דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
היה לח מדי מהרגע הראשון, הכריכות התקלפו מעל הספרים כמנסות להימלט. העברתי ליהודה במהירות את הודעות הברכה והחסות. ידעתי שאם לא אזדרז יתחילו לבוא הקליינטים: כל אותם מו"לים שאיש לא מכיר חוץ ממני; כל אותם סופרים שמוכנים להסתפק בי עבור כמיהתם "להישמע"; כל אנשי השיווק שלא היו מסתדרים בשום תחום אחר. נפשות לעשות, עלבונות לתבוע, פיצויים זעירים לדרוש – לכולם יש מה לחפש אצלי בדוכן. רק נעמי מעולם לא הגיעה לכאן. אבל אני הגעתי אליה, כל שנה, וגם עכשיו רציתי לצאת כבר ולגמור עם זה. כשפניתי החוצה נוכחתי שצדקתי: מולי כבר עמדה הסנונית הראשונה הקבועה, אישה חסרת גיל בצעיף פשמינה ושמלת זמש ירוקה, חגיגית מדי.
"בואי עוד שעה," הפטרתי. היא התחננה שרק אשבץ אותה, בשביל זה באה מוקדם ולקחה חצי יום חופש. "תביאי," פלטתי ביובש, והיא, בצייתנות, ללא הכרת תודה, הגישה לי גזיר דף מודפס ושטר של עשרים שקל.
"מתי תהיה הכריזה?"
הכנסתי את השטר למלבן המתאים בקופה אגב מבט חטוף, אומד, בתוכן הפתק, פעולה לקונית שמיומנותי בה הייתה נעימה. המשוררת הצעירה והמבטיחה צאלה בן בסט חותמת עכשיו על ספרה השני, מֶרְכָּבוֹת שֶׁל קֶרַח, מֶרְכָּבוֹת שֶׁל אֵשׁ. שירים רגישים ומעודנים הנוגעים בשאלות הגדולות של החיים באזמל חד ומדויק. עכשיו בדוכן ההוצאה!
"את כתבת את זה, צאלה?"
"מה זה עניינך?"
"את יודעת שזה שקל למילה."
"אתה יודע שזה מה שהמו"ל נותן!" היא מחתה. "אני לא מוציאה עוד שקל על הספר הזה!"
"אין בעיה," נאנחתי ולקחתי ליד עט אדום שחיכה לי על השולחן. גם מהעריכה הזעירה הזאת למדתי ליהנות. אם את שירתה סיתתה צאלה בן בסט באזמל, לפתק שמכריז עליה הביאה פטיש. מעולם לא הבנתי איך גם תולעי הספרים הגמישות והמיומנות ביותר כותבות על עצמן טקסטים כל כך רופסים, בכל כך מעט מילים. ולמי?
"אני משאיר 'צעירה' או 'מבטיחה'?"
"שלא תעז…"
"טוב. כמה חשובה לך מרכבת האש?"
"זה חלק מהשם של הספר!"
"בואי, את לא בן-עמי גדעון. חוץ מזה, בחום הזה עדיף לך רק קרח. יבואו יותר, תאמיני לי."
המשכנו כך כמה דקות, עד שבסוף היא ויתרה על ההזמנה לדוכן. אז השביעה אותי שנכרוז לפני שאמא שלה הולכת בשבע. הצצתי בשעון. כעסתי על עצמי על הדחיינות שהתפתיתי לה, על הנכונות הזאת לתהומות של אחרים. השארתי ליהודה את הפתק ויצאתי.
סקרתי את דוכני ההוצאות מהשביל ההיקפי, כמצביא מובס. הן חזרו אל מקומותיהן כמדי שנה, אבל ההתרגשות שליוותה את התנועה הזאת פעם, כשעוד כתבתי בעצמי – ועוד דמיינתי מי יודע אילו הזדמנויות, שיכולות להירקם דווקא הערב, דווקא עכשיו – פגה ונסתלקה. הראשונים בדרכי היו הדוכנים הבודדים, שמרכולתם נעה בין עולם העסקים למתכונים אירוודיים, בין האוטוביוגרפי לכת. בדוכנים האלה – דוכנים של איש אחד, לפעמים של ספר אחד, שלא זובחים במקדש הספרות ומתחלפים באין רואה משנה לשנה, לפעמים מיום ליום באותה שנה – אני מרגיש בנוח. יותר מלחפש ביניהם את נעמי אני נמנע מכך באמצעותם, מושך רגע ועוד רגע, לפעמים אפילו קונה משהו.
אחריהם באות ההוצאות הקטנות, האיכותיות. עם כל האוונגרדיות, גם הן מתייצבות אצלי בכריזה כמו גדולות, אבל הביקורות של נעמי על ספריהן בדרך כלל נלהבות ותמיד אדיבות. נעדר מהן הזדון שמתגנב אל רשימותיה על סופרים קנוניים כמו בן-עמי גדעון. לנעמי עצמה לא היה זכר, גם בדוכן העמוס שבו נעצרתי.
"מה אתה מחפש?" שאלה אותי ז'נבייב ז'ראר, מייסדת "אוח", כשסקרתי את הדוכן. היא עלתה לארץ מקנדה, הקימה את ההוצאה ברעש גדול ועשתה לה שם כמי שדעתה לא תתקרר עד שתכיר הקוראת הישראלית הנבערת את סופרות קוויבק הצעירות, הטובות בעולם. היא הייתה יפהפייה והיא הציעה לי יין. באילו עוד נסיבות הייתה מסתכלת עליי? את חמשת הספרים שעליהם המליצה הכנסתי לשקית כמעט בהיסח הדעת. לפתע שמעתי ברקע, כמו שעון מעורר המסתנן לחלום, את הקול של יהודה מברך את שרת התרבות, שבקרוב "תכבד בנוכחותה" הרמת כוסית חגיגית בשטח ההוצאה הגדולה בישראל. "היין אצלם גרוע אפילו יותר מהספרים," ז'נבייב קרצה לי, אבל אני כבר הייתי בדרך.
ראיתי אותה מייד, עוד לפני שחציתי את מחסום הברזל בפתח המתחם. היא נראתה שברירית משזכרתי. נצמדה לכיבוד אך לא נגעה בדבר; חיכתה שהעורכת הבכירה תסיים שיחה אחרת. פעם נעמי הייתה בת בית בחוגים האלה, כשהייתה מבקרת מוערכת במוסף של "שחרית". בשנה שעברה סיפרה לי שהיא מנקדת ספרי ילדים בהוצאה עצמית, ופעם בחודש כותבת 250 מילה למקומון. העורכת דיברה ודיברה, ונעמי החליפה את משקל גופה מרגל לרגל. בימיה בעיתון, בנדיבות אמיתית היא הקדישה בּוּקְסָה מהכפולה שלה לסיפורי ביכורים בכתבי עת. עבור חבר'ה כמוני, הבוקסה הזאת הייתה כל מה שאפשר לחלום עליו. העורכת סיימה את ענייניה עם מי שהתגלה כַּמפיץ, נוגעת באמת ידו כמשלחת אותו לדרכו. את נעמי היא לא חננה במגע כששיחתן הסתיימה, מהר מהצפוי. נשמתי עמוק. הרגע הזה הפך עם השנים לחובה מרתיעה, אבל עכשיו התרגשתי. כל כך התרגשתי, כנראה, שלא שמתי לב לתכונה סביבי. כי בזמן שאני חככתי בדעתי איך לגשת, התקרבו אלינו לשולחן שרת התרבות ופמלייתה, מלווים בצוות צילום של ערוץ 2, ובנוכחותו הבלתי נמנעת של בן-עמי גדעון, ספרו החדש בידו. אלא שהסופר הלאומי לא שעה לשרה, למצלמות הפועלות, ופחות מכולם אליי. הוא עקף אותי בצעד נמרץ, נעמד מול נעמי, ובידו הפנויה שלף מכיס חולצתו המכופתרת הקצרה גזיר נייר מודפס.
"'מחלת יאפים' הוא ספר מהנה," הוא הרעים, "'הכול נינוח, הכל נעים, עד כדי כך שמתעוררת השאלה: הייתכן שכמו גיבורו, גם בן-עמי גדעון קצת התעייף?' ועכשיו אולי תואילי להסביר לי מה פה כל כך נעים ונינוח?"
בן-עמי ואני בני אותו גיל אבל הוא תמיד נראה מבוגר יותר. גם הוא, כמוני, התחיל בבוקסה של נעמי, אבל בעוד אני נבלעתי בדוכן הכְּריזה, לנהל את נשורת התהילה של אחרים, הוא ישב וכתב. כבר בצעירותו, בצעירותנו, הפך שמו לנכס צאן ברזל: בציבור הרחב הוא מייד נישא במלואו, בנגינה עמומה של מכובדות; בגווארדיה הוותיקה, שאמונה על חלוקת הפרסים, נהגו ב"בן התשחורת" פמיליאריות מפא"ניקית וקראו לו "בֶּנָה". אפילו לעיתונות החרדית הוא הגיע, עם ספריו האפיקוריים, וכונה "בע"ג 2000". אבל הוא מעולם לא נכנע לפיתויי החשיבות העצמית. "אני כותב כי אני חייב, כי אחרת אני מרגיש חרא – זה הכול", הוא אמר בריאיון לניו-יורק טיימס שעורר סערה. ואם היה במה לקנא בו – יותר מהכיבודים והממון שמעתירים עליו ברחבי העולם, יותר מהכישרון וההספק יוצאי הדופן שלו – זה הדבר. הוא כותב כי הוא חייב, ואני לא, כי אני לא. כשלא שיתקה אותה אימה, עבורי נבעה הכתיבה מחדוות השעשוע, והשעשוע תמיד אחרון בתור. מעולם לא הבאתי את עצמי להמשיך את מה שהתחלתי באותם כתבי עת, שחלקם נעלמו ועורכיהם נפטרו מזמן. נעמי היא היחידה שיודעת שאי פעם כתבתי, והשיחה הקבועה איתה, שנעשית מאולצת ורפה משנה לשנה, היא החוט האחרון הקושר אותי לעולם שהאמנתי שיהיה שלי.
עכשיו חצץ בינינו בן-עמי גדעון, שקיבל לאחרונה תואר אבירות ממלך נורווגיה, ונופף לעומתה בזעם בשלוש השורות שכתבה ל"מלאבס". לעיניה הנדהמות של נעמי, במשך דקות ארוכות הוא ציין מהלכי עלילה מפתיעים, הזכיר צדדים אפלים של דמויות, מנה תחדישים לשוניים. אדיש לקהל המתאסף, הוא לא ידע שובע, ולא הפסיק עד שדוברת כלשהי, דווקא של השרה, לקחה לו את הפתק, זרקה אותו לרצפה וגררה אותו במרפק לחתום על עותקי הספר החדש. "תראה איזה תור יש!"
ההמולה סביבנו התפזרה, כאילו הופעת הקוראים בדוכן הזכירה לנוכחים שהם בעבודה. שוב לא מצאתי את נעמי, רק הפתק שהוטח בה נותר על הרצפה. הבטתי בו לרגע לפני שיצאתי מהדוכן. במקום לחזור לעמדה שלי בכריזה נטמעתי לאיטי בהמון, שהתרחק מהכיכר אל הבארים ובתי הקפה בחוץ.