מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

בינה / כנרת רובינשטיין

בגיל שישים וחמש נותרו לעדינה רק שלוש־עשרה שיניים שלמות.
היתר היו תשעה שתלים, ארבעה כתרים ושני גשרים. היא ניסתה לשמור על שיניה ככל שיכלה; שטפה את פיה בסילונית, גרגרה עם מי פה, צחצחה ביסודיות. אך לאחרונה הרגישה לחרדתה שגם שיניים מספר חמש־עשרה ושש־עשרה מהלסת העליונה מתנדנדות וזרם חם של דם אדום בהיר קולח מהן. עדינה ידעה שבתוך זמן קצר תיאלץ להצטנף בכיסא המטופלים במרפאתה של ד״ר אוליביה לסרי הצעירה ממנה רק בעשור, ושברבות הזמן נרקמה ביניהן סוג של מערכת יחסים.
שתיהן נשים. שתיהן אימהות וסבתות. הן סיפרו זו לזו על ילדיהן הבוגרים, קנטרו בחיבה על גיוסן התכוף לשמירה על הנכדים והראו אחת לשנייה את תמונותיהם בטלפון הנייד. לפרקים היה נדמה שהפער ביניהן נעלם ושלא מדובר ברופאה סמכותית ובעלת מוניטין ובמטופלת חרדה, אך הייתה זו אגדת שקר כוזבת, מסוג השקרים שבמצוקה מתפתים
בנקל להאמין בהם.
על מה בכל זאת דיברו ביניהן? על ההצלחות. ד״ר לסרי סיפרה על בנה שלומד רפואה שנה שלישית בהונגריה, ממרקת מתיאוריה את אכזבתה ותסכולה מכך שלא התקבל ללימודי רפואה בארץ. סיפרה גם על בתה הווטרינרית שהפכה לאחרונה לשותפה במרפאה פרטית. כמובן לא העזה לספר על בעלה. לא. אלו לא דברים שהייתה משתפת בהם, גם לא את חברותיה הוותיקות. ואם כן הייתה מתוודה ברגע של חולשה בפני חברתה הטובה ביותר, הייתה מתפללת אחר כך שאותה חברה תשכח מהעניין ולא תישא לעד את העדות המפלילה על אדי החמיצות שעלו מנישואיה. היו פעמים שהתפתתה לדבר על כך עם עדינה.
היא הרי הייתה גרושה. אולי גם היא השתייכה לקבוצת הנשים הגרושות העולצות והמטופחות למשעי שישבו מצחקקות בבית הקפה השכונתי, שערן צבוע באדום נחושתי בוהק, פניהן מתוחות בעבודה מסורה של פלסטיקאי. הן נראו לה קלות דעת ובעיקר משוחררות מהכורח להעמיד פנים שעדיין רצו לישון באותה מיטה עם הצעיר שנישאו לו בגיל עשרים וכעת הפך לגבר זר ומזדקן שנוחר ומתאונן תדיר על כאבי גב. ופעם אוליביה באמת לא התאפקה וסיפרה לידידתה בטלפון, תמיד הייתה נועזת יותר בשיחות טלפון ובוטה יותר כשדיברה בצרפתית, שפת אִמה, על דעיכתו של בעלה שהיה מבוגר ממנה בשמונה שנים.
אוליביה הסתפקה בתיאור הזמן הרב שהועמד לרשותו מאז שפרש מעבודתו לאחר התקף הלב והצנתור שעבר. הוא לא ידע מה לעשות בכל השעות הפנויות שנפרשׂו לפניו כמו יריעת אוהל שטוחה וענקית שהוא התקשה לתקוע אותה לאדמה ונזרק אובד עצות מצד לצד למשבי הרוח שעשתה בו כרצונה. כמובן שלא הזכירה דבר מדעיכת הרגש שלה כלפיו, הקפידה לטשטש את הדחייה שחשה ממנו וצבעה את חוסר האונים שלו בתיאורים חומלים. איך עד לאחרונה היה עסוק כל כך, הטלפון הנייד לא היה מפסיק לצלצל. ביקשו ממנו עצות והצעות מחיר, השאירו לו מספרים ליצירת קשר. בתקופה ההיא אלברט לא מצא זמן לדבר איתה במהלך היום. פלט לטלפון שכבר יחזור אליה, וכמעט תמיד שכח. היה מסתובב עם חולצת פולו ורדרדה שסמל הסוס הדוהר שלה נמתח על מוצקות חזהו, טורק דלתות של מכוניות יוקרה, מדיף ניחוח אפטרשייב מסוקס ומשבים של גבריות בוטה וסמכותית שעוררה בנשים צעירות רצון להיכנע למרותו. היה לה קל ממרומי גילה ומעמדה ללעוג לרפיסות
המבזה שלהן והיא התאמצה לשכוח שפעם גם היא הייתה כזו, הלוא היא זו שלבסוף נישאה לו, אף שגדלו בעולמות תרבותיים כה שונים. אלברט היה בן למשפחה עשירה, לא משכילה, וידע לנבל את הפה בעסיסיות, והיא הייתה בת למשפחה דתייה ואדוקה, ומרבית מבני משפחתה היו רופאים שתקניים; אביה התהלך בפה קפוץ ובעיניים מושפלות בענווה.
ובכל זאת, כשהייתה סטודנטית צעירה בסורבון שבפריז הייתה כרוכה אחרי אלברט ושמחה כל כך לטפס על אופנועו ולחבק את מותניו מאחור, מהירות הנסיעה מפלחת את האוויר ונוסכת בה תחושת שחרור.
לאחר שעלו לארץ והקימו משפחה היה לה קשה להיזכר על מה נהגו לדבר אז, לפני שנולדו הילדים ומילאו את יומם ואת מחשבתם בדאגה אינסופית לרווחתם, ובאשמה אינסופית שלא עשו מספיק. האם היו להם נושאי שיחה משותפים כשעוד היו זוג ללא ילדים, או שאולי היה זה בעיקר סקס? הרבה מזה ודאי היה סקס.

***
לעדינה היו פחות אפשרויות לדבר. רוב הזמן היה פיה פעור ורדום לאחר זריקות, וצינוריות לייבוש נוזלים שאבו את רוקה וייבשו את גרונה. ההזדמנויות המעטות שהיו לה להשחיל מילה היו בתחילת הטיפול או בסופו – כשאוליביה שטחה בפניה את אפשרויות הטיפול העומדות בפניה, מה ברצונה לעשות במקום השן החולה שנעקרה; גשר או אולי שתל? בסבלנות הסבירה לה בעברית שהיה שקוע בה צליל פעמונו של מבטא צרפתי את היתרונות והחסרונות של כל טיפול, עלותו והזמן שייקח להשלים אותו. עדינה התעניינה ושאלה שאלות וניסתה להסתיר את חששותיה העמוקים שבלילה הפכו לסיוטים מוחשיים; כל שיניה התנודדו ופרכסו כמו שיכורות במסיבת הוללות ואיימו לנשור. סיוטי היום ארבו לה כשהביטה בעצמה בראי. כל כך פחדה להפוך לאישה זקנה שעור לחייה תלוי רפוי כמעיל רחב על קולב חניכיה המצומקות והיא התביישה, כל כך התביישה לחייך ולחשוף את פיה הריק שגילה באכזריות את סוד זקנתה. הלוא את זקיפות קומתה שאבה מהביטחון שפניה נאות, ומכך שבן שיחה מפיק עונג כלשהו מהתבוננותו בה.
ברגעים שבהם אוליביה דיברה על תוכניתה הרפואית לא העזה עדינה לעצור את שטף ההסבר המקצועי, את הידיים שהתנופפו באוויר והצביעו על צילומי הרנטגן שהודבקו למתקן.
אולם ברגעי ההמתנה, כשאוליביה סיכמה את הביקור בכרטיסייה בכתב ידה המסולסל, השחילה עדינה כמה מילים על בנותיה. היא לא הזכירה את עומר, בן זקוניה. שנים לא דיברה עליו. הצלחתן של בנותיה הבוגרות הייתה כה מרשימה; רשימת תארים מכובדת, ילדים מסורקים שמבגדיהם נדפו ריחות כביסה ומסירות, התנדבות בוועדי כיתה ובארגונים לנוער בסיכון – עד שאי אזכורו של עומר כלל לא הורגש.

***
אוליביה שלפה את הפדים ספוגי הדם מפיה בזמן שמירי, המזכירה הוותיקה, נעמדה על מפתן הדלת ואמרה לעדינה, מישהו רוצה אותך בטלפון. אולי זה הבן שלך. ועדינה התחילה לרעוד.
“עומר?״ היא אמרה בקול, “לא. זה לא יכול להיות.״
“למה לא יכול להיות?״ צחקה אוליביה וסירקה באצבעותיה את שערה הקצר, המכסיף, שהקפידה לא לצבוע, “אם סיפרת לו שאת עוברת השתלה, הוא בטח עשה לך הפתעה ובא לאסוף אותך במקום שתיקחי מונית…״
“נכון,״ חייכה מירי ושילבה את זרועותיה בחיקה, “תמיד הוא היה נשמה טובה, מאז שהיה ילד, אל תשכחי שאנחנו מכירות אותו מאז שהיה כזה קטן,״ אמרה וסימנה בידיה גובה של גמד.
“כן.״
הן הלכו יחד לדלפק הקבלה, וליבה נמס. הבוקר, כשנתקפה במחשבות על ההשתלה הצפויה לה התאפקה לא להתקשר אליו, לבקש את עזרתו.
היא שיחקה בטלפון הנייד, דפדפה ברשימת אנשי הקשר וראתה את שמו ואת כינויו, עומר הקטן שלי. במאמצים כבירים לא חייגה אליו, נואשת, נזקקת. וגם לא אל בנותיה שבזמן האחרון התקשו להחניק את רטינותיהן, מתי כבר תלמדי להסתדר לבד.
בפנים חתומות שטפה כלים, הורידה את הזבל. ביקרה שוב ושוב בשירותים. מאז שגירשה אותו מביתה עברו מחשבות מלוכלכות בראשה. רק אם יקרה משהו רע מאוד, איזה אסון, דודה שתידרס, סבתא שתלך לעולמה, אז אולי לא תהיה לו ברירה והוא יתקשר אליה, יחבק אותה וימלמל לאוזנה שהוא מצטער. המחשבות הנלוזות האלו גרמו לה לחוש עלובה וזדונית והיא מיהרה לגרש אותן כמו היו שודד שאיים לחטוף את תיקה.
לא, היא לא התקשרה אליו בבוקר, אבל אולי בטעות לחצו אצבעותיה על שמו? אולי הייתה כה מוטרדת עד שלא שמה לב? ברגליים כושלות הלכה בעקבות אחוריה המתנדנדים של מירי המזכירה שחזרה לשבת בכיסאה המסתובב והשעינה את השפופרת בין אוזנה לשקע צווארה. לאחר שסלסלה הלו, התעקלו פניה לחיוך. עיני התכלת שלה שבהירותן הודגשה עוד בעיפרון איפור בהיר צחקו. “אה, אלברט. זה אתה. לא זיהיתי אותך. אני לא רגילה שאתה מתקשר לפה.
איזו הפתעה. היה לי נדמה שבכלל ביקשת איזו מטופלת שלנו.״ היא הביטה בעדינה, נפנפה בידה ונענעה את ראשה מצד לצד.
“אוליביה, זה בשבילך,״ קראה בקול, ולעדינה הצטדקה, “מה יהיה אתי תגידי, נהייתי חירשת לגמרי. עוד מעט אצטרך מכשיר שמיעה.״ “זה בסדר,״ לחשה עדינה בנימוס המתבטל שלה, אך בתוך מעיה התחוללה רעידת אדמה.
אולי זה בהשפעת התרופות שלקחה בבוקר. הכדורים ללחץ דם, האנטיביוטיקה, זריקות ההרדמה בפה. אוליביה שבדיוק יצאה מחדרה הבחינה בחיוורון פניה והושיבה אותה מייד בחדר ההמתנה. ציוותה על מירי שתביא לה מים קרים ושתודיע לאלברט שתכף תחזור אליו.
“אני בסדר,״ מלמלה עדינה, “באמת בסדר… כמה אני צריכה לשלם לך עבור הטיפול?״
“עזבי את התשלום עכשיו,״ אמרה אוליביה והחזיקה במפרק ידה, ועדינה כמעט התפתתה לשתף אותה שדווקא טעותה של מירי הפכה את ההתרחשות המופרכת למשהו שיכול להתרחש במציאות.

***
בערב הרגישה חולשה וכאבים, בלעה שני אדוויל והלכה לישון בתשע. למחרת בבוקר ירדה הנפיחות והיא הרגישה שתושייתה שבה אליה. היא צחצחה שיניים בזהירות, מדלגת על מקום ההשתלה הפצוע, ואז, עוד לפני שהכינה לעצמה ארוחת בוקר, התקשרה לעומר.
הם נפגשו בבית קפה שכונתי קטן בסביבת הדירה השכורה שלו. הוא הכיר את המלצרית והם פלרטטו בחדוות ההיכרות המוקדמת, “את המנה הרגילה שלך?״ קרצה אליו, “עם הפרמז׳ן בצד?״
עדינה כבר לא הכירה את הרגלי האכילה שלו. “כן,״ חייך למלצרית.
אליה כמעט שלא הישיר מבט. סיפר בקמצנות שהתחיל לעבוד כמדריך טיפוס בקיר טיפוס לילדים בחצי משרה. באים לשם ילדים שחוגגים ימי הולדת לכיתה, מסיבות בר מצווה, כאלה.
“זה מאוד אופנתי עכשיו.״ עדינה אמרה.
“כן.״
היא סיפרה לו קצת על בעיות השיניים שלה ועל סדרת ההשתלות שהיא צריכה לעבור, אבל אז הגיעה מנת הפסטה ברוטב עגבניות ובזיליקום שלו, מפיצה ריח של טריות, והוא אמר למלצרית, “תודה נשמה," הסתער על המנה ושכח מה סיפרה. היא לא נעלבה. לאנשים אין סבלנות לשמוע תלונות של אנשים על בריאות, אלא אם כן סבלו מאותן בעיות בעצמם.
סקרנות מיוחדת נשמרה מאז ומעולם לסיפורים שהסתיימו בדרמה גדולה, איבוד דם עד כדי סכנת חיים, חיובי שווא של ביקורים בחדרי מיון ופינוי באמבולנסים, תלונות על שחיתויות ושוחד של רופאים שניצלו את סרבולה של המערכת.
התברר לה שעומר חי חיים על אש קטנה עכשיו. קצת עובד, קצת רץ. 
את המריחואנה החליף בכדורים פסיכיאטריים שניתנו לו כעת ברישיון מרופא המשפחה. לפני שבלע את הביס האחרון חתם בהתרסה, “עכשיו אני הרבה יותר רגוע.״
הם לא דיברו על הגירוש, אך היא קראה בפניו המוכרות שעלבונו לא שכך. הארוחה הייתה על חשבונה.

***
בגיל עשרים וחמש עומר עדיין התגורר אצלה, לא פרנס את עצמו ולא ידע מה יעשה כשיהיה גדול. הוא יצא לבלות, שתה ועישן מריחואנה.
כשלא היה לו מה לעשן נהיה עצבני ותוקפני. ופעם כשרצתה לנסות לגמול אותו והחביאה לו את שקית העלים, הוא דחף את כתפה והפיל אותה לרצפה.
כניעותה ליבתה את הכוחניות שלו ושלהבה את האלימות. היא העיפה אותו מהבית וציפתה שיעבור זמן והוא יבין. פסיכולוג שליווה אותה הבטיח לה שהיא עושה את הדבר הנכון, שהיא מלמדת אותו כיצד לעמוד על הרגליים, ושאחרי תקופת המשבר הוא ייצור איתה קשר ומשהו חדש ייבנה ביניהם, אבל חלפו שנתיים וזה לא קרה. בינתיים
היא נפטרה מהפסיכולוג והתייעצה עם חברותיה שטענו שמדובר באחד מניסיונות ההורות הקשים שעומר מעמיד אותה בהם, ושבטח בתוך זמן קצר, כשירצה משהו, יחזור לדבר איתה – הם תמיד חוזרים כשהם
צריכים משהו. כסף, צ׳ק שכירות או חתימה לערבות על חוזה. אבל עומר לא חזר ולא ענה לשיחותיה.
עם הגרוש שלה לא היה לה שום קשר ולכן תחקרה את בנותיה המוצלחות, אבל הן בקושי שיתפו פעולה, לא רצו להיות המתווכות. מאסו בתפקיד עוד מתקופת הגירושים הזכורה לרעה. הן נפגשו מדי פעם עם אחיהן הצעיר. ולא. הוא לא הזכיר אותה. לא לטובה ולא רעה. אפילו לא במילה אחת. היא נזכרה עד כמה הייתה נסערת ביום שארז
את בגדיו וחפציו במזוודה וטרק אחריו את הדלת. הייתה כה מבולבלת עד שבזמן שנהגה עברה נתיב ושפשפה ברכבה את הרכב שנסע לצידה.
הנהג הצעיר, ככל הנראה חייל בחופשה, יצא מהג׳יפון הלבן והיה נסער. הוא צילם את המכה ואת רישיון הנהיגה שלה ולקח גם את מספר הטלפון. אמר שייסע למוסך ומשם יטלפן אליה לספר לה מהי הערכת הנזק. היא אמרה בסדר, אף שהרגישה שהוא מנסה לרמותה. נמאס לה להיות מולכת שולל על ידי גברים צעירים; זאת לא הייתה ממש מכה
בפח, אלא יותר שפשוף של הצבע, מסוג השפשופים שיורדים בקלות בעזרת ניגוב מטלית, והיא החליטה לסנן אותו. בערב היו לה כמה שיחות ממספרים לא מזוהים ואחר כך גם ממספר חסוי. צמרמורות רעד עברו בכל גופה והיא לא ענתה. רק אחר כך התייסרה שאולי זה בכלל עומר מנסה להשיג אותה ממספר אחר, אולי אחד מחבריו מתקשר אליה, אולי הוא רוצה לומר לה משהו. היא לא נרדמה, ובאחת אחר חצות חייגה חזרה לכל המספרים הלא מזוהים שהופיעו על הצג. לא הייתה תשובה.

***
אחרי הפגישה ההיא בבית קפה, הם נפגשו פעם בחצי שנה. גם בפעמים הבאות עומר לא הישיר מבט לעיניה, אבל נישק אותה נשיקה צוננת על לחייה לאחר ששילמה על הארוחה, ממש לפני שנפרדו. בחגים ובימי ההולדת שלח לה הודעת העתק־הדבק המונית. זה לא היה הרבה, אבל בשבילה זה היה משהו. עדינה קיוותה שעוד מעט הוא יתקרב אליה שוב, כמו שאנשים שלא מַשלִים את עצמם מקווים. אוליביה חשבה ללכת עם אלברט לייעוץ זוגי, אך התחרטה. היא השלימה עם דמותו השחוחה של בעלה וחשבה שבעוד כמה שנים גם היא תפרוש מעבודתה ותהיה כמוהו, זמינה, יומיומית, משעממת, ואז בטח תצפה שיקבל אותה כפי שהיא; מפויסת, רואה נכוחה את שארית החיים שלפניה.