מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

בין דפיו  / אמירה אמיתי

התדעי? במוצאי השבת ההיא מירקתי עצמי ועטיתי בגד חגיגי ככלה לקראת חופתה. נרגשת, נסערת, נלהבת, נמרצת, שמתי פעמי לקניון. חשקתי בקניית ספרך המדובר. ייחלתי שיהיה כחופה עבורי, ואזכה להתקדש עם עצמי בין דפיו.

צבעו ארב וקרץ והבהב אליי מרחוק; בחוצפתו הרעננה אותת כרמזור, זימן אותי לחצות קו מסוכן. הוא פיתה אותי לחדור מבעד לצבעו הנֶקטריני הכתמתם (או סתם תפוזי), שידל אותי לחדור את האדמומיות המשוכה ואף משוחה על שעריו (כמדומני 007A: Red flame במניפת טמבור – בדקתי באור פלורסנט). שידל וידע שאטבע, שאתבוסס קנאית בַלא נודע הקסום המבצבץ בנון־שלנטיות מבין העמודים – שלוש מאות שמונים ושבעה במספר. משקלו 0.925 קילוגרם.  ועוד מעט יהיה לקנייני.

כבפעולת ריגול תעשייתי ניגשתי אל מדף התצוגה בחשש מתענג וסקרן. מתחזָה למשוטטת אקראית שדדתי אותו והוא גדול ומלא יופי מוקלד. כובד המשא הנערץ הזה הטיל אותי אל דרגש העיון שנח באגביות מתקלפת בירכתי החנות. עיניי סרקו את הסביבה. רבצתי מבוהלת שמא איחשף, ותתגלה ברבים ההתרגשות החומדת, החגיגית כל כך.

אני זוכרת היטב כיצד גהרתי, נגעתי ובאחת פתחתי אותו: ידיי מפשפשות, בולשות בערוות דפיו; עיניי תרות אחר אוצרותיו הצפונים במעמקי האותיות הבוהקות ובניחוח בית הדפוס; שפתיי מגירות ריר בריח תשוקה סקרנית. התרגשתי כאוהב המבתק בתולים מקודשים של מושא תשוקתו.

על ראשי בער הכובע.

התקשיתי לנשום.

התקשיתי לקום.

התדעי? רטטו אז אצבעותיי לקראת פילוח אודם־כתמתמותו של ספרך החצוף, המתנשא במלוא תפארתו ומתריס: אני פה, אני מכובד, היו עוד לפניי, וירבו עוד נוספים אחריי – משלך כמובן.

התגידי לי כן?

התרשי לי לדפדף בו?

לחפש ולבלוש ולפלוש ולקחת את שהיה צריך להיות שלי, לו הייתה המוזה מדייקת בדרכה ובאה אליי. לו הייתה הרוח מסיטה ומיישרת ומאפסת את המוזה לכיווני. הרי רוח לעיתים אינה צפויה במסלולה. הרוח שהביאה את המוזה אלייך, ייתכן שהייתה רפוסה, עצלה, חמקנית ואולי אף מותשת ממסע בלי הכוונה, מייגע וחסר מצפן מדייק. דעי לך, יש שבאה רוח חזקה יותר – מערבית לדוגמה – עייפה ממסעה הארוך היא כושלת ונוחתת במקום אקראי, אחר מזה שהתכוונה אליו. היא רוח אבודה מעל הים, לחה וספוגה במים כבדים וקרירים, שדמעות סרבניות ומאופקות מתעתעות את דרכה האובדת. הרוח הזו תרה אחריי לשווא.

 יש גם רוח קדים לוהטת ומסתלסלת ומעורסלת בחולות מדבר זהובים וזנב אובך אדום מערבל אותה, מטנף אותה, ומרחיק את המוזה הזו – כן הזו! ממני. אם כך, הרי שאין לדעת איזו רוח הייתה זו וכיצד טעתה, מבולבלת אבודה ונואשת היא השילה את המוזה שלי והנשירה אותה במטעי האפרסמון שלך. מוטעית ומסונוורת מזוהרם האדום־כתמתם־מפתה.

הרי זו צ'קרת היצירה הכתומה שלך (סוואדהישטהנה בסנסקריט), שלכדה באש זרועותיה הארוכות והלוהבות את המוזה שלי והנחיתה אותה להנטיף מילים בוגדניות בריח עסיס אפרסמונים בשלים ועקפה בפראות יצרית את זו שלי, הכחולה החיוורת (וישודההּ בסנסקריט), ושיתקה את גרון מילותיי.

בקנאתי, קנאה עלובה ואובססיבית, עזה ממוות, רציתי לטפטף עליו קפה, להשחיר ברבים את בוהק מילותיו, להטביעו בחותם אצבעות שומן השניצל שלי, ללכלך ולטשטש אותו בבערת עיניי. ובינתיים בזהירות נזירית, בקדושה, לראשונה בין דפיו הנטפתי אך ורק דמעות יבשות ועקרות בהערצה נאלמת.

כשחזרתי מהחנות והשלל לפות בשקית הפלסטיק בידי – לראשונה רכושי – חישבתי כמה עלית לי (קומבינה – 41 שקלים).

הרגשתי חור בבטן ובלב,

ופניתי לאכול.

 

 

ואת יונה

 

וְאַתְּ יוֹנָה,

רָצִיתִי שֶׁתֵּדְעִי,
שֶׁלּוּ יָכֹלְתִּי
הָיִיתִי כּוֹרֶכֶת שְׂעָרִי בִּשְׂעָרֵךְ הַשִּׁמְשׁוֹנִי,
תּוֹקַעַת לְשׁוֹנִי בְּפִיךְ – לִרְדּוֹת לְשׁוֹנֵךְ וּשְׂפָתֵךְ.

אוֹ אֲפִלּוּ,
מוֹשִׁיטָה יָד פּוֹלְשָׁנִית לְעֹמֶק גְּרוֹנֵךְ
לְחַטֵּט בּוֹ בְּצִפָּרְנַיִם אֲדֻמּוֹת
לִמְצוֹא אֶת הַמִּלִּים הַחֲדָשׁוֹת שֶׁלָּךְ
הַמִּתְהַוּוֹת בִּרְתִיחָה מְשֻׁגַּעַת,
וְלִכְתֹּב אוֹתָן.

כְּאִלּוּ הָיוּ שֶׁלִּי.

שֶׁהֲרֵי כָּמוֹךְ,
גַּם לִי עֵינַיִם שְׁחֹרוֹת גְּדוֹלוֹת וַעֲצוּבוֹת,
וּבַחֲצַר יַלְדוּתִי שֶׁאָבְדָה, טִפַּסְתִּי עַל עֲצֵי פְּרִי.
וְאֵין אָב,
וּכְבָר אֵין אָחוֹת
וְהָאִמָּא – גַּם הִיא כְּבָר לֹא
אַי יַי יַי

וְחָזַרְתִּי לְעַשֵּׁן
וְרוֹצָה לְצַיֵּר
[וּלְזַיֵּן אֶת כָּל הַגְּבָרִים]

רַק,
שֶׁלִּי יֵּשׁ אֶת הַפַּחַד

 

 

דו שיח עם משוררת  – מחווה לאגי משעול, "צורת הגוף" ("מדיטציה", חלק 4)

 

מְשׁוֹרֶרֶת:                                                       אֲנִי:

 

רַעַשׁ

מְטוֹסִים                                                         יְלָדִים, טֵלֵוִיזְיָה, מַחְשֵׁב

צִפּוֹרִים                                                          אָבָק, חֲדָשׁוֹת, בָּרָק הִתְפַּטֵּר

רֹאשִׁי                                                             כּוֹאֵב. מִתְלַהֵב, קוֹדֵחַ

נְבִיחוֹת                                                           מִלִּבִּי הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו

מְכוֹנִית                                                           וְעוֹד מְכוֹנִיּוֹת בַּכְּבִישׁ הָרָאשִׁי שֶׁבַּחֲצֵרִי הָאֲחוֹרִית

רַדְיוֹ                                                               בָּרָק הִתְפַּטֵּר

טֵלֵפוֹן                                                               

רֹאשִׁי                                                             קוֹדֵחַ, הוֹמֶה, סְחַרְחַר

פָּנַי                                                                 לוֹהֲטוֹת. עֵינַי רוֹשְׁפוֹת, נוֹצְצוֹת, דּוֹמְעוֹת, מְבַקְּשׁוֹת.

 

הוֹי הַפָּנִים

אֵיךְ אֲנִי אֲחַסֵּל אֶתְכֶם

בְּתַרְסִיס רְאִיָּתִי                                              וְיִהְיֶה לִי שֶׁקֶט.