מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

חוזה עם הקורא, על שירים פותחים בספריו של מאיר ויזלטיר / שי דותן

#
רַק בְּעִבְרִית יָפֶה
מִתְחָרֵז עִם קָפֶה,
רוֹפֵא עִם אוֹפֶה, עַל כֵּן

הַשִּׁירָה תִּתְפָּרֵק
עַל מַחְצָלוֹת מוּל הַשֶּׁמֶשׁ,
הִיא תִּהְיֶה
רִבּוֹא גַּרְעִינֵי דְּלַעַת רוֹעֲדִים

הַשִּׁירָה תַּלְבִּין עַל גַּגּוֹת
שְׁטוּחִים, בָּרוּחַ
הָרַכָּה תַּחֲוִיר
עַד בֹּהַק עָמוּם, תַּזְכִּיר
עַצְמוֹת אָדָם.

ויזלטיר נוהג לפתוח את ספריו בשירים ארספואטיים שמביעים עמדה, ביקורתית בדרך כלל, על עולם השירה. לעיתים הוא פונה ישירות אל הקורא, כמבקש לכרות אתו חוזה שמטרתו תיאום ציפיות, להציע לקורא דרך קריאה של הספר. לפעמים לשון החוזה מאופקת ועדינה, ולפעמים ישירה וכוחנית. רשימה זו תנסה להצביע על מוטיב חוזר באחדים משירי הפתיחה בספריו המוקדמים והמאוחרים של ויזלטיר.
השיר "רק בעברית", פותח את הספר "מחסן" שראה אור בשנת 1995 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בריאיון שערכתי עם ויזלטיר בשנת 2009, במסגרת אירועי מפגש משורר ב"מקום לשירה" (חלקים מאותה שיחה זמינים ביוטיוב), שאלתי אותו על אותו קשר סיבתי, המוזכר בצירוף "על כן" בסוף הבית הראשון. הוא השיב לי בכנות שקשה לו להסביר את הקשר הסיבתי, אולם, בפרפרזה על אחד משיריה של יונה וולך, מילות השיר חכמות ממנו.
"רק בעברית", ולא בשפה אחרת. מדוע? כי בעיני המשורר סכנת הזילות האורבת לפתחה של תרבות צעירה כמו העברית המודרנית, תרבות (שהשתקפותה הכרחית בלשון) הנעדרת מסורות ומעמקים שיש בשירה האנגלית או הצרפתית למשל היא ממשית ומוחשית יותר. כשאין מסורת של שירה, אילני יוחסין פואטיים שמושרשים עמוק בתרבות, או אם להשתמש במילותיו של המשורר חיים גורי, טקסטים המהווים את "הקשר האסוציאטיבי" של כל עם או תרבות, קל להתפתות לשירה קלת דעת, החורזת יפה עם קפה ורופא עם אופה. וכדי להמחיש את השבר בשירה, ויזלטיר מפרק את השיר מבחינה צורנית אחרי הקשר הסיבתי לשני בתים חדשים המתארים את גורלה של שירה כזו.
המסקנה החד משמעית של המשורר היא שאין הרבה סיכוי לשירה קלת דעת כזו. " הִיא תִּהְיֶה / רִבּוֹא גַּרְעִינֵי דְּלַעַת רוֹעֲדִים / הַשִּׁירָה תַּלְבִּין עַל גַּגּוֹת / שְׁטוּחִים, בָּרוּחַ / הָרַכָּה תַּחֲוִיר / עַד בֹּהַק עָמוּם, תַּזְכִּיר / עַצְמוֹת אָדָם" – כלומר, השירה תתפרק למילים המרכיבות אותה, כמו ריבוא גרעיני דלעת שמייבשים על מחצלות, היא תהיה שירה שטוחה כמו הגגות, לא תבהיק כחפץ בעל ערך אלא כמשהו עמום, עצמות אדם.
לפתיחה הפסימית והמז'ורית כמו בשיר "רק בעברית" יש רמזים בשירים פותחים מוקדמים יותר של המשורר, כמו בפתיחה המפורסמת בספר "קח" שראה אור בשנת 1974. "קַח שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא / עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה…" (ציטוט חלקי) – מטיח ויזלטיר בקורא בשיר הפותח את הספר "קח". כך, בלי רחם, בישירות של בעל מלאכה מרוגז, של אומן הבטוח בעמל כפיו כלפי לקוח הססן. אין לו סבלנות למציצים, למרפרפים; לאלו שנכנסו כדרך אגב כי ראו על הדרך, כמו בחלון ראווה. לקורא הממוצע, הפסיבי, אותו "סמרטוט בשר" הבוהה על הספר נים לא נים, אין מקום בספר הזה. את הספר הזה יש לקחת ולממש. להפעיל כמו חפץ בר שימוש. אולם משום שמדובר במילים, הוראות ההפעלה הן מסוג אחר. קרובות יותר לכותרת עיתון דעתנית ומנומקת, שלאחריה חש הקורא כי הוא חייב לעשות מעשה. להפגין, למשל.
כך בשירה. הציפייה של ויזלטיר מן הקורא היא שיתחולל בו דבר מה. בלשון הדיבור, למשל, באופני החשיבה. בסולם הערכים המדריך אותו, בחינוך ילדיו. או במילותיו של ויזלטיר: "אֲנִי מְחַנֵּךְ אֶת עַצְמִי מִתּוֹךְ הַשִּׁירָה / לֹא עַל-יְדֵי הַשִּׁירָה אֶלָּא מִתּוֹכָהּ וָהָלְאָה" (מתוך השיר "חומר לימודי" שראה אור בספר "מוצא אל הים", הקיבוץ המאוחד 1981); כלומר, ציפייה כי הקורא יספוג את השירה וישתמש בה לעצב את אישיותו, את זהותו כאדם. ואומנם, שירים רבים בספר "קח" עוסקים בביקורות על תרבות השקר והמרמה, הן מצד מוסדות השלטון והמעסיקים בשוק העבודה והן מצד האדם עצמו, המשקר לקרובים לו ולעצמו. הספר מדבר בזכות האמת כערך חשוב לחיים אותנטיים, כאידיאל לעיצוב זהותו של אדם.
את הספר "דבר אופטימי, עשיית שירים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976), פותח ויזלטיר בשיר הקצר "תאורה מילולית":
"וְאָז פֹּעַל חָרִיג יָבוֹא יָדִין
אֶת צֵרוּפֵינוּ הַיּוֹמְיוֹמִיִּים
עַל פִּי אַמּוֹת-מִדָּה בִּלְתִּי צְפוּיוֹת
כְּאוֹר צָהֹב בְּצִיּוּרֵי רֶמְבֶּרַנְדְט".
בניגוד לשיר "קח", נדמה שכאן מציע המשורר (העוטה דמות של נביא) סוג אחר של קריאה. קריאה באור חדש, שתגיע דרך הלשון. לשון שתבחן את צירופינו היומיומיים, את דרכי הביטוי שלנו. הפועל החריג האור הצהוב הזה יכול להיות המוזיקה שבשירה למשל, והמוזיקה הזו תאיר ותשפוט לא רק את השירה אלא גם את שפתנו היומיומית, כפי שהאור הצהוב של רמברנדט שינה את עולם הציור, את ראייתנו אותו ואותנו. כלומר הגאולה אינה תלויה במאמץ הקורא בלבד, אלא גם בשפה, בלשון. במשורר המחולל אותה. ויפים לעניין זה דבריו של פרוסט:
"במקום לראות עולם אחד ויחיד, עולמנו שלנו, אנחנו רואים אותו הולך ורב בזכות האומנות, וכמספר האומנים המקוריים כך מספר העולמות הנתונים לנו, שונים זה מזה יותר מאלה המתגלגלים בחלל האינסוף, ומאות בשנים לאחר שכבתה שלהבתם, וִיהִי שְׁמָהּ רמברנדט או ורמר, עודם משלחים אלינו את קרינתם הסגולית" ("הזמן שנמצא", עמ' 197, הוצאת הספרייה החדשה, בתרגומה של הלית ישורון).
כמו פרוסט, גם ויזלטיר מאמין בכוחה של היצירה להשפיע, להקרין על חיינו, לראות את העולם באופן אחר, שונה משהורגלנו. לשם כך הוא נדרש לאותו פועל חריג, כלומר למשהו יוצא דופן בלשון כדי לחולל את השינוי הזה (מבלי להרחיב בנושא, לעניות דעתי ויזלטיר עושה בספר הזה משהו חדש מבחינה מוזיקלית, במיוחד בשירים המופיעים בשער "אלגיות על יד החושים").
בספר "מרודים וסונטות" שראה אור בשנת 2009, פותח ויזלטיר בבוז מופגן כלפי מרבית האנשים שלא קוראים שירה (הציטוט הוא של חלק מן השיר):
"כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא קוֹרְאִים שִׁירָה
וְזֶה בְּעֵרֶךְ כָּל הָאֲנָשִׁים
קוֹרְאִים דְּבָרִים אֲחֵרִים, לְמָשָׁל
הוֹרָאוֹת שִׁמּוּשׁ שֶׁל תְּרוּפוֹת
כְּתוּבִיּוֹת בַּטֵּלֵוִיזְיָה, תַּפְרִיטִים…
(…) מוֹחָם הוֹמֶה מִלִּים וְאוֹתִיּוֹת
בְּמִילְיוֹנִים, גַּם דָּמָם
שׁוֹרֵץ מִלִּים וְאוֹתִיּוֹת וְסִימָנֵי פִּסּוּק
כְּמוֹ בְּלוֹרִיתוֹ שֶׁל יֶלֶד מְכֻנָּם, אַנְאַלְפַבֵּית".
רוצה לומר, דרך השירה, כלומר דרך עיבוד וניסוח עולם התופעות במלאכת השיר, מלאכה האורגת עבודה רגשית ותבונית גם יחד, תתקבל משמעות מהותית ולא פונקציונלית בלבד.
יודגש כי ספרים נוספים של ויזלטיר נפתחים בשירים ארספואטיים, כמו הפתיחה לספר "פרק א פרק ב" (1967), אך אלו שירים אינטימיים יותר, ולא מהווים איזו קריאת השכמה לקורא:
לִפְעָמִים אֲנִי שָׁרוּי בִּמְחִצַּת שִׁירַי.
אֲחָדִים מֵהֶם. הֵם עוֹבְרִים עַל פָּנַי בַּלַּיְלָה.
לִזְכוּתָם עָלַי לוֹמַר שֶׁאֲנִי אָז שָׁלֵו,
טוֹב לִי עַל הַלֵּב, אֲנִי מְאַחֵל לָהֶם אַהֲבָה.
ברבים מספריו ויזלטיר אוהב לעשות לנו שריר בשיר הפותח את הספר. לטעמי ספריו החזקים ביותר הם אלו המתחילים במפגן כוח כזה, הן מבחינת הלשון השירית והן מבחינת האמירה שבשירים. ויזלטיר רודה בנו, מפציר, מתנבא. הוא מבקש להצביע על הסכנה שבשירה לא מחייבת, להזהיר אותנו משירה שאינה הכרחית, שאינה מנסה לחולל בנו דבר מהותי כיחידים, כחברה. ויזלטיר רוצה להציל אותנו מהנמק הפושה בתרבות. הוא מספר לנו שהשירה יכולה לעשות את זה. צריך רק לקחת אותה.

שירי מחווה לוויזלטיר / שי דותן
גומה
מָה שֶׁהַסָּפֵק
לֹא מְכַרְסֵם בּוֹ
אֵינוֹ נָכוֹן לִקְלֹט
לִמְתֹּחַ מֵיתָר
שֶׁנִּתָּן עָלָיו לִפְרֹט
לַחֲרֹט סִימָן
לְנַסֵּר אֶת הַשָּׂפָה
לְהַטְבִּיעַ בַּלָּשׁוֹן גֻּמָּה
רַכָּה כְּמוֹ שִׁיר.

מלאכים
שֶׁהָרִינוּ בְּאֶנְקוֹת אַהֲבָה
וְתָלַשְׁנוּ מִכַּנְפֵיהֶם נוֹצוֹת
וְטָבַלְנוּ בְּקֶסֶת הַלַּיְלָה
וְקִעְקַעְנוּ אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם
שֶׁיִּהְיוּ לָנוּ לְטוֹטָפוֹת

נוף חורפי
עֶרֶב.
גֶּשֶׁם בַּחַלּוֹן.
יְרוּשָׁלַיִם שׁוֹתֶתֶת.
הָאָדֹם וַדַּאי בִּגְלַל הַיַּיִן
שֶׁהוֹלֵם בִּי עַכְשָׁו.
וְהַכָּחֹל, הַכָּחֹל הָעַז
מֵאַיִן בָּא?

יומולדת שמונים
בַּכְּנִיסָה הוּא שׁוֹלֵחַ מַבָּטִים
לַמְּאָרַחַת הַחִנָּנִית
לָדוּג אוֹתָהּ בְּקֶרֶס חִיּוּכוֹ.
יָדָיו נְחוּשׁוֹת כִּצְבָתוֹת סַרְטָן
מְפָרְקוֹת בִּיסוֹדִיּוּת דָּג בַּשְׂרָנִי
נוֹבְרוֹת בַּעֲצָמוֹת
בּוֹצְעוֹת לַחְמָנִיָּה
מַסְפִּיגוֹת בִּתְנוּעָה סִבּוּבִית
אֶת הָרֹטֶב הַחַם.
כְּשֶׁאֲנִי קוֹרֵא שִׁיר לִכְבוֹדוֹ
הוּא מַזְמִין בַּקְבּוּק יַיִן נוֹסָף
לְצַנֵּן אֶת לִבּוֹ הַנִּכְסָף
וּמְקַנֵּחַ בְּעוּגָה רַב שִׁכְבָתִית
שֶׁאֶת פֵּרוּרֶיהָ הוּא מוֹחֶה בְּמַפִּית
וּמַטְבִּיעָהּ בְּצַלַּחְתּוֹ כְּחוֹתָם.