי בנקבוביות. אז כשנלי התחילה ללכת אחריי בהתחלה לא התייחסתי. חשבתי שהיא תעזוב. אחרי שני רחובות אמרתי לה "קישטה". לא הבינה. היא לא חתולה. נופפתי לה ביד שתלך, והיא רק התקרבה. בסוף הגענו לבניין שלי. אין אצלנו דלת כניסה, רק פתח ומדרגות, לנלי זה שיחק מצוין.
הכנסתי את המפתח לדלת, וצעקתי "לכי!" הקול שלי הדהד בחדר המדרגות. נלי לא התרגשה, ונשנשה ג'וק שהיה שם. היא סיימה וליקקה את הפה, השפם שלה רקד. זה הצחיק אותי. היא התקרבה וליקקה לי את הקצה של הרגל. איכס! כרגע היה לה בפה ג'וק. מסכנה, אם אכלה ג'וק היא כנראה רעבה. סובבתי את המפתח בחור של המנעול. אביא לה את השניצל משלשום.
היא נכנסה אחריי ישר למטבח. נתתי לה את השניצל. בביס הראשון היא הרימה ראש, וראיתי לה בעיניים שהיא אומרת תודה. אחר כך היא חיסלה את כל הצלחת, ואז שכבה מותשת ליד הרגליים שלי. הניחה עליי רגל קטנה.
הדלת של הבית עוד הייתה פתוחה, והתכוונתי למשוך אותה מהאוזן החוצה. אבל כשכבר הגעתי לידית, לחצתי אותה וסגרתי את הדלת. הכלבה נשארה בפנים.
כשיצאתי איתה למחרת לגינה השכונתית, ראיתי שאנשים מחייכים אלינו. אימא עם ילדה ביקשה ללטף, איש זקן שעצר לידי ברמזור טפח על גבה ברוך ואמר שרואים לה בעיניים שהיא חכמה. אנשים אהבו אותה, ובזכותה גם אותי. התחלתי לדבר עם זרים. זה היה מוזר. פעם אחת אפילו החזקתי תינוק של שכנה, הוא שיחק עם נלי ואני העברתי יד בתלתלי הזהב שלו, הוא התרפק עליי ואני נשמתי עמוק לריאות את הזיעה המתוקה שלו, מהולה בחלב ושמן תינוקות. אימא שלו רדפה אחרי אחותו, וכשחזרה הייתה אדומה ועצבנית. אני הייתי רגועה כמו שלא הייתי מעודי. היא אמרה לי תודה. "אין על מה", אמרתי לה. אין על מה.
נלי באמת הייתה חמודה. כולם ראו את זה. אני שמתי לב ראשונה. אבל מתישהו כל היחס הזה פסק, אולי היא התבגרה, אולי אני, אולי זה בגלל הטלפונים האלה שנתקעו לאנשים בין קצה האף והעולם. בכל מקרה, נשארנו שתינו. בלי אנשים ברמזור ותינוקות מזיעים. מי צריך אותם. הכי טוב רק נלי ואני.
נלי ואני לנצח. ככה תמיד חשבתי. והיא הבטיחה לי, הכלבה בת כלבה הזאת. אז למה מיום ליום אני מאמינה קצת פחות?
לקחתי אותה לעוד רופא חיות. הוא הסתכל על נלי שתי דקות וקבע, "חולה מאוד. למה את לא מרדימה אותה, היא סתם סובלת", איך הוא אמר את זה? כאילו אני צריכה לשיר לה שיר לילה טוב וזהו. מרדימה… רוצח. יצאתי מהר. נלי צלעה אחריי. הוא יותר גרוע מהרופאה הקודמת. מאשים אותי שאני גורמת לה לסבול? אני?
אני הצלתי את נלי.
הייתה הפעם ההיא שנלי יצאה לבד לטיול. ברחה. או שביקשה רשות ואני לא שמעתי. וואי וואי כמה חיפשתי אותה. בהתחלה לא דאגתי אבל אז כשירד החושך כבר התחלתי לפחד.
"נלי, נלי", קראתי בכל הרחובות ליד הבית, האנשים התעלמו, כאילו אני רוח רפאים. בדקתי במראה של רכב שאני עדיין שם, חשבתי שאולי באמת לא רואים אותי, אבל אז עברו שם ילדים והתחילו לצחוק ואני, בלי כוונה, התחלתי לבכות. פתאום שמעתי את נלי. חלש מאוד. זה בא מהגינה של השכנים ממול. במקלט היה אור ואני שמעתי כדור פינג פונג. ירדתי במדרגות לאט לאט, ושוב שמעתי יבבה של נלי. חיים שלי. כשהרגל שלי נגעה ברצפה זיהיתי את הבן השמן של השכנים מחזיק מחבט פינג פונג וזורק על נלי כדור ישר לראש.
"מה זה?" צעקתי, "מה זה?" רציתי לומר עוד דברים אבל המוח לא עזר עם המילים. השמן הביט בי ובעט בנלי שהייתה קשורה לשולחן שבור מעץ. התקדמתי אליו ועם כל הכוח שלי, הפלתי אותו לרצפה.
"בן עוולה. טיפש". הוא בכה עכשיו. ואז קם והרים אגרוף שמן לעברי, בעטתי לו בין הרגליים כמו שאימא פעם לימדה אותי לעשות. בלי לחשוב. בכל הכוח. הוא נפל על השולחן השבור. ליד נלי. עברתי מעליו ושחררתי אותה. היא רעדה. לקחתי אותה לידיים וחיבקתי. שיהיה לה חם.
"הוא לא זז", אמר ילד שחיף, חבר של השמן. עד עכשיו לא ראיתי את השאר בכלל. חבורה של זבל.
"הוא לא זז", השחיף בעט בו קלות ברגל.
"תקראו לאמבולנס", אמר עוד אחד. אני כבר הלכתי משם. הייתי צריכה לטפל בנלי.
השכנה דפקה לי בדלת באותו לילה ואמרה לי "יש לך מזל את, יותר מזל משכל". אני שונאת שאומרים לי את המשפט הזה כי אין לי הרבה מזל בכלל. טרקתי לה את הדלת. היא המשיכה לצעוק, "כמעט הרגת את שלמה".
"חבל שלא!" צעקתי לה מעבר לדלת, "ילד זיפת יש לך".
"את יותר משוגעת ממה שכולם אומרים, תאמיני לי", היא צעקה. אז אמרה יותר בשקט כנראה לשכן אחר, "אין עם מי לדבר". קיללתי אותה. ואת הבן השמן שלה.
הכי עצוב היה לי שבגיל כל כך צעיר נלי ראתה כמה רעים אנשים. רציתי לחסוך את זה ממנה. אבל לא הצלחתי. בגלל זה לא עשיתי ילדים, לא צריך בעולם כזה רע. למי זה טוב? בטח לא להם.
מסכנה שלי נלי, נתתי לה באותו שבוע שניצל טרי, עד שהתחזקה וחזרה לכשכש בזנב. רק כשראתה אחרי חודש את הבן השמן של השכנים עם מומיה לבנה על הראש, ראיתי שהיא קצת פחדה.

בוקר אחד מצאתי את נלי ישנה בתוך הקיא של עצמה. היא נראתה עצובה. ניקיתי אותה, ולקחתי אותה שוב לרופאה. רוצחת אבל לפחות לא אנטיפטית. סחבתי אותה על הידיים.
הרופאה הרימה את נלי לשולחן. היא ליטפה אותה עם הסטטוסקופ, ואמרה, "לדעתי נשאר לה שבוע. תיהנו מהזמן שנשאר לכן יחד". המחנק שהיה לי בגרון הלך והתגבר. סגרתי את השפתיים חזק חזק, וכבר התכוונתי לצאת משם, ככה זקופה, אבל אז הרופאה שמה לי יד קרירה על הגב, וליטפה אותי, כמו שליטפה את נלי, ובלי להבין מה קורה יצאה לי מהפה נהימה כזו, אפילו נלי נבהלה. בכיתי עם רוק מגעיל שטפטף לי על הסנטר. הרופאה סגרה את הדלת והביאה לי מים.
"יהיה בסדר", היא אמרה.
נלי כשכשה בשבילי בזנב והבטיחה שתחיה יותר משבוע.
גם רופאים יכולים לטעות אמרתי לעצמי בדרך הביתה. חודש אחר כך כבר יכולתי לומר בוודאות, היא טעתה.
נלי עמדה בהבטחתה. היא מתה אחרי חודש.
13 שנים אני ונלי היינו יחד, ופתאום הייתי לבד. מצאתי אותה מונחת בפינה שלה רפויה מדי. הרופאה אמרה שהיא תדאג לה מעכשיו. לא הייתי בהלוויה של נלי. אז החלטתי לעשות לה שבעה.
תליתי פתק על לוח המודעות בשכונה וגם בגינה, מול הנדנדה, איפה שפעם שמרתי על התינוק.

"נלי דלל,
נפטרה בדמי ימיה, בהיותה בת 13 בלבד.
היא תמיד עצרה להריח את הפרחים, לרדוף אחרי פרפר ולקפוץ בגשם".
ואני איתה. לאן שלא תלכי אלך, היא נבחה לי פעם. וככה יצא שגם אני הלכתי אחריה.
הרחתי פרחים וכל זה.
שמתי קצת במבה וביסלי על השולחן. ציפורה הגיעה מחולון והביאה בורקסים. נראה לי שהיא קנתה אותם בחולון כי הם היו קשים וקרים. ציפורה ישבה כמה שעות ואז אמרה שהיא חייבת להוציא את הנכדה מהגן, ושהיא תשתדל לחזור. עד הערב ישבתי לבד. בסוף אכלתי בורקס. שתי פטריות הם שמו שם וכל השאר פירה. קמצנים. אבל הייתי רעבה אז אכלתי גם אחד של גבינה והלכתי לישון.
למחרת שוב פתחתי במבה וביסלי חדשים. פעם אחת דפקו לי בדלת, קפצתי לפתוח אותה, אבל זה היה רק בחור שמדביק מגנטים של אינסטלטורים על הדלת. לקחתי ת'מגנט וזרקתי אותו עליו. חוצפן, מלכלכך לי את הדלת בשטויות. כל היום ישבתי לבד, והתגעגעתי לנלי. הבובה שלה עוד הייתה על הספה. החזקתי אותה. למחרת כבר לא שמתי במבה חדשה על השולחן. חבל סתם לזרוק. נמנמתי על הספה כשפתאום נשמע צלצול בפעמון. שמתי מהר בייגלה על השולחן רק כדי לגלות שמאחורי הדלת עמדה אימא של השמן עם הכותונת המגעילה שלה. תמיד יש לה ריח של טיגון.
"מה את רוצה?" אמרתי לה.
"אני משתתפת בצערך", היא אמרה, ושלפה מאחורי גבה צלחת חד פעמית עם מפית אדומה וחמישה סמבוסק בשרניים ונוטפים שמן.
"קחי", היא דחפה לי ליד.
עמדנו שם עם הסמבוסק המשומן בינינו. אם נלי הייתה כאן, כבר מזמן הייתה חוטפת אחד מהצלחת.
לקחתי את הסמבוסק ואת כל החטיפים שנשארו והורדתי אותם לגינה למטה. חבל לזרוק. הילדים ששיחקו הגיעו לאכול.
התחלתי להקיף את הגן, הרגליים הולכות במסלול המוכר, אבל אז הבנתי שאין לי לאן ללכת בלי נלי. אז ישבתי שם, מאחורי המקלט וראיתי איך הילדים אוכלים במבה לזכרה. גם הבן השמן של השכנה היה שם עם תינוק קטן. הוא נראה שמח, כמו כל הילדים. הרגשתי דמעה גדולה מתגלגלת לי על הלחי.

(מזוכות תחרות הסיפור הקצר של מכללת ספיר, 2019)