מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

"אין שום דרך לא להיות מי שאת, איפה שאת": הערה על קנאת סופרים/ דרור בורשטיין

"קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא, ע"א). הסופרים שבתלמוד אינם הסופרים המפרסמים רומנים וסיפורים, אלא מלמדי תינוקות. המחשבה היא כי קנאה ותחרות בין מורים פרטיים, בלשוננו, תגרום להם להשתפר, ותוצר הלוואי יהיה שיפור בחוכמת התלמיד. שימו לב שבתלמוד המקנא אינו מחכים; הקנאה והחוכמה מחולקות לשתי דמויות, מורה ותלמיד.
אנו משתמשים בביטוי כמוסב על הרפובליקה הספרותית. בביטוי השגור על פינו, הן החוכמה הן הקנאה הן חוכמת הסופרים. מוטב שנשנה את הבנת הפתגם בהתאם למקורו בתלמוד: קנאה בין סופרים, לפי המחשבה הזאת, יכולה (אולי) להרבות, בעקיפין, את חוכמת קוראיהם, לא את חוכמת הכותבים. מדוע? מפני שקנאה אינה עולה בקנה אחד עם חוכמה.
ברור שאני כותב זאת כי איני חף מקנאה. ידיעה על זכייה בפרס של סופר עמית תלווה כמעט תמיד בקנאה כלשהי. אין טעם להכחיש זאת או לנסות לדכא את הקנאה. אפשר ללמוד משהו מהרגש הזה, והתבוננות בו עשויה להובילנו למקום אחר, מעניין יותר, מכוח האנרגיה של הקנאה. אבל לשם כך כדאי קצת לברר מהי קנאה.
אפשר ללמוד מברוך שפינוזה על רגשות, וקנאה בתוכם. את הקנאה הוא מבין כסוג של שנאה או של עצב. "כאשר הנפש מדמה את חוסר יכולתה, היא באה לידי עצב" (כל הציטוטים משפינוזה מספרו אתיקה, בתרגומו של ירמיהו יוֹבֵל, "הקיבוץ המאוחד" 2003 [1677]). במילים אחרות, אומר שפינוזה, "קנאה היא שנאה, במידה שהיא מפעילה את האדם כך שהוא נעצב באושרו של הזולת ושמח ברעתו". אם הדבר אינו מובן מאליו, כותב שפינוזה בהמשך ספרו, "שׂנאה לעולם אינה יכולה להיות טובה".
אם כן, קנאה ממזגת בתוכה שנאה ועצב. במקרה של קנאת סופרים המקנא חש שנאה מהולה בעצב על אושרו או על הישגו הספרותי של מישהו אחר.
כאן כדאי לדייק: את מה בדיוק שונא המקנא? ביחס למה הוא עצוב? האם הוא שונא את היצירה הספרותית שזכתה להכרה, לתפוצה או לפרס? נראה לי שלא. המקנא קנאת סופרים אינו חושב כל כך על היצירה, והראיה היא שבמקרים רבים המקנא כלל לא קרא אותה והוא אינו מסוגל לקרוא אותה – בדיוק בגלל השנאה שבקנאתו. השנאה, אם כן, מוסבת אישית על הסופר-העמית, לא על הטקסט, והעצב אינו ביחס לספר מסוים, אלא לאדם מסוים.
הבחנה זאת נראית לי חשובה. אם חשים בהפרדה בין המישור האישי והמישור הספרותי כבר מרוויחים משהו: מבינים כי עולם הרגשות העכורים, כמו שנאה וקנאה, מתנהל בנפרד מעולם היצירה הספרותית. בלשון פסיכולוגית אפשר לומר שעולם האגו יכול להתנהל בנפרד מעולם הרוח. הספרות עצמה – הן של המקנא הן של זה שמקנאים בו – יכולה להישאר מחוץ למשחק הקנאה. במילים אחרות, המקנא יכול להתעודד בכך שקנאתו לא נוגעת ליצירה הספרותית ולא מעכירה אותה. עניינה יחסים בין אישיים.
אפשר ללכת צעד נוסף ולהבין שאין זה מקרי שהקנאה אינה מוסבת על הספרות, וזאת כי עצם היצירה לא באה מן המקום שממנו נובעות שנאה, עצב וקנאה. הספרות יכולה כמובן לתאר רגשות כאלה, אבל עצם היצירה נובע ממקום אחר, שאפשר לכנותו שִׂמחה. יש שיתנגדו ויאמרו שאנו מכירים תחושה של יצירה גם מתוך עצב. אבל נדמה לי שהעצב הזה, ככל שהוא מצליח להיתרגם ליצירה, הוא עצב שמח, או עצב שמרכיב על גבו, כמו ב"שק קמח", שמחה. כפי שכתב אדם זגייבסקי בסוף שירו "אנטנות בגשם" (מפולנית: דוד וינפלד): "הַשִּׁירָה הִיא שִׂמְחָה שֶׁמִּתַּחְתֶּיהָ מִסְתַּתֵּר הַיֵּאוּשׁ. וּמִתַּחַת לַיֵּאוּשׁ שׁוּב שִׂמְחָה". למטה-למטה – שמחה. שמחה כמילה נרדפת ליצירתיות. אין המדובר בהבעה חייכנית בהכרח. לא צריך לקבל את זה כאמת. כל אחד ינסה להתבונן בתוך עצמו.
מה שעומד מאחורי הקנאה היא השוואה של אדם לזולתו, של סופר לסופר עמית. כותב שפינוזה: "אין איש מתקנא במעלה טובה של זולתו, אלא אם כן הוא שווה לו", והוא מסביר, שאדם "יקנא במי ששווה לו ושיש לו… אותו הטבע", ולכן "לא נתקנא [במעלותיו של אדם שונה מאיתנו] יותר משאנחנו מקנאים ברום צמרתו של אילן או בגבורת האריה, וכיוצא באלה". כלומר, אנו מקנאים במי שאנו יכולים לדמיין את עצמנו מחליפים אותו. איננו מקנאים בעץ גבוה או באריה, וגם לא בסופר קשיש בהרבה מאיתנו או צעיר בהרבה מאיתנו. הקנאה מתמקדת בעיקר בבני דורנו, ואולי גם בבני המגדר שלנו, כלומר באנשים ונשים שאנו יכולים ליצור ביחס אליהם פנטזיה של חילופין.
זוהי פנטזיה מוזרה: המקנא רוצה להיות בִּמקום הזולת (לקבל את הפרס שהוא קיבל, למשל) אבל אינו מוכן לשלם את המחיר המלא ולוותר על עצמו, על כתיבתו. הוא אינו רוצה להיות הזולת, אבל רוצה לקבל את מנת חלקו של הזולת, ולפחות שהיא תישלל מהזולת. המקנא רוצה לפצל את קיומו: שהחלק היוצר שבּו יישאר על כנו, אבל תגובת העולם לחלק היוצר הזה תתייחס למישהו אחר. כאילו היידן היה מבקש את מחיאות הכפיים שבאו אחרי נגינה של סימפוניה של בטהובן, או מייחל שלא ימחאו כפיים לבטהובן, רק לו, להיידן.
זוהי פנטזיה מוזרה (ואיזו פנטזיה אינה מוזרה?), שבמקום להתכחש לה, אפשר להתבונן בה וללמוד ממנה משהו: אי אפשר להפריד בין הפעולה והתוצאות שלה. תגובת העולם ליצירתך היא חד-פעמית ממש כפי שיצירתך היא חד-פעמית. רק אתה יכול לכתוב את הסיפור או את השיר הזה, והתגובה למה שכתבת היא ייחודית, "שייכת" רק ליצירה הזאת, לטוב ולרע. לקנא משמעו לא להכיר בכך, לבקש שתגובה ליצירה של מישהו אחר תיעלם, כמו משאלה לבטל הד של קול; או לבקש שתגובה ליצירה של מישהו אחר תשויך אליך, כמו משאלה שלקול שלך יענה הד של קול אחר.
הקנאה, כפנטזיה הזו, יכולה להביא את המקנא להבנה טובה יותר של מקומו הייחודי בעולם ושל החד-פעמיוּת הרדיקלית של קיומו ושל יצירתו. מורה הזן היפני אִיקְיוּ (1394–1481) כתב: "אַל תִּדְאֲגִי אָנָּא אָנָּא כַּמָּה פְּעָמִים עָלַי לוֹמַר זֹאת / אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לֹא לִהְיוֹת מִי שֶׁאַתְּ, אֵיפֹה שֶׁאַתְּ" (זהו תרגום מתרגומו לאנגלית של סטיבן ברג, בספר Crow With No Mouth ויש להניח שמשהו מן המקור אבד בדרך לעברית, אבל לצרכינו זה יספיק).
הדברים פשוטים וישירים. מי שזקוק להסבר יקרא את דבריה של הרקדנית והכוריאוגרפית מרתה גרהם, הדומים ברוחם: "ישנה חִיוּת, כוח חיים, פעימה, המתורגמים דרכךְ לכדי מעשה; והיות שֶרק אחת כמוךְ תחיה בכל הזמנים, הביטוי הזה ייחודי. אם את חוסמת אותו, הוא לעולם לא יתקיים באופן אחר – והוא יֹאבַד. הוא לא יהיה בָּעוֹלָם. אין זה עניינךְ לקבוע כמה הביטוי הזה מוצלח ולא להשוות אותו לביטויים אחרים. עניינךְ הוא לקיים אותו אצלך באופן ברור וישיר; להשאיר את הערוץ פתוח. את אפילו לא חייבת להאמין בעצמך או בעבודתך. את רק צריכה להיות קַשּׁוּבָה ומוּדעת לדחפים שמְניעים אותך. שִמרי על הערוץ פתוח. אף אמן אינו מרוצה. אין בו אף פעם כל שביעות רצון. רק אי-נחת יש, והיא מוזרה ונשגבה, אי-נחת ברוכה, שגורמת לנו להמשיך ולהתקדם, עושָׂה אותנו חיים יותר מהאחרים".
קנאת סופרים היא רגע שבו אנו שוכחים את המובן מאליו החשוב והקל לשכחה, שמלמדים אִיקְיוּ וגרהם. אפשר להתכחש לקנאה, לדכא אותה או ללבות אותה – אבל מוטב להבין בעזרתה "שֶרק אחת כמוךְ תחיה בכל הזמנים".

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp