מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שומן / תמר מרין*


כשהשעון מורה על חמש וחצי אני חושבת, אולי אף אחד כבר לא יגיע היום. אני עומדת במטבח ומשרה את הקוואקר במים רותחים, ואז אני מביטה בפתיתי הקוואקר המתנפחים בתוך המים. "מישהו מגיע היום?" אני שואלת את אמא מהמטבח. היא לא עונה, היא לא אוהבת שאני צועקת בין החדרים. כשאני ניגשת אליה אני מוצאת אותה זקופה במיטה, לבושה בשמלה בעלת הצווארון המוגבה. היא מרימה אליי את עיניה ושואלת מה השעה וכשאני עונה היא אומרת, כמו תמיד: "טוב, כבר מאוחר. ניצלנו." אני אומרת: "תמיד מישהו מגיע ברגע האחרון", והיא מושכת באפה קלות כאילו זה לא נוגע לה.
אחר כך היא שואלת: "התקדמת בתרגום של פלובר השבוע, ציפורית?" ואני מספרת לה על הקשיים שלי בתרגום. היא אומרת שתשמח לעבור אתי על החלקים הבעייתיים. אולי עוד הערב. אני עומדת להביא את התרגום אבל אז אני נזכרת בדבריו של הרופא. "אולי עדיף שנאכל קודם ארוחת ערב? דוקטור אורבך אומר שבשביל לחדד את המחשבה צריך לאכול." אמא אומרת: "האוכל רק מטשטש את המחשבה," ומוסיפה משפט מעגנון: "דווקא כשאני רעב אני חושב על תיקון המידות," אבל אז היא פורצת בצחוק כאילו לא ציפתה שאתייחס לדבריה ברצינות הפעם. היא אומרת: "לכי להכין את הקוואקר, אני אעיין בתרגום בינתיים. יהיה לי חומר קריאה מעניין הערב לשם שינוי," וצוחקת שוב. כשאמא צוחקת אפילו הקמטים הקטנים שנקוו בשנים האחרונות על מצחה נמחקים ונעלמים. אני אומרת לה את זה, והיא עונה: "שני עונשים מצפים לנו עם הזקנה: להשמין או להתקמט. נראה לי שהגורל בחר בשבילי את העונש השני ואני מקבלת אותו בהשלמה." אני אומרת לה: "את תמיד תהיי יפה, אמא."
לפעמים אני שואלת את עצמי אילו משני העונשים אקבל אני בבוא יומי. גם ככה אני לא רזה כמו אמא, למרות שאנחנו אוכלות את אותם הדברים. אמא אומרת שזה עניין של מבנה, ולפעמים היא אומרת שזה עניין של עצמות, ובכל זאת אני שואלת את עצמי אם אני גורמת לה מבוכה כשהמבקרים מגיעים. אני רואה את מבטם נודד אל קפלי השומן שמצטברים אצלי בפנים המרפק, בעיקר לאחר שהם מביעים דאגה מרזונה, ההולך ומחמיר. "אלוהים ישמור, דבורה, מה נהיה ממך. עור ועצמות. את זוכרת לאכול משהו?"
לפעמים הם מפנים גם אליי את השאלה. "ציפור'קה, אמא אוכלת משהו?" אמא מתייצבת לצדי: "ציפורה דואגת לכל מחסורי, מה לעשות שמידת התיאבון פסחה עליי." אני מביטה בעיניהם הבוהות בי בשעה שהם ממלמלים בהסכמה: "בוודאי, בוודאי שציפורה דואגת לכול." לפעמים הם שוב נועצים עיניים, כמו בלי משים, בזרועותיי או בצווארי. מבטם נח עליי ואז מוסט הצדה במבוכה. אני אומרת לאמא שאני לא אוהבת את האופן שבו אברם ונחום ושמעון מסתכלים עליי. אמא אומרת שאני לא צריכה לחשוב על מבטיהם של אנשים, וכדאי שאוציא לי מהראש את השטויות האלה, כמו, למשל, אם אני שמנה או רזה ואיך אני נראית באופן כללי. היא אומרת: "חשוב יותר ציפורית, שתשאלי את עצמך: מה השגתי היום? מה הספקתי? אם תרגמתי דבר יפה או קראתי דבר שהיה יכול ללמד אותי משהו חדש."
עכשיו, כשאני מערבבת את הקוואקר בתוך הסיר אני חושבת שעליי להזכיר לאמא להתמקד בעיקר בפסקאות הפתיחה, הבעייתיות ביותר, ואני ניגשת אליה שוב לחדר השינה אבל אז נשמע הצלצול בדלת. אני שואלת אותה מי זה יכול להיות והיא אומרת: "זה בטח נחום." אני אומרת לה שלא ידעתי שנחום מגיע היום והיא עונה: "מה זאת אומרת, ציפורית, תמיד הוא מגיע בימי שני. רוצי לפתוח לו את הדלת, שלא יעמוד שם ככה סתם."
כשאני ניגשת לפתוח את הדלת נחום באמת עומד שם, מחייך את חיוכו הקטן, הנבוך. עיניו הצרות מתרוצצות סביב. "ערב טוב ציפורה," הוא מכריז חגיגית. "אני מקווה שאני לא מפריע. אמא בבית?" הוא שואל כמו ששואלים ילדים. אני חושקת את השפתיים ומתחילה ללכת לכיוון חדרה של אמא בלי לומר שום דבר והוא צועד בעקבותיי ובדרך שואל, בשקט: "מה שלומה?" ואני אומרת: "כרגיל." כשאנחנו מגיעים אל פתח החדר הוא משתהה לרגע ואומר לי בהשפלת מבט: "היא בטח לא מרגישה טוב, אני לא אשאר הרבה זמן," אבל כשהוא נכנס אמא צוהלת: "נחום! כמה טוב לראות אותך," והוא עונה במהירות: גם אותך דבור'קה, ולא מביע שום דאגה מרזונה הפעם, רק מציין שהיא נראית 'כמו איזדורה דאנקן', ושואל אותי: "נכון ציפורה?"
אחר כך הם שוקעים בשיחה. השיחה נסובה על ספרו האחרון של ג', הסופר שהוא מכרם המשותף. שניהם מתעבים אותו. קולו של נחום מתרומם באיזה צפצוף משונה, לעומת זאת אמא מעבה את קולה כמו תמיד כשהיא נלהבת; מדברת במהירות, בתזזיתיות, כשהיא מציינת את השגיאות החמורות שנעשו בבניית העלילה, בעיצוב מניעי הדמויות. "ספר שמעלותיו על הסגנון בלבד," היא מסבירה לנחום, עיניה השחורות הגדולות נפערות בהדגשה, "הוא כמו דחליל, מה לדחליל זה – צורת אדם לו… ורק כשתקרב אליו תראה שאינו אלא דחליל…." נחום מתפתל מעט ממקומו על הכיסא ליד אמא. ניכר שהשיחה על ג' מתארכת יותר מדי וזה לא נוח לו. הוא שואל את אמא על תוכניות הכתיבה שלה לחודשים הקרובים. עיניה נפערות בבת אחת ואני חושבת, עוד מעט תכריז על התרגום שלנו לפלובר, אבל היא אומרת רק, "בחודשים הקרובים אני מצפה לנוח קצת מכל העבודה הקשה שעשיתי בחודשים האחרונים," ושניהם מחייכים ומהנהנים. אני כמעט אומרת משהו בעצמי על התרגום אבל נעצרת ברגע האחרון. אמא תמיד אומרת שעדיף לא להסגיר פרטים בעניין שלא תם ונשלם עדיין.
אחר כך אני מאבדת את הריכוז כמו שקורה לי לפעמים, והמשפטים מתחילים לשייט באוויר. אני מתעוררת רק כשאמא אומרת: "ציפורית, אולי כדאי לשאול את נחום אם ירצה כוס קפה," ונחום ממלמל, שפתיו הדקות הקלושות נעות בקושי: "באמת שאין שום צורך, אני יודע שאתן לא מחזיקות דברים כאלה בבית," אבל אמא אומרת, "קפה לאורחים יש לנו, נכון ציפורית?" ואני מהנהנת, "כמובן שיש קפה, רק חלב אין," אמא לא מאמינה שמוצרי חלב מביאים לבריאות טובה, ובכל זאת, עכשיו היא מפצירה בי: "אולי תוכלי, ציפורית, לקפוץ לרוחמה השכנה ולבקש ממנה כוס חלב עבור הקפה של נחום." אני מהססת, רק לפני יומיים פניתי אל רוחמה לבקש סוכר עבור אברם. גם נחום מבקש לדבר על ליבה, "אין שום צורך, דבורה, באמת, ממילא מאוחר מדי לקפה," אבל אמא מתעקשת. "אין שום בעיה, רוחמה היא ידידתנו הקרובה," ונחום מביט בי במבוכה ואומר: "רק אם זו לא טרחה, ציפורה." ואחר כך מוסיף בהדגשה: "תודה רבה רבה ציפורה." גם כשאני מתחילה לרדת במדרגות אל הקומה הראשונה אני עוד שומעת את קולו הדק, הצפצפני, קורא אחריי: "תודה רבה, רבה, ציפורה."
כשאני מגיעה אל דירתה של רוחמה אני משתהה ליד הדלת בלי לדפוק עליה, אבל רוחמה פותחת את הדלת בעצמה. רוחמה יפה, בצורה שונה מאמא. פניה בהירים ועגולים, זרועותיה מלאות וגבה רחב, זה נראה לפעמים כאילו יש לה כוח לשאת את משא העולם. כשהיא רואה אותי היא אומרת: "ידעתי שזו את, ציפור'קה". אני מצטרפת לצחוקה: "לא הייתי בטוחה שיש מישהו בבית."
"נו, באמת ציפור'קה. איפה אני כבר יכולה להיות בשעה הזאת."
אני אומרת שרציתי לבקש קצת חלב והיא עונה מיד: "אין שום בעיה", ומוסיפה: "יש לי גם חתיכת חמאה בשבילך."
לא, אמא לא תהיה מעוניינת בחמאה, וגם אף אחד מהמבקרים לא צריך, הם אף פעם לא נשארים לאכול אצלנו ארוחת ערב, אבל רוחמה אומרת: "אז קחי בשבילך, ציפור'קה. כל דבר הופך להיות יותר טעים כשמוסיפים לו חמאה, וחוץ מזה, אני בטוחה שלא יזיק גם לאמא קצת שומן. יש לה סיפור כזה, שקוראים לו 'שומן', נכון, ציפור'קה? נדמה לי שקראתי אותו פעם, ב"דָבר".
"לא," אני אומרת. "ב'דבר' התפרסם סיפור אחר."
רוחמה אומרת, "בואי תיכנסי," ואני נרתעת קצת כי לא הייתי בתוך דירתה קודם אבל היא צועדת פנימה ואני צועדת אחריה. מסביב – חדרים עמוסים, גדושים בבגדים ובצעצועים, וילדיה של רוחמה רצים זה אחרי זה, צועקים ודוחפים. רוחמה מתנצלת על הרעש. "ככה זה תמיד בערב, אל תשימי לב ציפור'קה." אחר כך היא מורה לי ללכת אחריה למטבח. גם שם הכול עולה על גדותיו, ערמה של כלים מלוכלכים מיתמרת בכיור, ועוד כלים מושלכים גם על השיש ובכל מקום. רוחמה ניגשת אל המקרר ונעצרת לרגע למולו, שמלתה הצהבהבה, הדקה, נמתחת על גבה הרחב. היא מסתובבת אליי בבת אחת.
"לא קל להיות לבד, ציפורה," היא אומרת, ועיניה הבהירות ננעצות בי. "עמוס חוזר בשעות מאוחרות כל כך, אבל לפעמים אני חושבת שאני לבד גם כשהוא נמצא." אני מביטה בפניה היפים, הלבנים של רוחמה, הבוהים בי. אני חושבת עליה כשהיא יושבת לבדה במטבח הקטן, העמוס, אוכלת את ארוחת הערב לאחר שילדיה הולכים לישון: חביתה מטוגנת בחמאה. זרועותיה המלאות נעות בקצב אחיד כשהיא חותכת את החביתה לחתיכות קטנות, אחידות, ומסיעה אותן לפיה בזו אחר זו.
עכשיו היא פונה שוב אל המקרר ומוציאה ממנו בקבוק חלב קטן וחתיכת חמאה עטופה בנייר אריזה. היא מסירה מהחמאה את הנייר, מניחה אותה בקופסה קטנה שהיא מגישה לי. הריח הקריר, האגוזי של החמאה עולה מכפות ידיה העדינות, המושיטות לי את קופסת החמאה; אני יכולה להרגיש את מגען החלקלק, השמנוני, של אצבעותיה תחת הקופסה ואני אוחזת בהן ולוחצת עליהן, להרגיש את השכבה השמנונית, הרכה, שתחלחל פנימה, אל תוך העור, אני לא מרפה עד שצעקת כאב נמלטת מפיה של רוחמה, והיא מושכת את ידיה לאחור בבת אחת עד שקופסת החמאה נופלת על הרצפה בקול חבטה; "מה קורה לך ציפורה? הכאבת לי," קולה נשמע מעליי, חד ומתכתי, ואני מתכופפת כדי לאסוף את הקופסה מהרצפה. כשאני מרימה את ראשי אני יכולה לראות את האימה שנשקפת מעיניה הבהירות, ואני מתרוממת במהירות, הקופסה בחיקי, אוספת גם את בקבוקון החלב הקטן שרוחמה השאירה על השיש ורק אז אני יוצאת מהמטבח ומדירתה של רוחמה, הולכת וכושלת אל חדר המדרגות החשוך.
כשאני חוזרת, הדירה עומדת בדממה; שקט אופף את חדר השינה של אמא ואני נכנסת ומוצאת אותה, עדיין בתוך השמלה גבוהת הצווארון, ראשה נשען על הכרית, עיניה עצומות למחצה, כאילו עמדה לשקוע בשינה. כשהיא רואה אותי שפתיה מתרוממות לחיוך קטן.
"איפה נחום?"
"הלך."
"כבר?"
"הוא אמר לנו, ציפורית, שהוא לא יכול להישאר הרבה זמן." קולה דקיק עכשיו, כמעט בלתי נשמע. אחר כך היא שואלת, "תוכלי לעזור לי עם השמלה?" אני עוזרת לה לפשוט את השמלה וללבוש כתונת לילה. גופה הזעיר מחליק אל תוך הכותונת הלבנה, ראשה נשמט על הכר כשהיא אומרת, "לילה טוב, ציפורית." לפני שהיא עוצמת שוב את עיניה היא מוסיפה, "אני מבטיחה לעבור על התרגום מחר."
אחר כך אני יוצאת מחדר השינה, בשקט, ופוסעת אל המטבח. אני ניגשת אל הסיר שהשארתי על הכיריים ומדליקה את הגז, אני שופכת פנימה את חתיכות החמאה שרוחמה נתנה לי ומביטה בפתיתי הקוואקר שהתקשו ועכשיו הם הולכים ומתכסים בשכבה צהבהבה, רירית, שמזדהרת מעל הלהבה של הגז. אני לוקחת צלחת וממלאת אותה בדייסה החמימה. אני לוקחת דבש מהמזווה ושופכת גם אותו לצלחת. אני יושבת לשולחן הקטן בזמן שאני מערה אל קרבי עוד ועוד מהדייסה. כשהצלחת מתרוקנת אני ניגשת אל הכיריים ואוכלת בעמידה את כל הדייסה שנשארה בסיר. דבש וחמאה ניגרים משפתיי בזמן שאני גוהרת מעל הסיר, וגם אני בבת אחת מתוקה וחלקלקה, חלקלקה כל כך עד שאני כמעט נופלת לתוכו.

________________

• מאז שנת 1922 ועד מותה ב-1956 הסתגרה הסופרת דבורה בארון בדירתה בתל אביב, תוך שהיא מקבלת מכרים – לרוב סופרים ואנשי עולם הספרות והאמנות הישראלי – בשכיבה במיטתה, ממנה לא יצאה בשל סיבות בריאותיות שמקורן לא ידוע עד היום. ציפורה, בתה היחידה, שסבלה בעצמה, על פי עדות האם, ממחלת הנפילה, הפכה למטפלת היחידה בה. סיפור זה הוא גרסה בדיונית לחלוטין של תמונה מחייהן.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp