דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
שורדי השואה התקבצו נרגשים באולם המרכזי בבניין האבן החד קומתי, שהצליח גם הוא לשרוד את דחפורי התמ"א שעלו על רבים מהבתים ברחוב. לא רק שזקנתו של הבניין לא ביישה את נעוריו, אלא שברבות השנים נוסף לו נופך של יופי ומסתורין והדפוס המעניין והשחוק של הרצפה המצוירת הנציח את צעדיו של כל מי שאי פעם פקד אותו. ובאמת, מאז עזבו בעלי הבית המקוריים והתיישבה בו עמותת "עמי", יצאו ונכנסו לשם לשעה של נחת לא מעט בני אדם שידעו בחייהם עיתות קשות מנשוא. נקשרו שיחות, נארגו חברויות, ניצתו אהבות, יקדו שנאות, נולדו יצירות, קיננו קנאות, התלהטו יצרים, הופרחו שמועות וכרגיל, התהלכו לא מעט דברי רכיל.
חרף היות אותו ערב חורפי גשום מאוד, הגיעו לסדנת הכתיבה החדשה של העמותה כל המשתתפים שנרשמו אליה ואף נראו פעלתנים ובריאים למדי, לבד מאחד, יעקב הורוביץ, רואה חשבון רב זכויות בעברו, שנטה להיות מנומנם מעט וישב כשראשו שמוט על חזהו. בירור דחוף וקצר העלה שלא היה זה אלא מפני שעדיין לא התעורר כליל ממנוחת הצהריים הארוכה שרשם לו הרופא. כולם הגיעו ועוד איך! בתרמיליהם ובמקלותיהם, בסודריהם ובמעיליהם, בצווארוני פרווה שעל מקורם איש לא התעכב לתהות ובצעיפים משובצים, בכובעי לבד וטוויד ובכפפות של צמר ושל עור. המולה עמדה באוויר. שיחות מפגש נרגשות התערבבו בקול הגשם שניתך בחוץ ואחר כך בקול הברד שהחל להקיש בחלונות כמבקש להתקבל גם הוא. רק בקושי רב הצליחה המנחה הצעירה להשליט מעט סדר, לפחות ברעש שמקורו בחדר פנימה. אחרי תחינות חוזרות ונשנות התיישבו כולם בכיסאות שהיו מסודרים במעגל רחב סביב דוגמת הרצפה שנדרכה גם היא לקראת תחילתו הרשמית של הערב. ריח נפטלין ישן וטוב עמד באוויר, מעורב בריחה המתוק של הציפייה ובריח בדים לחים מגשם, בושם מושק כבד, הבל נשימות חמימות ושאיפות ספרותיות כבדות משקל.
אף שרוב הנוכחים הכירו אלה את אלה ממפגשים קודמים, סדנת הכרת המחשב, למשל, או התעמלות בונה עצם על כיסאות, ומהרמות כוסית לכבוד חג זה או אחר, התבקשו המשתתפים להציג את עצמם ולציין את המטרה לשמה הגיעו. רבים, במיוחד אלה ששתקו ימים שלמים בהעדר נפש חיה לדבר איתה, האריכו משהגיע תורם. חלקם, במיוחד אותו הורוביץ שעתה כבר היה ער לגמרי, אפילו נשאו דברים. מישהו, שמו היה מיכה או מילה, התחיל בסקירה של המצב במזרח התיכון עם מפנה העשור, ורק בסיפא של הדברים, כשהיושב לימינו דחק בו לסיים כי לא יכול היה לעמוד במתח של ההמתנה לתורו, הודה שהוא הגיע לסדנה כי הוא מבקש להשאיר למשפחתו את סיפור קורותיו במלחמה כתוב בצורה מעניינת ומושכת לב. החבר'ה הצעירים שלו לא מסכימים אף פעם לשמוע אותו מספר יותר משתי דקות ברצף, תמיד הם מוצאים פתאום איזה עיסוק דחוף לדחוף לשם את האף שלהם. אולי יסכימו לקרוא את מה שיכתוב.
שתי גברות בלטו שם מעל כולם ולא רק בגלל מגדלי שיער קלועים שצימחו על קודקודיהן (כי הנה, אם מרבית הנוכחים באולם לא חסכו בדיבור אך חזותם הייתה דהויה ומקלישה, אפרפרה משהו, הופעתן שלהן אמרה כולה צבע עז, הידור וסגנון). כשהגיע זמנן לדבר מילאו פיהן מים, כמו הציף שם הגשם העז ועלה על גדותיהן. נראה היה שהתחרו ביניהן מי תדבר פחות. אולי סברו שהדיבור המדוד הינו מתוצריו של החינוך הטוב. הן סיפקו פרטים בקמצנות, זו שוקלת היטב כל מילה, נפרדת ממנה בצער וגם אצל השנייה רב הנסתר וזעום הגלוי. ואולם אם לאוזן לא היה הרבה מה לעמול שם, אפילו עין בלתי מזוינת יכולה הייתה להבחין בחוט סמוי של איבה שזור ביניהן, כזה שבכל זאת חיבר בין השתיים. בעוד האחת מדברת, האחרת מעוותת שפתיה מתחת לשפם מרוט כהלכה, נושפת קצובות את קוצר רוחה, וכשמגיע תורה של השנייה לדבר, רוקעת הראשונה ברגלה הנעולה עקב רחב ונוח, רקיעות בלתי מורגשות כמעט, חסרות סבלנות. כשסיימו דווקא הנהנו זו אל זו הנהוני אישור כל אחת בתורה ונגעו זו בכתפה של זו דרך קרבה. הן היו אביבה מרמלשטיין ורבקה תבורי, בהתאמה.
אחרי שני דוברים נוספים הסתיים סבב ההיכרות. המנחה חילקה לנוכחים סיפור קצר ומופתי והתקיים דיון בנושא אפיון הדמויות. לקראת סיום המפגש ניתנה למשתתפים משימת כתיבה לפעם הבאה. הם התבקשו לכתוב סיפור שנושאו "תמונה מהאלבום המשפחתי שלי". המנחה הוסיפה שאביבה ורבקה יקריאו את הסיפור שלהן בקול רם ואחר כך יעבירו עליו יתר המשתתפים ביקורת בונה, כזו שתעזור להן אבל בשום אופן לא תפגע בהן או תוציא להן את החשק לכתוב עוד איזו מילה אי פעם (ציטוט לא מדויק).
כדרכן, חזרו השתיים הביתה יחד, באוטובוס שהקיף את כל העיר כמעט וכפה עליהן זו את מחיצת זו לזמן לא מבוטל נוסף. כלפי חוץ הכול נראה שגרתי. אפלת הערב הסמיכה, זרזיף הגשם שהלך ונחלש בעודן עומדות בתחנה, חזיר שהפך על פיו פח אשפה ענק בצידו השני של הכביש והחל להזין עצמו בקרביו, שיחות חולין וריכולין על מי ממשתתפי הסדנה, טיפוס איטי ואחראי במדרגות האוטובוס כשזה הואיל להגיע. על המשימה שקיבלו לא דיברו השתיים מטוב ועד רע. אפילו הנהג – שניווט את האוטובוס הריק כמעט, חומק בדרכו מחתחתי הכביש ומחיות הבר – כשנפנה להביט בהן מדי פעם במראה, לא יכול היה להבחין בגוף הזר והעוין שחדר לחלל רכבו, נוסע סמוי שצבעו ירוק רעל והוא תוסס וחמוץ כמיצי קיבה ומהביל כאשפה בשמש. אביבה ורבקה כבר סיפרו לעצמן בראש את סיפורן. כל אחת מהן נחושה לעלות על חברתה, להאפיל עליה בכוח כשרונה. להשמיע את קולה החד פעמי ולהעמיד עצמה במרכז עלילה שובת לב. לבנות דבר מתוך דבר באופן סדור ובאותה העת לגעת בנימי הנפש של המאזינים. אין לפסול לגמרי גם קיומו של רגש עדין שהחל ללבלב במקביל בלב השתיים כלפי אלמן מסוים שהשתתף גם הוא בסדנה, נכנה אותו ב"ל בשל היותו, למרות גילו, בנוי לתלפיות. הן חשבו שזו יכולה להיות דרך מצוינת להרשים אותו, ומשם אלוהים גדול.
כל אותו שבוע עמד אצלן בסימן הכתיבה. אביבה בחרה בתמונה מתחרות צליחת הכינרת שבה השתתפה בשנות השישים של המאה העשרים. הבחירה ביום המסוים והמאושר ההוא לא מנעה ממנה לנוע קדימה ואחורה בזמן. היא גם הרשתה לעצמה להפליג על כנפי הבדיון, לתאר כמה הצליחה בצליחה, להעניק לעצמה את הפרס הראשון כמו גם טפיחות נוספות על השכם, למשל על הגוף הנאה שלה בבגד ים שני חלקים, גוף שהיא אוחזת בו עד עצם היום הזה. כתיבתה הייתה מלאה בפרטים וברגש עז והייתה כל כך משכנעת עד שבתום שבוע הכתיבה החלה להאמין שאכן כך הדברים התרחשו במציאות. לסיום כתבה, לא בלי ההומור הדק שאפיין אותה, שכאלמנה ותיקה היא מוכנה ומזומנה לצלול למים רעננים ולצלוח את מה שנותר מחייה עם שותף חדש.
התמונה שבחרה רבקה צולמה בילדותה והיו מעורבים שם, בסיפור שגוללה, לידה למשפחה אריסטוקרטית, ילדות שנגזלה, הישרדות ניסית וקימה מתוך ההריסות. ובין ההריסות שובצו שמות תואר ותוארי פועל, דימויים ומטפורות, אבל במשורה, כיהלומים נדירים. היא אפשרה ליד הכותבת להעניק לכותבת כולה תואר יופי רשמי מטעם אחת הערים הגדולות במדינה כמו גם עיסוק במקצוע מציל חיים, חיי משפחה חמים ושפע של חברות וחברים. אפילו את בעלה הפך הסיפור לבן זוג נערץ והיא כמעט החלה להצטער על הסתלקותו. הכתיבה טלטלה אותה. קורות חייה האמיתיים והמדומים גרמו לה לדמוע. המחשבה על אביבה מאזינה לסיפורה הכתוב היטב תוך כדי שהיא אוכלת לעצמה את מה שקרוי אצלה לב, כמו גם על החותם שישאירו דבריה על השומעים ובייחוד על גבר מסוים, על ההשתאות והתשואות, לא אפשרה לה להירדם דווקא בלילה שלפני המפגש החשוב.
למעשה, באותו לילה, בבדידות חדר השינה שלהן, שתי הנשים לא עצמו עין כמעט, ולא רק בגלל קולות הגשם שלא הפסיק לרדת או נדודי השינה שמביא אתו בכנפיו הלבנות הגיל. בבוקר התעוררו אחרי שינה חטופה. לאביבה הסתובב נורא הראש אבל היא ידעה היטב שלערב ההקראה היא עומדת ללבוש את שמלת הטורקיז שלה, איתה חיתנה את הבן. רבקה התלבטה עדיין בין חצאית עיפרון שחורה אלגנטית וסט של חולצה וז'קט, ובין חליפה שחורה שצווארון וחפתים מסולסלים עולים מבין שורותיה. סיכות השיער בהן אמורות היו לבנות את תוספת הקומה על הקודקוד נחו נרגשות על השידות וחומרי האיפור המתינו לשעתם היפה.
שיחת הטלפון הגיעה בצהרי היום, ממש מייד כשנפל הפור על החליפה וחמש שעות לפני שעמדו לקרוא את יצירותיהן קבל עם, עדה ואלמן. המזכירה רחל נשמעה הלומת צער. בדמיונה של כותבת רבת דמיון דוגמת אביבה, למשל, או רבקה, יכולה הייתה להצטייר דמותה כשהיא כמעט תולשת את שערות ראשה מרוב כאב ואובדן עשתונות. הבניין של עמותת "עמי" הוצף כולו, נשפכו דבריה הנסערים אל תוך השפופרת. הכול הרוס. נראה כאילו המים, במקום לזרום בלילה במורד ההר זרמו בכיוון ההפוך, הוסיפה המזכירה, שבייאושה היתה מוכנה להפנות גב לחוקי הפיזיקה הבסיסיים. הכיסאות הכבדים משייטים חסרי משקל בחלל מלא בוץ ורפש. מים החלו מטפטפים גם מהתקרה, החשמל חשוף ורטוב, מחכה להרוג מישהו, והרצפה היפה שקעה בכמה מקומות. הסדנה, כמובן, מבוטלת, עד להודעה חדשה.
הודעה חדשה לא הגיעה. הבניין הוכרז כמסוכן וזמן לא רב אחרי ההצפה הוא נהרס לטובת בניין חדש. העמותה גם היא לא שרדה. כך גם חלק ממי שהיו אמורים להשתתף באותו הערב. אבל הקנאה, כדרכה, המשיכה לעלות ולפרוח. ירוקה כדבעי נשבה ברחובות העיר היפה, נושאת בכנפיה העתיקות תועפות של יצירה והרס.