מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

מתוך: ימי הדברים, לא-רומן בכתובים / אילנה ברנשטיין

למחרת היום התקשרו מבית הסופר והציעו סדנה לכתיבת שירה. איני יודע איך מלמדים שירה, אמרתי ליואל. משורר נהיה משורר מפני שהוא נהיה משורר. איך אוכל ללמד אותם להיות משוררים? ומה אתה חושב, אמר יואל, שמתמטיקאי מלמד את תלמידיו כדי שיהיו מתמטיקאים? סדנת כתיבה פירושה הכנסה קטנה, ובאותה הזדמנות מכירים המשתתפים בני אדם בצורתם התלת-ממדית. זה כל מה שמצופה מסדנה לכתיבת שירה.
חשבתי על בני שייוולד והסכמתי במחילה.
את סדנת הכתיבה יש להתחיל מאלף, חשבתי. האלף. קמץ אלף, אָה. אחר-כך קראתי את סיפור האָלף בפעם האֶלף. ביאטריס ויטרבו, ביאטריס ויטרבו, הטעמתי את השם על לשוני, ולנגד עיניי ראיתי את המנוחה ביאטריס ויטרבו שהיקום העצום ורב הלך והתרחק ממנה, וראיתי את חורחה לואיס בורחס שהיקום של ביאטריס ויטרבו הלך והתרחק ממנו. כל זאת בשעה שדודנה, קרלוס ארחנטינו דנרי, משורר הרהב והכזב, הצליח ללכוד את היקום כולו במדרגה התשע עשרה במרתף הבית.
בינתיים גדל בני שאינו בני והתפתח, ותפס חזקה בגופה של אימו. אילו ידעה אריתמטיקה פשוטה היה בכוחה למנוע ממני את בני כמשל כבר בשלב הראשון של ההיריון. אבל עלבונות לא מקדמים אותנו לשום מקום, אמרה אשתי, ונתנה בידי את סרט המידה וציוותה עליי להשגיח שהיקף הבטן לא יעלה על סנטימטר אחד מדי חודש, ורצוי מחצית הסנטימטר.
אג'ידיו דה ויטרבו (1469–1532) שמוצאו, כפי שמעיד שמו, מן העיר ויטרבו שבחבל לאציו שבאיטליה, ושאינו אלא אחד מאבותיה הקדומים של ביאטריס ויטרבו, שמשפחתה התגלגלה מפירנצה אל בואנוס איירס (שנים רבות אחר-כך), חיבר ספרון שעיקרו אותיות האלף בית. וכה כתב ויטרבו על האות אלף:
"אלף מזדמנת כאות הראשונה, אשר היא אחת פשוטה, אשר בהיותה כך, מורכבת היא משלושה: מוו באמצע ושני יודים. הארמים מבקשים לציין את השילוש הראשון הזה, אשר מאחר שאין לו מקור אחר ממקום אחר, והוא ממוקם במקום הראשון, הופך הוא לכל הדברים מקור ומעיין."
קראתי את ספרו של ויטרבו זה, שהיה קרדינל ואף דובר בו כמועמד לאפיפיורות, וידעתי שאני קורא את אותן המילים שקרא בורחס בבואו לכתוב את האלף. וזה רגע הפונקטום. וראיתי את בורחס כפי שהוא לעצמו ולא כדימוי של בורחס (שאף הוא ראה את עצמו ביקום הלא מושג) במרתפו של הזייפן הגדול קרלוס ארחנטינו דנרי.
ועוד כתב ויטרבו על האלף:
"לאלה אוסיף את סוד השם הגדול, המספר עשרים ושש, שאות זו יוצרת בשלושת חלקיה, גובה השם הראשון… מאחר שראשונה היא – לראשית שאין לה ראשית, כלומר לאב עצמו [והוא האלף בית]."
את הסיפור הזה סיפרתי לאלף (שאינה אלא אודליה, ושמה אינו אלא אודה לאלף הגדול – יה), אחרי כל המאורעות שעוד יסופרו, ומאז קראתיה בית, וכפי שתיאר אותה ויטרבו, "שהיא השמיטה של החכמה העליונה. ובתה הבכורה של האלף הראשונה." בגלל ביאטריס ויטרבו, אהובתו הנצחית של בורחס, הקרויה על שמה של ביאטריס, אהובתו הנצחית של דנטה – בחיים ובמוות – המדריכה אותו בחבלי העדן.
אלף חישבה מיני חישובים בגימטרייה, והתשובה היחידה שהתקבלה הייתה אותיות ח.ל.ב שהן ראשי התיבות של חורחה לואיס בורחס וזה מובן לגמרי. שהרי דנרי הזמין את בורחס לשתות חלב במילק-בר הסמוך לביתו, ושם השקה אותו בשֵכר חֲלָבוֹ, דהיינו של בורחס עצמו, והקריא לו כמה דפים מהפואמה שכתב, והתעכב על המילה חלב שהוא מקור לעצמו בהיותו מזונו הראשון של האדם. האם הכיר בורחס את הגימטרייה של שמו? שאלה אלף, אם כן, איני מבינה מדוע כתב בהאלף שהמילה חלב כעורה וכאילו לא הייתה כעורה מספיק בעיניו של דנרי – העדיף להחליפה ב"חלבני", "חלבלבן", "חלבונאי", "חלביי".
לפעמים אדם לוקח ספר ליד וכל עולמו משתנה.
בבוקר, יצאתי עם הקפה למרפסת וראיתי אישה קופצת אל מותה מהקומה הרביעית. סדין שהיה תלוי על חבל בקומה השנייה התעטף סביב גופה כמו תכריך. בידיה החזיקה את העדן של דנטה. בערב, נולד בני אייר. באותה שנייה התרחב היקום בארבעה עשר קילומטרים.
ביום שבו החלטתי לכתוב את חיי מתל-אביב שיניתי את שם משפחתי מגליק לאליגון. מוטב להיות לא עצוב מאשר שמח. באופן זה, בכל פעם שאני אומר את שם משפחתי אני דוחה את היגון ומצווה על עצמי לשמוח. לאחר נישואינו העדיפה אשתי לשמור על שם משפחתה מטעמים פמיניסטיים. גם לבננו קראה אייר אנדרסן, ואין על זה ויכוח, אמרה.
לימים, בשעת מריבה, אמרה לי אשתי: ודרך אגב, אייר הוא לא הבן שלך. בפעם אחרת אמרה: אל תשלה את עצמך, אתה לא אבא שלו. לפני שנפרדנו אמרה: אני לא מבינה איך יכולת להעלות על דעתך שאתה אבא שלו?!
ביום לידתו של אייר נפתחו השמיים ובין הטיפות הושיט אבא את ידיו וקרא: בוא אליי, בוא אליי. ברקים הבריקו, רעמים רעמו ולרגע נדמָה שאנו צופים בחיזיון מארצות המקרא. עוברי אורח נשאו עיניהם השמיימה, אחר-כך הביטו זה בזה בשאלה. כל אחד חשב שמדובר באינטרפלציה, ושאבא פונה אליו, בבחינת: הי, אתה שם! נעשה לא נעים. איש זקן, באמצע השמיים, מושיט את ידיו בתחינה, וכל אותו הזמן ממשיך לרדת גשם. מישהו אמר שצריך לקרוא לשוטר ולפזר את ההפגנה. אבל האנשים נדבקו למקומותיהם אלה מרוב תדהמה ואלה מרוב פחד. שרק לא יקפוץ לנו פתאום, אמרה מישהי שעברה שם, שמישהו יעשה משהו. בחור צעיר, שנאסף כמו כולם מתחת לסככת הברזנט, אמר שהוא מוכן להתנדב ובטרם התפוגגה הכרזתו התחיל להימשך השמיימה בקצב אחיד כמו בחבל.

לפני כארבעה עשר מיליארד שנים היה מרוכז היקום כולו – מאה מיליארד גלקסיות שכל אחת מהן מכילה כמאה מיליארד כוכבים – בנקודה בודדת אחת (!) והיא ראשית הזמן, ומה שהיה לפני כן, אם היה, לא נתפס. כי אין לו זמן ואין לו מרחב. ולא רק זמן ומרחב אין לו, גם סיבה אין לו. וסיבה היא התכלית. ובנקודה הזאת, הראשונה בזמן, אירע המפץ הגדול. צירוף מילים הנישא בפי כול ואף על פי כן מעטים הם המבינים מה בדיוק קרה שם. וזוהי האלף, אמרתי לתלמידים שלי בסדנת הכתיבה שבבית הסופר – הסינגולריות. במפץ הגדול, הוספתי ואמרתי בחשיבות עצמית, נוצרו החומר, האנרגיה, הזמן והמרחב.

לא היה פיצוץ במפץ הגדול (את שמו קיבל מהאסטרונום הבריטי פרד הויל שהתנגד לתיאוריה, וכינה אותה בכפל לשון: הדפיקה הגדולה). לא נשמע קול, גם לא קולו של אלוהים – הייתה התרחבות. הוא לא אירע בבוקר או אחר הצהריים, גם לא בכל שעה אחרת. הוא התרחש בשום מקום או לא התרחש במקום כלשהו, לא במזרח ולא במערב, לא למעלה ולא למטה, לא מימין ולא משמאל. סימני השאלה כמו גם סימני הקריאה הם מחוץ ליכולת התפיסה שלנו, מחוץ לעולם החוויות שלנו, מחוץ להתנסות שלנו.

נקודה שאין לה זמן, אין לה מרחב, ואין לה סיבה ומסובב. אלוהים בלי המטאפורה, אמרתי להם. אם הוא היה שם מאז ומעולם, כך גם היקום. ויהיה ערב ויהיה בוקר. ובגלל כל אלה עמדתי בטקס הסיום של הישיבה התיכונית עירום וחסר כול. את המשפט האחרון אני לא בטוח שאמרתי בקול רם.

ככה לא כותבים פרוזה, אמר לי יואל לאחר שקרא את שלושת העמודים הראשונים בכתב היד שהתעתד להיות רומן. כל החקירות הקטנות שלך לא מעניינות אף אחד. בשביל זה המציאו את הוויקיפדיה. כבר דיברנו על כל זה, אמרתי. זאת הכתיבה שלי עכשיו. אחרי שתיקה קצרה הוסיף יואל ואמר שהוא בכלל נגד המעבר הזה שלי לפרוזה. זה לא מתאים לכל אחד, הסביר. הגיע הזמן להוסיף פוסט-פוסט לפוסט-מודרניזם, ושכל אחד יחזור לעשות את מה שהוא יודע. דברי יואל הכול-יודע.

אחר-כך, המשכתי ואמרתי למשתתפים שהגיעו לבית הסופר: הומצא הכתב. בראשית האלף השלישי לפני הספירה הנוצרית – במצרים ובדרום מסופוטמיה, פחות או יותר באותה עת. במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה דחק הכתב האלפביתי הארמי-עברי את כתב היתדות, והאלף, היפה מכל אות, באה לעולם. והיא ראשית הדברים כולם, הסינגולריות של המילה הכתובה.

אחרי כל הדברים האלה דמיינתי את המשתתפים מוחאים כפיים ומריעים לי. אבל הם שתקו, והיו ששלחו הודעות לאנשים שמחוץ לחדר או שגלשו במחשב שהביאו מהבית.
לשיעור השני הגיעו ארבעה מתוך שישה. שאלתי שמא עליי לשנות את הגישה, אולי בכל זאת יש משהו בדברי יואל. אבל את דרכי לא שיניתי. אינני יואל.