מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שחרזדה של העוגות / נטליה ויזלטיר

איכשהו התקבע הרעיון הזה, שהעוגות שלי כל כך מצטיינות, שרק בזכותן אלדי עדיין לא הרג אותי או התאבד, כאילו בצחוק. זה היה בדיוק כשהוא פוטר מאקו אנד סאונד והסינתיסייזר שלו הועמד למכירה ביד2 כדי שיהיה לנו כסף לטיטולים. מטרנות לא היה צריך, הינקתי, אבל בכל זאת היה כדאי לאכול משהו וכבר הפסיקו לרשום לנו ב"מינימרקט המגעילים", את השם האמיתי מי זוכר, ככה קראנו להם. זה היה שישה שבועות אחרי שלין נולדה והחובות תפחו בקצב שהבטן שלי נעלמה. אלדי רק שכב במיטה מבואס ולא היה נעים לבקש ממנו לעזור להוריד שלוש קומות את העגלה שלה. היו אז ימים רכים עם שמש עדינה והיינו בורחות מהבית על הבוקר, מסתובבות בגינות עד שתים עשרה, אחת. כמעט אף פעם לא יצאתי בלי לין ליותר מכמה דקות, אבל בכל זאת שאלנו מכונת שאיבה למקרים שאצטרך ללכת לאנשהו ולהשאיר אותה עם אלדי לשעה–שעתיים, אז התאמנתי עליה ככה כל פעם קצת. ביום שלקחנו את המכונה מיד שרה, אלדי אמר איזה מגניב הצליל שלה וסִמפּל אותה למחשב של הסינתי.

היום עבר המועד האחרון שהייתי צריכה להתייצב בתחנת המשטרה בגלל התלונה שאח שלו הגיש על צ'קים שלי שאלדי נתן לו וחזרו כמובן. חשבתי אולי בכל זאת כדאי לנסות לדבר קודם עם אחיו, ולא מצאתי את מספר הטלפון. אלדי עוד ישן, פתחתי את המחברת האדומה שאני קניתי לו, שהיה כתוב עליה "פרויקטים", זכרתי שרשם שם כמה מספרי טלפון.

הדפים היו מלאים שורות צפופות, משפטים שהתחילו כולם באותן שתי מילים, "נושי היום". האחרון שבהם היה: "נושי היום אמרה שתכין עוגת קרם שכבות. היא לא הכינה." מיהרתי לסגור את המחברת והנחתי אותה בחזרה במקומה.
קמח וסוכר עוד נשארו וגם כמה ביצים, חלב לא, אלדי עבר לקפה שחור ולי ממילא היה אסור קפה בגלל לין. הוצאתי מהמקרר את בקבוק הפלסטיק השקוף עם החלב ששאבתי מעצמי – באותו בוקר זה נמשך ונמשך, הפטמה של השד השמאלי הייתה אדומה ושורפת והימני היה קמצן, האוושה המונוטונית של המכונה הטריפה אותי וכאילו  עצרה לי את החלב, רק הבכי של לין היה יכול להגביר אותו, והיא נמנמה לה בסל-קל בתוך כתם שמש מפוספס שעבר דרך המעקה של המרפסת, ראש אגוז הקוקוס שלה נוטה מעט הצידה כאילו צפתה במעשי הבולבולים על הענף לפני שנשמטו עפעפיה.
הברגתי מהבקבוק את פיית הסיליקון ומזגתי את מנת החלב השאוב לתוך הקערה עם השמנת המתוקה, הסוכר והווניל. הפרדתי ביצים, וכשהתחלתי להקציף את החלבונים, הגיעו הפעיות של לין מבעד לטרטור המיקסר, כאלה מגששות עם סימן שאלה בקצה, שאני שומעת גם מתוך שינה הכי סמיכה, כך שרק לעיתים נדירות הגיעו לריטונים של תלונה שעליהם אלדי אמר "למדה ממך," ואני אמרתי "ממך למדה," שנינו עדיין בצחוק.

"שיחתכם חשובה לנו," קרקרתי בדרך אליה, בדיוק למדה לחייך ועדיין נראתה מופתעת מעצמה. עכשיו הקצפנו ביחד, המיקסר מגביר מהירות בידי ולין גם היא רכונה מעל הקערה במנשא שבחיקי. כשהקצף נהיה יציב, נטיתי לעבר הקערית, והופ – לין פלטה כמה טיפות לתוך החלמונים, מחיתי בחיתול את סנטרה ואת צווארון הבייביגרו; ביצים אחרות לא היו לי, אז הוספתי את תוכן הקערית עם שארית הפליטה לתוך הבלילה וקיפלתי לתוך התערובת את הקצף, קורט קינמון וקמצוץ גרידת לימון, יצקתי הכול לתבנית הקוגלהוף הנושנה שמצאתי פעם בערֵמה ליד הבית כשהישישה מקומת הקרקע פונתה לבית אבות, ולתנור.
ורק אז לין ביקשה לינוק. התיישבנו, נמזגות לתוך טלטול עדין בכיסא הנדנדה. כשהיא חלמה והרפתה מתנועת היניקה מוללתי בהיסח הדעת את תנוך אוזנה עד שהמשיכה, עובד כמו קסם, טיפ שקיבלתי בטיפת חלב. יש משהו מרגיע במעבר בדלת של מרפאה ויציאה ממנה בלי שום טיפול או מרשם. בעידנים או בארצות אחרות אולי הייתי מוקפת בזקנות השבט, אבל איך שהדברים התגלגלו לא הייתה אפילו זקנה אחת לרפואה שהיא שלי, ומאז שלין נולדה מצאתי את עצמי בסניף קופת חולים לעיתים מזומנות. סבתא אחת שזיהתה אותי מתורים קודמים הביאה לי חתיכה מפטרייה טיבטית או אולי קווקזית שמתסיסה תמיסת תה וסוכר למין שמפנייה ורדרדה מרפאת-כול שחסמה לנו בבקבוקי זכוכית את רוב המקרר הריק ממילא, גם אילו היה מקום לא היה באמת מה לשים שם. לא עמדתי בקצב של הפטרייה ואלדי כנראה לא רצה להירפא. אצלי אני לא בטוחה שהורגשה השפעה כלשהי, אומנם נרגעה הערגה להולכים על ארבע עם אף לחלוחי וגם הדחיפוּת לשמוע מוזיקה, אבל זה לא אומר שהפסקתי להתגעגע לטסי, זאבה שמצאתי בשלולית בוץ באזור התעשייה, בת חודשיים מושלמת שלא ברור מי ואיך הסכימו לוותר עליה, וברגע של חולשה נכנעתי לאלדי והסכמתי למסור כשהייתה בת שנה וחצי, כשעברנו לגור יחד, ומאז לא חדלה לבקר בחלומותיי.
כשלין נולדה הגעגועים דווקא גברו, והנה שככו – לא בדיוק סימן לבריאות משופרת ולא בטוח שבגלל הפטרייה – להתרחק בצורה יעילה ממה שהלב מבקש זה כישרון שכנראה נולדתי איתו ופיתחתי לדרגת מצוינות. עכשיו היו פעימותיו הקצובות שיר ערש באוזנה של לין, אומרים שזו הסיבה שתינוקות מעדיפים את הצד השמאלי. הקשבתי איתה, בזכותה. היה לנו תיאום נמנום, כיסא הנדנדה נעצר לאיטו ואיך ששתינו התחלנו לנקר, נשמע צלצול ארוך בדלת.
כמו תמיד בבית הזה אני מתגנבת יחפה על קצות האצבעות ומציצה בעינית. לין, למרות ששלפו אותה על התפר סעודה-תנומה, לא הוציאה הגה מפיה המתרופף עליי, יונקת הרגלים של מבוקשים. בעדשת העינית שוטר אוחז קלסר, דמותו נעה מצד אל צד כמעביר משקל מרגל לרגל. אנחנו טופפות לחדר המיטות המוחשך אל תוך ריח שנתו של גבר.
"אלדי אלדי, משטרה בדלת," אני סמוך לאוזנו, זה בטח בגלל הקטע של הצ'קים שחזרו לאיתן, תקום אלדי."
גב מופנה, שמיכה נמשכת מעל הראש.
"אלדי המשטרה, בבקשה, תקום.
אלדי!"
כתפיים מכוסות מתכנסות, דממה שמופרת על ידי צעקה פתאומית של לין.
עכשיו כבר אין ברירה. חזיית הנקה למקום הרֵם, טיקטק סגור, חזרה אל הפרוזדור.
אם כבר לפתוח את הדלת אז ממש לרווחה, כאילו חיכית לאורח הזה כל הבוקר. "תיכנס," פרשתי זרוע פנויה במין חצי קידה, מאזנת עלי את לין בזרועי השנייה, "מייד מביאה את התה."
השוטר, קומפקטי יותר מדמותו בעדשת העינית לפני שניות ספורות, חייך בעווית. "אין צורך גברת," מבטו התרוצץ ביני לבין לין, את נועה אשל?"
"כן, אז משהו קר? תשב בבקשה," החוויתי, עיני השוטר נדדו מכיסא הנדנדה אל הספה העמוסה ערֵמות כביסה לפני קיפול. "לא תודה," אמר והמשיך לעמוד על רגליו הצנומות כשחזרתי והושטתי לו כוס גבוהה של התמיסה הוורדרדה המבעבעת, משקה אחר לא היה לי, "תסלח לי בבקשה, אני חייבת לבדוק שהעוגה לא נשרפת."
תפוחה ועגולה בגוון ירח מלא קרוב, העוגה נראתה כמעט נושמת. השארתי אותה להצטנן על רשת מעל הכיריים. משב ריח ונילי עטף את שתינו כשחזרתי, גוררת כיסא, "תשב, בבקשה."
עיניו של השוטר המשיכו לשוטט, משמיכת הטלאים שעליה מתקן "אוניברסיטה" אל הפסנתר המאובק שהושאר פתוח מתוך הרגל, ועליו סדרת תמונות שחור לבן ממוסגרות של אלדי הקטן נישא על כתפי אביו מעט לפני שנהרג בלבנון, ותמונה של אימו חובקת את לין, וחזרה אל הקלסר שבידו, ודאי זכו לראות את תמונותיהם של ילדים ונכדים מוצגות לראווה אצל כל מיני פורעי חוק ועבריינים.
"נועה אשל," כחכח, נוגע בלי משים בכובע המצחייה שלראשו, "זה בעניין צו מעצר בגין חוב," השפיל עיניו אל הטופס, "על מתן צ'קים ללא פירעון," סיים בקול נצרד.
"כן, בעלי החזיר לאח שלו כסף שלווה ממנו בשלושה צ'קים שלי. הוא השאיר לו הודעות וביקש שלא יפקיד אותם כי אין כסף בחשבון, אבל הוא לא חזר אליו ולא ידענו אם יפקיד או לא," שיניתי תנוחה ללין שהחלה להתפתל בחיקי, סובבתי אותה כלפי השוטר וקירבתי את פני אל לחייה, "נכון," המשכתי בקול מתיילד, מנדנדת אותה קלות, "שאבא ודוד איתן לא מדברים?" העוויית חיוך מהוססת חלפה על פניה. "התקשרתי גם לעורך דין והוא אמר שאיתן לא מסכים לחכות." השוטר התיישב ונשען לאחור בכיסא כמו אחרי מאמץ פיזי כביר.
"תשתה," סימנתי בידי על הכוס והוא הגיש אותה לשפתיו, לגם שתי לגימות. "מה זה?" צחקק, "זה כמו שמפניה זה."
"תה קר בשיטה מיוחדת," לין טלטלה את ראשה על חזי והחלה להתייפח. "סליחה, היא ממש חייבת לינוק, התקף גדילה, אתה יודע, תתכבד בינתיים בעוגה."
"לא תודה, אין צורך," שמעתי אותו בגבי, "את היית אמורה עכשיו לבוא איתי לתחנה, יש לך פה את הטלפון של האח הזה של בעלך?"
"מייד," אמרתי. בתבנית קוגלהוף העוגות נאפות די מהר וגם מצטננות תוך זמן קצר. חתכתי פרוסה נאה, חזרתי לשוטר והנחתי לפניו צלוחית עם המשולש המהביל עדיין, "כמה דקות."
רכונה לשולחן במטבח מעל לין היונקת, דפדפתי שוב במחברת "פרויקטים" של אלדי, מדלגת על עשרות דפים של תיעוד מחדלַי, מצאתי את מספרי הטלפון של אחיו, ותוך זמזום הפזמון "אבל אוי לילד רע, אצבע נו נו נו עושה," העתקתי אותם על נייר.
כשחזרתי לסלון לא נותר פירור בצלחת.
"מיוחדת העוגה הזאת שלך," השוטר המשיך לאחוז במזלגון, "חייב להגיד לך גיברת, נועה כן? עוגה שבחיים שלי לא טעמתי."
"הייתי נותנת לך יותר אבל בעלי יהרוג אותי," עינינו נפגשו, הושטתי לו את הפתק, "זה הנייד וזו השלוחה הפרטית שלו במשרד בחברה."
"באיזה חברה האח עובד?"
"חברה שלו, אביזרים לרכב."
השוטר רכן קדימה בכסא, "ואיפה הבעל שלך," נופף במזלגון, "אני לא רוצה להתערב, אבל אם הוא חייב לאח כסף, ככה לשלם עם צ'קים שלך שאין כיסוי בחשבון, ואיזה אח מוציא צו מעצר לאישה עם תינוקת יונקת, חסר לו כסף באביזרי רכב?"
הנעתי בראשי. "אין לי מושג, אין לנו רכב."
"בן אדם," צקצק לעצמו, המזלגון עדיין בידו, "אפשר לחשוב שהוא תכף מתפגר מרעב בגלל הצ'קים האלה."
נזכרתי בשכנה הישישה שהתיישבה לידי בקו חמש, שרידי שיער שקוף צנופים בסיכת פרחים של ילדות, רגליים מתנדנדות באוויר.
"למה את עצובה," פצחה, "חבר, יש? אהה! את שואלת אצלו איך חו מתכוויין לפרנס אותך? גורנישט, רואים על פוּנים שלך, את מבשלת בשבילו? תיזהרי להאמין לבחורים רעבים."
אבל אנחנו היינו שניים מול העולם הגס והסתום, כמו אליס מהקומה מעלינו שהייתה שועטת למטה מתנשפת כשהגענו הביתה להזכיר לנו את התשלום לוועד בית, וכשטלטלה את ירכיה הענקיות במדרגות לא הצלחתי להשתיק במוחי את מוזיקת הרקע, "באה באה התזמורת תוף חליל ומצלתיים".
"אוקיי, נשים לך בתיבה ברגע שיהיה לנו." בים בם טרילי טרילי לי לי טרלה לה לה לה דין דין
השוטר קם על רגליו, "הייתי צריך עכשיו להביא אותך לתחנה, תני לי רגע," הוא שלף טלפון מכיסו.
"הלו, אתה איתן? שלום לאדוני, מדברים מהמשטרה."

יצאתי למטבח תומכת בראשה הרדום של לין על כתפי, הגברתי את הרדיו, פרק שלישי מסימפוניה של ברהמס, שיבוש בקליטה העלה עליו תחנה אחרת עם קטע מאלבום של ג'נסיס ששמעתי כל התיכון מסוגרת בחדרי, עדיין אצל אימי, כשעדיין דיברנו. הייתי מגבירה את הווליום כשהיא ישבה במטבח, שבינו לבין חדרי הפריד רק תריס גלילה, ודיברה עם זה ועם זו על זו ועל זה, שיחות מתמשכות, לפעמים על ההם שאיתם שוחחה שם אתמול, לפעמים גם עליי. למען האמת כמות הדברים שדוברו אצלנו עם קרובים על מקורבים ולהפך בסודי סודות ולא לגלות הייתה די שווה אצל כולם, כולל אותי, כך שיצאנו פיטיות ועדיין, היה גדול עליי, הייתי מגבירה כדי לא לשמוע ולפעמים מחלישה כדי לשמוע. ואלדי לא דיבר בכלל, שתק עד מחנק.
לרגע גברה התזמורת הסימפונית על קולו של פיטר גבריאל ושוב חזרה לרקע, מהפנטים הערבובים, לעקוב פעם אחרי הצלילים האלה ופעם אחרי אלה.
נכנסתי לחדר השינה הדומם, בלי לשמוע נשימותיו של ישן או להסתכל על המיטה, השכבתי בזהירות את לין בעריסתה. בחזרה במטבח, הפרדתי את כל העוגה מהתבנית ועטפתי בנייר כסף.
בפתח הסלון שמעתי את השוטר, "כן תוך שלושה שבועות, בבקשה תשלח את הפקס עוד היום לעורך דין וגם למספר שנתתי לך בתחנה, יום טוב אדוני."
"תקשיבי גברת נועה, תשיגו את הכסף ותשלמו לאח בתשלום אחד תוך 21 יום."
"אבל הוא הסכים? איך?"
"זה לא משנה לך."
"מה אמרת לו?"
"זה לא חשוב, אבל תשלמו במועד כן? ותזכרי: אתם לא הייתם היום בבית, ואת לא פגשת היום אף אחד ממשטרת ישראל."
השוטר רשם משהו בניירות ועיניו עברו בסיבוב אחרון על תצוגת המשפחתיוּת במרומי הפסנתר, חשבתי אולי חיפשו שם גם אותי, אף תמונה מצד המשפחה שלי.
הגשתי לו את החבילה בנייר הכסף, "אוקיי, אני מקווה שאם כך זה לא נחשב שיחוד שוטר."
"את יודעת שאני לא יכול לקחת ממך שום דבר."
"ברור שלא," אמרתי, מניחה את העוגה בידיו, "אתה בכלל לא כאן."