דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

הדייר מדירה 72 / אסף ארבל*

סיפור ביכורים

(*40 שנה לרצח ג'ון לנון)

אבי התקשר אליי היום, כמדי שנה בתאריך זה.

דיברת איתו? הוא שאל / אמר.

תשובתי לא השתנתה בחלוף השנים.

גם לשאלתו אם היום הבטתי מבעד למשקפיים העגולים, השבתי בחיוב.

*

זה לא מקום לגדל ילדים, שמעתי אותם אומרים, ובטח לא מקום לעבור אליו באמצע שנת הלימודים. אך כעבור כחודש, בשמונה בינואר 1979, נחתנו בעיר. קר. בניינים גבוהים, שלג מפויח, מוניות צהובות שצופרות וצופרות, אנשים שהולכים מהר.

כשההורים סיפרו לי שנגור במקום שנקרא דקוטה, קיוויתי שהתכוונו שנחיה בקרבת השבטים בשמורה בדרום דקוטה, למרות שידעתי שאבא בחיים לא יחיה במקום כזה. אבל זו לא הייתה מדינת דקוטה אלא ניו-יורק, ולא שמורת אינדיאנים, אלא שמורה של אנשים מוזרים שלא הכרתי כמותם קודם, הגרים בבניין דקוטה שבקרבת הסנטרל פארק.

השכנים כמעט שלא דיברו איתנו, מלבד שלום-שלום כשחלפו על פנינו. הם חייכו, כמובן, חיוך בשיניים צחורות, וגם שאלו "How are you doing", אבל לא באמת חיכו לתשובה.

חוזה, שומר-הכניסה, תמיד חייך, שאל והקשיב, ותמיד פנה אל אימא בנימוס.

והיה הדייר מדירה 72, שגר בקומה שלנו.

כשבועיים לאחר שנכנסנו לדירה הוא דפק בדלת. חורף בחוץ. שעת ערב. אבא ישב בפינת השמע, כפי שכינה אותה, והאזין לסונטה של היידן, המלחין הנערץ עליו. אימא, למרות המטבח הזעיר, התעקשה להכין לנו ארוחות ערב משפחתיות. שנשמור על הצביון, היא אמרה. לא כל כך הבנתי את המילה צביון, אך היא נשמעה כמו מילה שקשורה לצב, חיה שמאוד אהבתי.

ניגשתי לפתוח את הדלת. הוא עמד שם גבוה ודק, במשקפיים עגולים וחיוך מצודד. הביט בי ושאל במבטא שלא זיהיתי, אם אבא או אימא בבית. אימא ניגשה לדלת. שלום, אני ג'ון, הוא אמר והושיט יד. אימא שהחזיקה את מגבת המטבח חייכה במבוכה והסבירה בלי מילים שידיה עדיין רטובות. אני מצטער על ההפרעה, אולי יש לכם עגבנייה? כן, כמובן, היא ענתה, בוא תיכנס. הוא צעד פנימה ונעמד ליד השולחן הערוך לארוחת הערב.

מה אתה מכין? היא שאלה בעודה מחפשת עגבנייה ראויה. הוא התמהמה בתשובתו כמי שמופתע למשמע השאלה. מה אתה מכין לארוחת הערב? היא חזרה. לא יודע, הוא השיב, אולי אמרח פילדלפיה עם עגבנייה על הלחם.

זה ממש בלבל אותי, כי הכרתי את ד"ר ג'יי מפילדלפיה, ולא הבנתי איך אפשר למרוח עיר על לחם. אבל השארתי את השאלות לאבא כשיבוא לכסות אותי לפני השינה.

ידעתי שאימא תכף תזמין אותו לארוחת ערב. ג'ון סירב. אבל אז אבא הופיע ולחץ את ידו. נעים מאוד, אני בנימין. תישאר, אבא הפציר בו, אין לך מושג מה אתה מפסיד.
לא פעם שאלתי את עצמי מה גרם לו להישאר, אם הייתה זו ההפצרה של אבא, היידן שהתנגן ברקע או ריחות התבשילים של אימא, ואולי כולם יחד.

הוא בעיקר האזין. אבא סיפר שהגענו מישראל במסגרת העבודה שלו בבית הספר מנהטן למוזיקה, כמנצח התזמורת הסימפונית. כן, אבא נדרך, באתי לבנות פה חלופה שווה לתזמורת הפילהרמונית. זה כמו שהיו מביאים אותי לאמן את אברטון, אמר אבא בקריצה. ג'ון סיפר שהוא עובד עכשיו על חומר חדש ובימים אלו הוא מתמקד בדבוז'ק לקבלת רעיונות, וישמח אם אבא יוכל להצטרף אליו לאולפן ההקלטות. אבא זרח. אימא התבוננה בהם בהשתאות. אבא, לחשתי, תוכל לשאול אותו אם יש לו ילד?
יש לו בן בגילך, ששמו שון, אבא תרגם לי את תשובתו. איך? שמשון? שאלתי. אבא חזר בחיוך, שון. קוראים לילד שון.

כלשון הקלישאה, הייתה זו תחילתה של ידידות מופלאה. חלקנו ארוחות ערב משותפות וטיול אחד לקאטסקילס, ושון אף הצטרף אלינו לסקי לא פעם. שון היה בשבילי כל מה שלא היה לי כבן יחיד.

אני זוכר שבפעם הראשונה שראיתי את שון חשבתי על העיניים שלו שהיו מאוד שונות משלי, והיה לו שיער שחור, ארוך וחלק, גם הוא שונה לגמרי מהתלתלים שלי. למרות השוני, התחברנו מייד והתראינו די הרבה. מצאנו שפה משותפת, בעיקר לאחר שלמדתי את השפה ואזרתי אומץ לפתוח את הפה.

בנסיעה המשותפת לקאטסקילס, עצרנו ביריד. למרות הקור המקפיא היו המון אנשים. שון ואני רצינו לרוץ קדימה, אבל אימא אמרה שלא נרוץ לבד. ג'ון אחז בידינו והביט באימא כמי שמבקש את אישורה. אימא רק חייכה. רצתי הכי מהר שיכולתי כי ג'ון רץ בטיל, והשיער שלו עף ברוח. יוקו, אימא ואבא הלכו בעקבותינו וכמעט שלא ראינו אותם. עלינו על הגלגל הענק, למרות שקצת פחדתי. זרקנו כדורים לתוך פחיות, פרסות סוסים אל עמוד, צחקנו עם ליצנים ואכלנו שערות סבתא. רק על הקרוסלה לא הסכמתי לעלות. כששון עלה על הסוס השחור ג'ון נעמד לידי ושאל, תגיד, למה אתה לא רוצה לעלות עליה?
החרשתי. אני, אמרתי, אני רק רוצה לשבת פה ולהסתכל על הגלגלים שמסתובבים ומסתובבים, אני אוהב לראות אותם מסתובבים. אני לא עולה על קרוסלה, לחשתי. אני אזכור זאת, הוא חייך. אולי אכתוב על זה שיר, מה אתה אומר?!

חורף לא קל היה ב-1980, ושעות רבות בילינו שון ואני אצלו או אצלי, בתופסת או בגיבורים. אצל שון אסור היה לרוץ והיינו צריכים לחלוץ נעליים. אבל למרות זאת, מאוד אהבתי להיות אצלו. היו לו המון, אבל המון תחפושות, לא כולן בגודל שלנו, אבל לנו זה לא הפריע. היינו מתחפשים ומופיעים. שון אחז בגיטרה ושר שירים שהמציא, ואני הייתי מנגן בקסילופון או באורגנית צעצוע.

המשחק ששון הכי אהב היה אחת-שתיים-שלוש דג מלוח. מצחיק לשחק את זה רק שניים, אבל שון אהב להפוך לפסל. הוא אהב לעצור בפוזות מצחיקות ובכלל, צחוק היה חלק משגרת המשחקים שלנו. היינו מתחרים מי מצחיק את מי. לרוב הוא ניצח, כי לא יכולתי להתחרות בהליכתו המעוותת או בפרצופיו העקומים. אם בכל זאת הצלחתי שלא לצחוק, הוא היה פורץ בצחוק מתגלגל שסחף אותי עד לכאבי בטן.

חודשים חלפו, שון ואני הופענו בפני המראה בחדרו אין ספור פעמים, עד שפעם בזמן הופעה ג'ון נכנס לחדר, נשען על המשקוף, התבונן בנו ופרץ בצחוק למראה נענועי הגוף שהפגנו. מה אתה אומר, אבא, איך אנחנו מופיעים? ג'ון רק חייך ואמר שהוא מקווה שנישאר חברים לנצח, ובאותה נשימה שאל אם אני נשאר לארוחת ערב.

מרק אטריות של שערות מלאכים ועוף של ג'נרל צ'ו שטעמו גורם לי לרייר גם היום.

כשסיימנו לאכול, שון שאל אם אוכל להישאר לסיפור. התיישבנו על הספה הצהובה בסלון. אז איזה סיפור שאספר? את הסיפור הישן נושן, הפציר בו שון. ג'ון עצם עיניים, ופצח בסיפור הישן נושן. כשסיים פניתי אליו: אני יכול לשאול אותך משהו? איך אתה יכול לראות עם משקפיים כל כך חומים? 

הוא הסיר את המשקפיים והגיש לי אותם. לא ראיתי ברור דרכם, הם היו גדולים והחליקו לי. ניסיתי להשיבם על אפי אבל הם נזלו להם. שון התגלגל מצחוק ואנחנו אחריו. שלושתנו על הרצפה מקופלים מרוב צחוק.

טוב, אני הולך הביתה, אמרתי אחרי שנרגענו, והתחלתי לצעוד לכיוון הדלת.

עצור! שמעתי את ג'ון. את המשקפיים בבקשה, הוא חייך.

הם מאוד יפים, אמרתי בזמן שהשבתי לו אותם.

ביולי 1980 חגגתי יומולדת. הזמנתי חברים מהכיתה ושיחקנו בשודדי ים. אימא תלתה מהתקרה סדינים שנראו כמו מפרשי ספינות, ציירנו עליהם גולגולות ועצמות. התלבשנו כמו שודדים והיה כיף גדול. כשכולם הלכו רק שון נשאר. כשג'ון בא לאסוף אותו, הוא נעמד מולי ואמר: יש לי משהו בשבילך.

אבל שון כבר הביא לי מתנה, אמרתי בהתרגשות.

נכון, אבל זה ממני, חייך, והושיט לי קופסה עטופה.

את הקופסה של ג'ון עם המשקפיים העגולים שמתי ליד שרביט המנצחים של אבא, על השידה הלבנה.  

את ג'ון ראיתי בפעם אחרונה ביום ראשון, 7 בדצמבר 1980. הוא ישב עם אבא בפינת השמע והם שוחחו. אני בניתי פאזל על השולחן בפינת האוכל.                                                                                  בדרכו החוצה, החליק את ידו בשערי ואמר, צ'או אייס.

נתראה מחר, השבתי.

אבל למחרת כבר לא ראיתי אותו.

שון ואני נשארנו חברים כמשאלת אביו. אנחנו נפגשים כמה פעמים בשנה, ונוהגים לשוחח בשמונה בדצמבר, אם לא יוצא לנו להתראות.  

*

בדיוק כשניתקתי את השיחה עם שון, אבא התקשר.

נו, מה הוא מספר? שאל / אמר.

שום דבר חדש, השבתי בטון הכי משכנע שמצאתי.

טוב, אני מקווה שתמשיכו לשמור על קשר, ציטט שלא ביודעין את שכנו מדקוטה.

ואז, לאחר רגע של דממה, כשאני מיישר את המשקפיים של ג'ון על אפי, אמרתי, שון ביקש שאומר לך שהוא עדיין מחזיק בשרביט המנצחים שנתת לו.

אבא דמם, דבוז'ק התנגן ברקע, ואני בטוח ששמעתי את חיוכו.