מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

האיש החלול – עמיחי שלו

מכונת הזמן לא נראתה כפי שדמיין. היא הזכירה יותר מכשיר MRI. הוא הרכיב את האוזניות. לבש את החליפה המגינה. שלח מבט אחרון בטכנאי הנראה כמו הגנרל קורץ מ"לב המאפליה". נשען על המכשירים כאילו עמד להחליק בכל רגע. "ברוך הבא לפלא החדש של התרבות המערבית".
הטכנאי גיחך באופן נורא והחל לשחק בלוח המכשירים. הוא כיוון לזמן והמקום המדויקים: 1/1/1888. סנט לואיס, מיזורי. משפחת אליוט. הבעל יהיה בעבודה. זו תהיה הזדמנות מצוינת.
הרעידות החלו להתגבר. הוא חש שקרביו יוצאים ממנו. לבחילה היה טעם של מתכת.
כעבור רגע השתלטה עליו תחושה של חוסר שיווי משקל. כבר אינו שוכב על מיטה. מרחף באוויר.
לא קיים כגוף אלא רק כתודעה. ואולי נשמתו יוצאת ממנו, אבל לא מתרוממת אלא נותרת במין מצב ציפה.
ואז הגוף חזר. כמו הבחילה. התקפל לשניים. הוא כבר לא על המיטה. הוא בתוך בית משפחת אליוט. יש ריח נוראי של כביסה ומרק סלק. תרנגולת שמסתובבת ליד רגליו חסרת מנוחה.
הוא מישש את כיסו. הערכה עודנה שם. הוא הוציא את המחט והתקדם בזהירות לעבר המטבח. שמע משם צלחות, מזלגות, תזוזות. היא עמדה בגבה אליו. היא הייתה קטנה. הוא יוכל לגבור עליה בלי בעיה. אפילו אם תצעק, רק התרנגולת תשמע.
"מי אתה?"
גופו רעד.
"אתה רופא?"
הוא החל להתנשף. "באתי מהעתיד".
"מה?"
היא נראתה מבועתת. עיניים חומות בולטות. כיסתה בכף ידה על פיה. "למה? מי אתה?"
הוא התקרב אליה. חש את ריח מטעי הבננות על גופה. שלף את המחט. היא לא הספיקה לצעוק, התמוטטה בן רגע. הוא נשא אותה לעבר המיטה. הבין כי החומר כבר החל לעקר אותה מבפנים. ניסה לדמיין איך זה קורה ויזואלית: נוזלים מיקרוסקופיים הורסים תאים ברחם. כה אכזרי. אבל היא תחיה חיים טובים. אומנם לא תלד את תומאס סטרנס אליוט שיחבר את "ארץ הישימון" ואת "ארבעה קוורטטים" ואת "שיר האהבה של ג' אלפרד פרופרוק". אבל יש לה כבר ילדה בת ארבע.
האם היא כאן? הוא נבעת ומייד הבחין בה. עיניים חומות בוהות בו באימה. סינר מטונף. שיער בלונד-תות פרוע.
"אתה הרופא?"
הוא הנהן.
"קוראים לי מרגרט. היא תהיה בסדר?"
הוא הנהן ובלע ריר. "נתתי לה תרופה ועכשיו אני צריך ללכת. תשמרי עליה כמו שצריך, כן?"
היא הנהנה ברצינות. הוא נמלט דרך הדלת האחורית.
הביט בטלפון הנייד שלו. מכונת הזמן אמורה להתחבר לאפליקציה בעוד 47 שניות. הסוללה הייתה טעונה. בינתיים הכול עבד כמו שצריך. הוא בהה בבית הלבנים הפשוט עם גג הרעפים. משהו מתוק עבר בנשימתו. הוא יהיה משורר ענק. הוא יגדיר את השירה המודרנית של המאה העשרים. הוא יכול היה להיות ג'יימס ג'ויס או סמואל בקט. או אפילו וירג'יניה וולף. גם חשב על פיליפ ק. דיק. אבל זה היה מורכב מדי ומלא סבל.

בביתו שבכפר סבא השירים כבר היו מוכנים להדפסה. מסודרים בדיוק לפי סדרם הכרונולוגי. הוא ישלח כל חצי שנה. יתחיל דווקא ב"אנשים החלולים". כמובן יקרא לעצמו בשם אחר. שם יהודי. ג'וזף אליוט בורמן. משהו בו היה חייב להשאיר את ה"אליוט".
הרי זה לא משנה – החל להצדיק את עצמו – העיקר זו האמנות. הרי היקום הוא כמו אקורדיון. הכול כבר נכתב מראש. ובכל פעם יש את אותה מנגינה. זה לא בגלל התהילה. הוא יכול היה להמשיך לכתוב ספרי מתח על טבעיים. כמו על הגופה שנמצאה בבסיס צבאי ליד אילת, מוקפת טריגונים וגבעות חול ובדל סיגר.
יש לו דירה. מערכת יחסים יציבה. מספיק כסף בבנק כדי לטוס לחו"ל או לחשוב על מכונית חדשה. יש לו ילדה בת ארבע, מקסימה. עם עיניים חומות ושיער בלונד-תות פרוע. אפילו שיבחו אותו מבקרים. אבל הוא הרגיש חלול. מפוחלץ. כאילו ראשו מלא בקש.
ממש כמו בשיר. חי בתוך צורה ללא מתאר. צל ללא צבע. תנועה בלי תנועה. לכן התנדב לניסוי של מכונת הזמן. לכן חתם על המסמכים בליווי נוטריון ספקן וצייקן. לכן לא אמר מילה לזוגתו. לכן רק חיבק את בתו לפני שיצא. הרי ממילא יחזור בדיוק לאותה נקודה.
הוא הציץ בשעון. 47 השניות עברו. הילדה יצאה מהבית. הביטה בו בחשדנות. חולצתו החלה לחנוק אותו. מייד הרגיש את הבחילה. את חוסר שיווי המשקל. "אתה תחזור בלי בעיות" – נזכר בדברי הטכנאי. "כבר עשיתי את זה 12 פעמים. אתה הראשון מהספרות. זה בטוח, אל תדאג. פשוט אנשים מפחדים ממה שהם לא מכירים. יותר מסוכן לרכוב על אופניים, תאמין לי. הסיפורים האלה שפתאום אתה מגיע לזמן אחר ומקום אחר זה מדע בדיוני. זה לא הגיוני. אני מתקבע על ציר אחד בלבד. על שתי נקודות. ואין קו שעובר ביניהן".
עוד הספיק לראות את הילדה מתקרבת לפני שנעלם.
"נו איך היה?"
הוא לא ענה. מייד קם, הסיר את האוזניות והחלוק. לא הביט לעברו של הטכנאי שהמשיך לשאול אותו שאלות. פשוט לא היה יכול לשאת את מבטו, גיחוכו, הווייתו. יצא החוצה. הרחוב היה קר והריח מחומרי חיטוי. הוא נכנס למכונית. הכול היה במקומו; הבניינים, החנויות, האיקליפטוסים, אבל משהו הרגיש לא בסדר. הוא הכניס סוכרייה לפיו, טעמה היה מתכתי.
הגיע לביתו. לא היה אף אחד. הוא ניגש לפינת העבודה ושלף את כל כתבי ג'וזף אליוט בורמן. לרגע חשב לשרוף אותם. גיחוך נוראי עלה מגרונו. המעטפה להוצאת פינגווין כבר הייתה מוכנה. אבל אז תפס את ראשו. איזה אידיוט אני! מה חשבתי לעצמי?
הערב כבר ירד. הבת והאישה עוד היו בחוג. הוא נכנס למכוניתו, קנה גלון דלק, הגיע למתחם מכונת הזמן ליד האיצטדיון. האור דלק. הטכנאי היה בפנים אבל לבד. הוא החל לפזר את הנפט ואת החומר מסביב. בשקט ובזהירות. לקח קרש עץ, נעל את הדלת מבחוץ והביט סביב. וידא שאיש לא עובר. הוא נזכר בפעם הראשונה שעשה זאת. בגיל 15. שרף את המחסן של משפחת נאור. בגלל שהיא בחרה בתמיר חבושה. בגלל שהיא צחקה עליו. בגלל שהוא שנא. הפעם זה היה אחרת.
הוא הדליק קופסת גפרורים שלמה וזרק אותה. ראה איך הכול עולה בלהבות. המראה לא ריגש אותו, לא הפחיד אותו וגם לא הלחיץ אותו. ברגע ששמע מבפנים את צעקותיו של הטכנאי פנה ללכת. דמיין אותו נכנס לממלכת המוות. גופו נהיה פוחלץ. חלילותו מתמלאת במשהו בלתי מובן – הפלא החדש של עולם המתים.
הוא נכנס למכוניתו, חיכה עד ששמע סירנות מתקרבות, ואז נסע.