מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

האסון מתדפק על הלב / שירה סתיו

פסטוראלה פתאומית

הִנֵּה אֲנִי
יוֹשֵׁב וְגוֹעֶה
כְּנַעַר רוֹעִים שֶׁבָּא זְאֵב וְטָרַף אֶת הַשֶּׂה
כֵּן, כְּנַעַר רוֹעִים רָזֶה דִּמְיוֹנִי
עַל-פְּנֵי סְלָעִים וַעֲשָׂבִים דִּמְיוֹנִיִּים אֲנִי מְפַזֵּר אֶת יְגוֹנִי
וּבְחַלּוּק אֶבֶן לָפוּת בְּאֶגְרוֹף שׂוֹרֵט אֶת בְּשַׂר זְרוֹעִי אֲנִי

וְאֵינֶנִּי מִתְבַּיֵּשׁ בַּמִּלָּה הַזֹּאת, יָגוֹן
וְאֵינֶנִּי מִתְבַּיֵּשׁ בְּנַעַר הָעֵירֹם הַזֶּה שֶׁבַּדִּמְיוֹן,
שֶׁשְּׂעָרוֹ דָּבֵק בְּעֵינָיו וּפִיו נִשְׁבָּר,
וּכְמַטֵּה רוֹעִים אָרֹךְ וּמְסֻקָּס וּמְיֻתָּר מֻטָּל בְּקִרְבָתוֹ הַהִגָּיוֹן

וְאֵין עָלַי פַּחְדָּם שֶׁל זְאֵבִים, וְלֹא הַפַּחַד אֶלָּא הַחֲלוֹם
פָּקַד אוֹתִי עַד שֶׁקָּרַב הַזְּאֵב הֲלוֹם וְטָרַף
כִּי הַחֲלוֹם הוּא שֶׁמּוֹלִיךְ אוֹתִי עַל-פְּנֵי סְלָעִים וַעֲשָׂבִים דִּמְיוֹנִיִּים
וַאֲנִי עֵירֹם

וְּכְבַחֲלוֹם רָאִיתִי אֶת הַזְּאֵב מִתְגַּחֵן מִסָּבִיב לַתְּלוּלִית
וְאֶת הַשֶּׂה קוֹפֵא עַל עָמְדוֹ בָּאֲרֶשֶׁת בְּעָתָה חֲלוֹמִית
וּכְבַחֲלוֹם רָאִיתִי אֶת הַנִּיבִים הַזָּעִים וְאֶת הָרִיר הַזָּב
וְאֶת הָרִצּוּד הַטָּרוּט מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַלֹּעַ הַמְשֻׁרְבָּב
וְאֶת הַגָּרוֹן הַמְּשֻׁסָּע,
שֶׁלֹא יַגְלִיד עוֹלָמִית
אֲבָל בְּהָקִיץ אֶת הַמּוּמָת וּבְהָקִיץ אֶת הַמֵּמִית.

וְהָאֲבֵלוּת אֵינָהּ גּוֹאֶלֶת כְּלוּם
הָאָסוֹן חוֹזֵר לַלֵּב, הַלֵּב בָּלוּם.
הָאָסוֹן מִתְדַּפֵּק עַל הַלֵּב.

כְּצִפּוֹר דְּפוּקָה עוֹלֶה הַכְּאֵב
לְמָעוֹף אַחֲרוֹן.
שְׁמוּטַת גָּרוֹן גּוֹאָה צִפּוֹר הַכְּאֵב,
סוֹבֶבֶת אֶת תְּלוּלִית הַחִזָּיוֹן
עַד שֶׁתִּפֹּל.

וְאַהֲבָה תְּלוּשָׁה נִשֵּׂאת נָמוּךְ עַל-פְּנֵי שָׂדוֹת
כִּבְדַל נוֹצָה אֲשֶׁר נִתַּק בְּהֵחָבֵט
הַגּוּף בָּאֲדָמָה.

האסון הוא התרחשות חוזרת בפואטיקה של מאיר ויזלטיר. נרמזת או גלויה, הקטסטרופה נוכחת – טרם השיר, או במהלכו ממש, או עומדת לנחות מדי רגע. ספר שכותרתו הוגה ב"דבר אופטימי" מפרט שורה של התראות מרות: "וְאָז פֹּעַל חָרִיג יָבוֹא יָדִין"; או "וְיָדַעְתִּי כִּי הִנֵּה אָנוּ נִבְלָמִים בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית / וְשָׁם יִקְרֶה אוֹתָם דָּבָר נוֹרָא"; או דיבור על אסון שכבר אירע: "כָּל הַזְּוָעָה שֶׁלֻּמַּדְנוּ עַד הֵנָּה לֹא הִסְפִּיקָה לָנוּ", או מתרחש: "הָיִיתָ מוֹשִׁיט לוֹ יָד, / אִם לֹא שֶׁכְּבָר הוּא מִתְעוֹפֵף אֶל תַּחְתִּית הַתְּהוֹם"; שלהבת נימוביץ קופצת מן הגג ושוב יורד אור חקי אפרורי, ובשרנו זומם לקרוס פתאום.[1]

תמונת יסוד : "יֵשׁ אֲגַם מִצְטַלֵּל / וּמְשַׁקֵּף רָגוּעַ, בְּעַל כָּרְחוֹ / רֶצַח שָׁפֵל בְּסַכִּין קֵהָה עַל שְׂפָתוֹ" – מחד, הסטואיות הצלולה והרוגעת של המראה המשקפת, של השפה, שפת המשורר, ולמולה האלימות השפלה, שקִהְיונה ואגביותה אינן גורעות כהוא זה מאכזריותה. עמדת המשורר מוצגת בבהירות: "אֲנִי רוֹאֶה בְּבֵרוּר , ועם זאת – "אֵינֶנִּי נוֹקֵף אֶצְבַּע / נֶגֶד הַזְּרוֹעוֹת הַסּוֹטְרוֹת עַל בִּינָתֵנוּ, / אֵינֶנִּי פּוֹצֶה פֶּה / נֶגֶד הָרְקִיעוֹת הַמַּחֲרִישׁוֹת אֶת הֶמְיַת הַלֵּב". אחרי הכול, מה כבר יכולים משוררים לעשות? "מָתְחוּ בִּקֹּרֶת, הִשְׁמִיעוּ קִינָה, הֵפִיחוּ תִּקְוָה" (בקושי). אפשר לכתוב, לבטא, להצהיר, למחות, עשיית שירים – דבר אופטימי, הלא כן? – אך לא המשורר יניח לנו לטבול באשליה שפעולה זו אינה עקרה מראשיתה; ומשהו מעקרות זו, חסרת התוחלת, מבוטא בעצם הפנים הקפואים אל מול הקטסטרופה הנרקמת.

על רקע זה, יש משהו יוצא דופן בשיר שהוא בעיניי ליבו של "דבר אופטימי, עשיית שירים" וליבה של שירת ויזלטיר כולה: פסטוראלה פתאומית. אני כותבת על השיר הזה משום שהוא קרוב אליי במיוחד כבר שנים רבות מאוד ומשום שהוא בעיניי לא רק משיריו הגדולים ביותר אלא מן השירים הגדולים שנכתבו כאן מעולם. הנוף הנשקף בשיר – סלעים ועשבים – חריג מן ההוויה העירונית במפגיע של שירי ויזלטיר, מן "הָאָפֹר הַמֻּכֶּה שֶׁל הָרְחוֹב", של "עִיר בְּלִי קוֹנְסֶפְּצְיָה, טִיחַ נוֹפֵל, תְּרִיס מִתְיַפֵּחַ". הנוף הוא נופה הטקסטואלי, הבדיוני בתכלית, של הפסטוראלה: הז'אנר העתיק של שירי הרועים המאושרים, נטולי הדאגה, החיים הרחק מן החברה וקרוב אל טבע ירוק ונאמן. וזו אכן פסטוראלה "פתאומית", גם משום חריגותו הפתאומית של הנוף הזה בשירת ויזלטיר, ובעיקר בשל פתאומיות ההיוודעות אל האסון, שהיא פתאומיותו של מעשה ההרס הנעשה כאן בפסטוראלה ובתמונותיה השלוות.

אבל השיר יוצא דופן מעוד בחינה: נראה שכבר אינו נכתב מן העמדה המרוחקת-מה של הרואה נכוחה, הצלול וחותך מול פני אלימות הכוח (אלימות שהוא תמיד וביודעין גם חלק ממנה, בלי להכחיש). השיר נפתח ב"הִנֵּה אֲנִי". אקט ההצבעה הנוקב מופנה כעת אל האני עצמו, והוא שיעמוד לשאת בדין. משהו בתפרים המבחינים בין האני לבין ההתרחשות שהוא מעיד עליה נפרם ללא תקנה. מה עושה האני? "יוֹשֵׁב וְגוֹעֶה". הגעייה מזהה את ה"אני" עם השה הנטרף בהמשך השיר, עם הקורבן, ומבהירה כי אין זו עמדת העד המתבונן (מן הצד למעלה) שאנו מרבים לפגוש בשירים האחרים – כאן המעורבות קרובה וחריפה הרבה יותר. עד כדי בכי. ובכי הוא מאורע נדיר במיוחד בשירה זו, נדיר הרבה יותר מתקיפה או מרצח. נדיר, כך שיש לשוב ולהבהיר ולאַמת שאכן כך, בכי, צער, ויגון, כן, אני הנער הגועה, ואינני מתבייש. גם זה עניין פתאומי ומפתיע בשיר הזה, שבו משליך הדובר הוויזלטירי הנישא, היודע, המושחז, את מקל ההיגיון הקר ממנו והלאה, ופורץ בגעייה קדמונית. ואם המילה "גועֶה" מסווה בדל לגלוג על הפאתוס שבבכי הזה, באה תמונת הנער העירום הרזה, המתייפח בקול נשבר, וממוטטת באִבו כל לגלוג. ובמובן מסוים, השיר כולו הוא אולי עצם הגעייה הזאת, השמעתה הרמה במו בקיעתה מן הגרון הכאוב.

הפרימה הפתאומית של החיץ בין האני לבין החיזיון מרעידה את הקרקע מתחת לרגליים, ולרגע כבר לא ברור מהי המציאות של השיר, מה מתרחש בו למעשה והיכן ממוקם האני ביחס לדברים. אם נדמה תחילה שהנער הרועה אינו אלא דימוי, וההתרחשות כולה היא פרי הדמיון והחלום, כפי שנאמר שוב ושוב בשלושת הבתים הראשונים, בבית הרביעי הולמת בנו במפתיע אינוורסיה מחרידה, היפוך תכונות החומר. מה שהופיע כמשל מתחוור כנמשל (ולא בכדי מאייר כאן ויזלטיר את תמונת המשל הגדולה של האלימות הקלאסית – חזק וחלש, טורף ונטרף, הזאב והשה), ולהפך: קודם היה חלום בעל איכות כמו מציאותית; כעת המציאות היא כחלום בלהה. הרועה, שהיה מופקד על משמרתו, חלם, ובשעה שחלם קם החלום והיה לממשות. באחת נחשפת הפסטוראלה כזוועה, ברגע המוצג כרצף מסויט של תמונות קפואות (סטופּ-מושן) וצמדי חרוזים ההולמים בנו בזה אחר זה:

וְּכְבַחֲלוֹם רָאִיתִי אֶת הַזְּאֵב מִתְגַּחֵן מִסָּבִיב לַתְּלוּלִית
וְאֶת הַשֶּׂה קוֹפֵא עַל עָמְדוֹ בָּאֲרֶשֶׁת בְּעָתָה חֲלוֹמִית
וּכְבַחֲלוֹם רָאִיתִי אֶת הַנִּיבִים הַזָּעִים וְאֶת הָרִיר הַזָּב
וְאֶת הָרִצּוּד הַטָּרוּט מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַלֹּעַ הַמְשֻׁרְבָּב
וְאֶת הַגָּרוֹן הַמְּשֻׁסָּע,
שֶׁלֹא יַגְלִיד עוֹלָמִית
אֲבָל בְּהָקִיץ אֶת הַמּוּמָת וּבְהָקִיץ אֶת הַמֵּמִית.

דווקא האיכות החלומית של הסצינה היא המעידה על אופיו הטראומטי של החיזיון הנורא. היקיצה היא תמיד כבר "מאוחר מדי", הרגע שבו השירה פוצה פה ומדברת ישקף את נישולה מכוחה, את קוצר ידה אל מול האסון או הכיליון המתרחש לנגד עיניה הפקוחות לרווחה. העמדה הוויזלטירית היסודית נוצקת מכוח ידיעה זו על חוסר האונים האפריורי שלה, על אי יכולתה לפעול ובה בעת מחויבותה ואחריותה להעיד, לנטור, להוקיע, לגנות. אלא שעצם הידיעה בכל זאת מקנה כוח מסוים, המגונן על הדובר כמעטפת גם משהוא נוכח פיזית באתר האסון, מתיר את עליונותו ואת עוינותו. זה הדבר המאפשר את עמידותו לנוכח המאורעות הקשים שעליהם הוא מעיד מתוך טינה גלויה.

אבל כאן קורה משהו שונה בתכלית: הטראומה חודרת את רשתית העין, פוצעת, שוברת. הדובר הוא נער עירום, ואין פגיע ממנו. השה כבר הומת, גם בעטיו שלו, הרועה שהכזיב, בשל חלומו המתמשך, כיוון שזנח את משמרתו ולא השגיח. גם לו יד בדבר, ומשהו ממנו נטרף גם הוא בין הניבים. כבכל חלום, הוא החולם מאייש את התפקידים כולם, הוא הזאב והוא השה גם יחד, וכבר מאוחר מכדי להשיב את הגלגל אחור. זהו רגע יוצא דופן בשירה של ויזלטיר, שחושף בכאב עצום את מקורה של העמדה הלירית הסבוכה שהוא מציג בשירתו. האפקט המיידי של הטראומה הוא פיצול, ניתוק חריף בין האני לבין הכאב, בין הנפש לרגש, דיסוציאציה, וחסימה: "הַלֵּב בָּלוּם". האסון נהדף הלאה מן הלב, אך חוזר ומתדפק, ללא הועיל. כאמור, מאוחר מדי.

אלא שהשיר אינו מסתיים כאן, באני שננעל ונחתם מפני הכאב, אלא בעלילתו של הכאב אשר נחסם ונותר, לכאורה, מחוץ לאירוע. חלקו האחרון של השיר מציג את "גלי ההדף" של ההתדפקות, ולמעשה את השירה עצמה, את עצם משמעותו של המעשה הפואטי. זהו חיזיון "פסטוראלי פתאומי" נוסף, כפיל סובלימטיבי, מעודן, לשחיטה הברברית שהתרחשה קודם לכן: ציפור הכאב הירויה דואה למעוף יפהפה, אחרון, שבטרם גוויעה. אבל גם נסיקה זו נכפלת במעוף נוסף, מעגל שלישי של סובלימציה –

וְאַהֲבָה תְּלוּשָׁה נִשֵּׂאת נָמוּךְ עַל-פְּנֵי שָׂדוֹת

כִּבְדַל נוֹצָה אֲשֶׁר נִתַּק בְּהֵחָבֵט

הַגּוּף בָּאֲדָמָה.

השירה היא בדל הנוצה. כמה רפה וחלושה, נטולת משקל, אוורירית. לא יותר מהד של הד של הדף האלימות העיוורת החובטת בגוף, המשחיתה ללא הכר. ועם זאת, היא השריד הנמלט משדה ההרס, לא נקי מדם – לספר על מה שאירע.

[1]כל הציטוטים הם מתוך הספר "דבר אופטימי, עשיית שירים", "הקיבוץ המאוחד", מהדורת 2012