מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

אני ממש אוהבת לקרוא אותך / נעה ידלין* 

היא ישבה במתחם המזון ב"ראש העין סנטר" ואכלה פיצה ממגש קרטון. על זה חשבה כל הפגישה, גם על זה: מצב רוחה היה מוחלט ועכור, כל הסיבות כבר נילושו לתוכו לבלי הפרד; אבל היא תאכל משהו שאסור לה, איכשהו זה היה שקול, כל החיים שלה לעומת זה שהיום מותר לה.
אבל עכשיו, כשישבה לצד השולחן האדום הכי נקי במתחם, ואכלה את הפיצה אפילו בלי לקרוא כלום בטלפון, דעכה הנחמה, למעשה אפסה לגמרי, כדרכם של חטאים מצופים שזוכים להתממש. היא גמרה את המנה ופינתה את המגש אל הפח המתפקע במשב קל של עליונות. היא חשבה אם היא צריכה עוד משהו, משהו קניוני, כאילו אם תצא מכאן תפקע איזו הגנה, או אולי סיפור כיסוי; היא תצטרך לחזור להיות היא. אבל היא לא הייתה צריכה כלום.
במעלה המדרגות הנעות ניצב סניף גדול של רשת חנויות ספרים. היא נכנסה כמתוך איזה טקס; כמי שמחויבת להיכנס לכל חנות כזאת, לדפוק כרטיס בצד הזה של האנושות.
ליד הקופה ישבה בחורה צעירה על כיסא בר וקראה ספר עבה, מילכה לא ראתה את שמו. שערה היה אסוף בקוקו וגבה כפוף אל הספר. החנות הייתה ריקה מלקוחות.
היא שייטה מסביב לשולחן המרכזי, הבנוי קומות-קומות, כמו עוגת חתונה. בפסגתו נחו כמה ספרים חדשים מאוד, על חלקם אפילו לא שמעה; היא הרימה אותם אחד-אחד, כמשתינה בחלקה הנכונה: היה שם קובץ סיפורים קצרים פרי עטו של מתרגם אחד, רומן הולנדי ישן שזכה פתאום לעדנה, ספר מסות בקומיקס מאת חתן פרס נובל ועוד שני ספרים חדשים של סופרים שהכירה, היא קראה דברים אחרים שלהם, אחד מהם כתב נחמד והאחר נורא ושניהם נחשבו מצוינים.
את השכבה הבאה איגפו מצד אחד ספרי עיון, כוחו של הרגל, חוכמת האדישות, כולנו בני חלוף, מוקף באידיוטים, ואז השתטחה התצוגה לפתע: מפל של ספרי ילדים נשפך אל השכבות הבאות, ילדים ופעוטות וקצת נוער, עד מרבד הצעצועים שעל הרצפה.
המוכרת שאלה, את מחפשת משהו ספציפי? ומילכה אמרה, לא, מסתכלת.
המוכרת המשיכה להביט בה, בטח אסור לה לקרוא כל עוד יש עבודה. היא שאלה, רוצה המלצות, אולי? ופתאום מילכה הייתה מוכרחה לקבל המלצות, מוכרחה להתנסות פעם אחת בדבר הזה, בצד האחר של המתרס, ולו למען הסיכוי הקלוש שזה ישנה את החיים שלה, כמו ללכת למגדת עתידות.
היא אמרה, כן, את יודעת מה.

המוכרת ירדה מכיסאה בלאות שהרגיזה את מילכה, משום מה ציפתה לקצת יותר אסירות תודה, והרימה ספר מאזור שמילכה פספסה, מגדלים-מגדלים של רבי מכר. היא לקחה את הספר מידה של המוכרת ואמרה, תַראי; קראו לו "החרטות הקטנות של חלוקי הנחל", על כריכתו צוירה אישה, מילכה כבר ידעה בלי לקרוא שהיא לא מתחרטת על כלום.
היא הפכה את הספר. המוכרת אמרה, זה ספר מדהים, ומילכה שאלה, על מה זה? והמוכרת אמרה, זה על שלוש אחיות וכל ה… מילכה ראתה את ההתנסחות בעיניה, איך הכול נשמע לה קטן מדי, לא ממצה, היא אמרה, זה הכול מתרחש במאה שעברה, ומילכה חשבה שבעיניה אין הבדל אולי בין שנות התשעים של המאה שעברה לשנות העשרים, שבהן מתרחש הספר באמת, מילכה כבר קראה את התקציר, והמוכרת אמרה, כל הסיפור אהבה שלהן, החיי אהבה… זה נורא יפה.
היא שאלה, זה רומן רומנטי, כאילו? והמוכרת אמרה, את מחפשת רומן רומנטי? רומן רומנטי זה כל אלה, והיא הניפה את ידה בתנועה גדולה ומרושלת, כמוותרת מראש על הסיכוי להקיף בזרועה את כל הקיר הגדול.
מילכה נשאה את עיניה. מאות רומנים, אולי אלפים; על מדפים, עם הפנים אל הקיר, חושפים רק את שדרתם, כמו בעונש. היא נזכרה בסיפור שאבא שלה סיפר תמיד: איך לקח אותה לגן החיות כשהייתה בת שנתיים, היה להם מזל, הנמר היה ער בכלובו, הוא הישיר אליהם מבט עם כל הפרצוף שלו הגדול והיפה, ומילכה אמרה בהתרגשות, מים! מים! היא ראתה מפל קטן, מאחור, בסלע, הבחינה בדבר הלא נכון.
לחנות נכנסה אישה גבוהה, רזה בחלקה, ישבנה וירכיה מתרחבים פתאום תחת חצאית משונה, קצת כמו חצאית של הומלס. היא בחנה את החנות לפני שנכנסה, כאילו מדובר בחידוש; אחר כך נעמדה ליד הדלפק. המוכרת אמרה לה, שנייה אני איתך, והאישה סימנה לאות סבלנות, הכול בסדר. מילכה אמרה, את יכולה ללכת אליה, אני אסתדר, והמוכרת שאלה, את רוצה שאני אתן לך מפה המלצות? ומילכה אמרה, רק תגידי לי מה קוראים פה הכי הרבה, והמוכרת הסיעה את עיניה על הקיר, ספק סוקרת ספק מנידה בראש, וניפחה את שפתיה לאות ייאוש מן המשימה, ואמרה, הכול.|
המוכרת נותרה לעמוד לצידה עוד רגע אחד, כמצפה לשאלת המשך, עד שמילכה אמרה "בסדר" ופטרה אותה לדרכה.
שוב נשאה עיניים, כמבקשת לעצמה את אימתנותו של הקיר, את אי האפשרות להכילו. זאת האמת עכשיו. זה העולם כולו. הרומן ההולנדי והסיפורים הקצרים והמסות של פרס נובל, הם לא אמיתיים יותר, הם אמיתיים פחות; כמו דמויות החתן-כלה בראש עוגת הקצפת. הם שם לשם הסימון, מין הומאז' נדיב למסורת; עד שייתם הטקס.
היא שמעה את האישה מוסרת את שמה למוכרת. עכשיו הבינה שזה לא הטיפוס שהיה מוכר לה, זאת האישה עצמה: היא הייתה סופרת. בקולה של המוכרת דימתה לשמוע קוצר סבלנות; עכשיו תהתה אם זיהתה אותה לפניה, את הסופרת ממש או אולי את התנהלותה, החביבות למפרע, הסבלנות המופלגת, אולי כבר ניחשה ומשום כך התעכבה עם מילכה.
הסופרת אמרה, יש לי ספר חדש, היא נקבה בשמו ושאלה, קיבלתם? והוסיפה, כי אני לא רואה אותו פה, והמוכרת אמרה, דווקא היה פה נראה לי.
מילכה שלפה את אחד הספרים מהקיר וניצלה את העיון בו כדי להחליף תנוחה, כדי שתוכל להשקיף על הסופרת ועל המוכרת, שחגה בגו מורכן סביב השולחן המרכזי.
הסופרת שאלה, יכול להיות שנגמר? קולה בעצמו לא מאמין לדבריה, ובאמת המוכרת לא השיבה, ואז שלפה את הספר והציגה אותו בפני הסופרת ואמרה, זה פשוט היה מתחת למשהו, אבל הסופרת לא הייתה זקוקה לספר, היא שאלה, אני יכולה לספר לך קצת על מה זה? והמוכרת אמרה, הכי טוב שישלחו עותקי קריאה, והסופרת אמרה, אני אבדוק עם ההוצאה באמת, זה רעיון טוב.
אבל הסופרת השתהתה ועל כן גם המוכרת, ליבה לא מלאה לעזוב את ספרה בטרם תעזוב בעצמה את החנות. היא קראה את הכריכה האחורית והסופרת אמרה, אומרים שזה קריא מאוד, והמוכרת הנהנה ואמרה, אני אגיד גם למנהלת שלי שהיית.
מילכה סגרה את הספר והחזירה אותו למדף. היא נדדה בחנות עד שאיפסה את תנוחתה, כאילו מגיעה משום מקום. היא פנתה אל הסופרת ואמרה לה, אני ממש אוהבת לקרוא אותך. הסופרת הניחה יד על ליבה ואמרה, מה את אומרת!
המוכרת הושיטה לה את הספר ואמרה, יש לה ספר חדש, ולמילכה היה נדמה פתאום שהיא יודעת שהיא משקרת, בקולה דימתה לשמוע קנטרנות, אחוות נוכלוֹת.
היא אמרה, הוא כבר מחכה לי ליד המיטה.

* קטע מתוך רומן חדש בכתובים