מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

קנאת יוצרים תרבה יצירה /דורית זילברמן


בעלה של וירג'יניה וולף הוציא לאור את ספריה כי שום הוצאה לאור לא חפצה בהם. בראשית המאה העשרים איש לא שש להוציא לאור רומן שנכתב על ידי אישה. וולף חיה בעידן שבו לא נראה לגברים שיש לאישה מה לתרום לעולם הספרות. אני לעומתה דווקא זכיתי לצאת לאור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", אחת מהוצאות הספרים היוקרתיות אז בארץ, אבל לא נתתי לעובדה הזו להפריע לי להשוות את גורלי למר גורלה. וכל זה כי רציתי לתת לבעלי (ככה אמרנו את זה בשנות השמונים) עבודה, אבל לצבוע אותה בצבעים רומנטיים כמו המיתוס של וירג׳יניה וולף ובעלה. וגם חשבתי לעצמי, הלוא שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור בהוצאה מוכרת, זכיתי בקרן תל אביב לתרבות ולאמנות, זכיתי בפרס דוב סדן. אף אחד לא יחשוב שהוצאתי ספר בהוצאת המחבר בלית ברירה. אני, מה יש לי לדאוג. האיכות שלי מוכחת וחתומה.
כמו שקורה לאמנים בארץ, למנחם לא היו באותה תקופה הופעות והצעתי לו להיות המוציא לאור של ספר הילדים שלי: "אימשל". הוא התלהב ועיצב את ספר הילדים בצורת תמונה. הדפים עולעלו מלמעלה למטה, לא מימין לשמאל, ובשדרה למעלה הושחל שרוך אדום. ״הספר שלך לא ילך לאיבוד על המדף בין כל ספרי הילדים. הוא יהיה תלוי מעל למיטה של הילד/ה, ואמו או אביו העייפים יבחרו בו כל ערב מחדש כי הוא יבלוט ולא תהיה בעיה לשלוף אותו״, הוא נימק. אבל אף בית דפוס לא היה מסוגל להשחיל שרוך בכל ספר. האגודה למען העיוור אותרה, ושורה של עיוורים ישבה והשחילה את השרוכים בספריי. העיצוב המיוחד התחרה בתוכן וכמעט בלע אותו.
הספר יצא לחנויות וזכה לתשומת לב רבה, יחסי הציבור היו מופלאים והפעם הם כללו גם את מנחם ואת תום, בתנו הקטנה. התראיינו לכל עיתון אפשרי, והיו גם ביקורות מצוינות במוספים לספרות. כשהספר היה כבר יצור עצמאי וחי ויצא לדרכו – אנחנו יצאנו לדרכנו. סוף סוף יכולנו להרשות לעצמנו לצאת לחוץ לארץ. הבעיה הייתה שהספר הצליח מעל למשוער, ונעלם מהמדפים בתוך עשרה ימים. החנויות ביקשו עוד עותקים מהמפיץ, המפיץ פנה אלינו ואנחנו נתפסנו לא ערוכים ועוד באירופה. לא קיצרנו את הטיול אבל כשחזרנו מנחם התגייס מייד להדפיס מהדורה נוספת. הפעם הדפיס חמשת אלפים עותקים. אמרו לו: ״ותר על השרוך, זה יהיה יותר מהיר״. הוא לא הסכים להתפשר בשום אופן. אין ספק שכל העיכובים האלה שנבעו מחוסר ניסיון ברזי ההוצאה לאור היו בעוכרינו. ולמרות מרווחי הזמן שנמתחו בין מהדורה למהדורה, ושהפחיתו משמעותית את כמות המכירות, נמכרו למעלה מעשרת אלפים עותקים.
מנחם היה אלוף ביחסי ציבור, צילמו אותנו בכל אירוע ובכל השקה, עם ובלי תום. הפכנו להיות הפאוור קאפל במדורי הרכילות. הרעיון מאחורי השם "אימשל" היה שמרגע שהפכתי אמא-של אבדה זהותי. יותר לא הייתי דורית. תום ודין ילדיי קראו לי אמא (או בשם המלא שלי: אמא אמא אמא אמא אמא), כל החברים שלהם קראו לי אימשל-תום או אימשל-דין. אז הייתי אימשל. לא שיערתי שמרגע שערבבתי את מנחם גם באמנות שלי, את מי שהתפרסם הרבה לפני ובגדול, התחלתי לאבד את זהותי ולהיות לא רק אימשל אלא גם אשתושל.
בראשית אלף תשע מאות שמונים וחמש שוב נתתי למנחם להוציא לי לאור ספר, את הרומן שלי "סירוס", שהפך גם הוא מייד לרב מכר. מנחם השיג לנו הופעה בטלוויזיה בערב שבת אצל מני פאר. זו היתה הפעם הראשונה שסופרת היתה אייטם בתוכנית בידור בפריים טיים. עולם הספרות הגיב ברגשות מעורבים של בוז והתפעלות. תשאלי את עצמך, אמרו לי, אם עמוס עוז היה מסכים להופיע בתוכנית כזו. התשובה היתה – מובן שלא. אני התחברתי לבוז יותר מאשר להתפעלות. נלחצתי. הייתי משוכנעת שעשיתי טעות איומה. ששום סופר רציני לא היה מסכים לזה. התיקון התרחש בתוכנית "עלי כותרת" של ירון לונדון שכולה הוקדשה לספרי. הספר נמכר בטירוף, וגם זכה לביקורות טובות. אף אחד לא העלה בדעתו שהגיבור הבדואי המסרס הוא מנחם-אותְך-לַסֵפֶר חוץ ממנו. לזכותו ייאמר שהוא לא ניסה להשפיע עליי לצנזר שום סצנה. אבל בטלוויזיה לא הייתי חופשייה כמו בכתיבה. זה היה מדיום שלא שלטתי בו, ועוד לצד מנחם, שפרח מול המצלמה. מה שנדרש ממני היה להיות יפה ולחייך. מנחם גנב את ההצגה, ושם את הדגש על גורלו המר של הסופר. הוא עיצב בקונדיטוריה עוגה בצורת ספר עם פיסול בקרם של צילום השער. בשנת 1985 בלי מחשב שמדפיס על מרציפן תמונות, הוא היה הראשון שהמציא את זה. לדעתי המצאה פורצת דרך.
בכל אופן, הוא פרס בשידור חצי עוגה ואמר: ״את זה לקח המפיץ,״ וזרק לפח. פרס עוד רבע עוגה ואמר: ״את זה לקחה החנות,״ וזרק לפח. הוריד עוד שלושת רבעי מהרבע שנותר ואמר: ״את זה לקח המו״ל,״ וזרק. נותרה על המגש פרוסה אחת דקיקה והוא אמר: ״וזה מה שנשאר לסופר,״ והגיש לי אותה ישר לפה. בתיאבון.
הספר נמכר ונמכר ומנחם הדפיס עוד ועוד מהדורות. ואז הגיעה הצעה לעבד את הספר לסרט!
הספר אומנם הגיע לגדולות אבל החיים עצמם חזרו למסלולם, ואני חזרתי לטפל בשלושה ילדים (בינתיים נולדה עוד אחת), לנקות, לכבס, להכין סנדוויצ'ים, ללוות לחוגים, ללכת לימי הורים, להדריך בשיעורי בית.
כעבור שנתיים שוב סיימתי לכתוב רומן, ושוב מנחם כיכב בו. הפעם מוסווה כשמן אובססיבי שטרף וזלל כל מה שנראה לעין, עד שסיירת שומן באה ותופסת אותו על חוף ימה של עיר קיט, ואוסרת אותו. בעצם הוא לא היה מוסווה, זה באמת היה הוא. ושוב מנחם היה המוציא לאור ואני נרדמתי בשמירה. כשהתעוררתי ראיתי שוב מעשה יצירה מקורי שאיש עוד לא עשה לפניו: את הכריכה האחורית כולה כיסו הפנים שלי, ואילו הכריכה הקדמית כולה היתה טקסט, אותו טקסט שכותבים בדרך כלל מאחור. קורות חיי ופועלי בקצרה. הטקסט נפתח בשמי באותיות אדומות: דורית זילברמן… ההמשך נצבע באפור כהה: עד היום פרסמה שישה ספרים, ובכך החל למנות את ספריי. ספרה הראשון יצא בהוצאת וזכה… ספרה השני יצא בהוצאת… ספרה השלישי "אימשל" (הוצאת מנחם זילברמן); ספרה הרביעי לנוער "מתחת לבגדים" (הוצאת מנחם זילברמן); ספרה החמישי "סירוס" (הוצאת מנחם זילברמן). הדרך היחידה להגדיר את ספרה השישי מבלי לצטט את כולו היא לנקוב בשמו: "מדובר בזה ככל הנראה". גם שם הספר הודגש באותיות אדומות. על השדרה היה כתוב שמי ושם ההוצאה: מנחם זילברמן, וגם בכריכה האחורית צוין שם ההוצאה: מנחם זילברמן. במלים אחרות: שמו של מנחם זילברמן הופיע על הספר השישי שלי חמש פעמים ושמי פעמיים.
עברו הרבה שנים עד שפתאום אמר לי העורך שלי: "מה זה, הוא שדד לך את הספר".
______________________________________
* מתוך ספר בכתובים: ״הבלדה על דורית ומנחם״.