מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

ואחרים / יעל מדיני

סוף-סוף הגיע הרגע הנכסף.
שס – שזה כינויו בראשי תיבות של שמו, שלמה סגל, וכיוון שכרסו אינה ריקה לגמרי מ"ש"ס ופוסקים" גם ראוי הוא לו – העלה על צג המחשב את הגרסה האחרונה-אחרונה-חביבה של הגיליון החדש של "מסילות". "מותקנת למהדרין", נתגחך הביטוי בליבו. מחר תדפיס אותה דלית המזכירה בשני עותקים. עותק אחד יישאר למשמרת בארכיון בבית המערכת. העותק האחר יימסר לטיפולם המסור של המעמדת והגרפיקאי והמאיירת. בסופו של דבר יישלחו הגיליונות הכרוכים לבתי המנויים ולחנויות הספרים. יקרא אז את הגיליון החדש של "מסילות" מי שיקרא, ידבר בו מי שידבר, יכתוב עליו מי שיכתוב – לשבט, לחסד, לשניהם גם יחד. העיקר שהוא – שס – יכול לנשום עכשיו לרווחה. כמה זמן? שבוע. לא יותר אבל גם לא פחות. זה משך הזמן שהוא מעניק לעצמו לנשימה לרווחה. בתומו יחל לעמול בגיליון הבא.

כך נהג מאז קיבל על עצמו את עריכת הגיליונות של "מסילות" לפני ארבע שנים. מוכה אלמנות היה ועומד על סף פרישה מהוראת ספרות עברית בבית-ספר תיכון. באותה שעה קשה הציעו לו כמה חברים ותיקים דורשי טובתו לבוא במקומו של עורך הירחון "מסילות" שעמד לפנות למשלח-יד אחר – והוא נענה להצעה. לעולם לא ישכח את הרגע שבו התבונן בצג המחשב בגרסה האחרונה של הגיליון הראשון שערך. תוך שנשם נשימה עמוקה אמר אז לעצמו: "אחרי ששת ימי הבריאה האלה אשבות ממלאכה שבת שתימשך שבוע ימים לפני שאתחיל לעמול בגיליון הבא."

כאשר החל במלאכת העריכה לא עלו בדמיונו נחשולי הסיפורים, השירים, המאמרים, התרגומים, רשימות הביקורת וההגיגים שייערמו על שולחן הכתיבה שלו בבית המערכת. הברירה ביניהם למי שייראו ראויים בעיניו לראות אור באחד משישים-ושישה עמודי הגיליון הייתה עמל של דם ויזע ודמעות. כך חש ברמ"ח ושס"ה. וכמה התענה במכתבים ששלח למי שפרי עטם לא זכה להיות בין הנבחרים. את דברי הסירוב אליהם ניסח, כמובן, בנימוס, בכבוד ובאיחולי הצלחה בהמשך דרכם. כך מצד אחד. מצד אחר, תמיד נותר משקע טורד בליבו נוכח אותם "מסורבים". אשר למלאכת העורך שלו – בעל-פה ובכתב זכתה היא להכרה ולהוקרה. תגובות אלה הסבו לו קורת רוח, אבל לא היה בהן כדי להפחית מכובד המשא שהכביד על כתפיו.

רק עוד משימה אחת קטנה נותרה עכשיו לפניו לפני שיחל אותו שבוע נכסף של נשימה לרווחה – ניסוח הקומוניקט לעיתונים ולכתבי-העת על הופעת הגיליון החדש של "מסילות" שבו תופענה יצירות משל… שס דפדף אז בקובץ שעל צג המחשב ועצר בעמוד שבו מופיעה רשימת המשתתפים בגיליון ושמות יצירותיהם וסוגן. הוא דלה מתוכה ארבעה שמות נודעים – סופרת אחת, משוררת אחת ושני סופרים – והוסיפם לקומוניקט. את רשימת ארבעת הנודעים חתם כרגיל בתיבה "ואחרים".

משהו קרה אז לתחושת הרווחה הנכספת שמילאה אותו. היא דמתה לבלון נפוח שנקב זערער ננקב בו ושדרכו נפלט ממנו אוויר. אומנם אין האוויר נפלט במהירות, אבל בהתמדה עיקשת נפלט הוא גם נפלט. "ואחרים" – באלם-קול הגה את המילה שמילאה את חלל פיו. היא נלושה בין לשונו וחיכו. ההפרדה בין ה"נודעים" ובין ה"אחרים" ניצבה לפניו בוטה ומפורשת, דומה להפרדה בין מעמדות חברתיים, מעמדות כלכליים. האם הוא – שס, הדבק בערך השוויון בין בני-אדם-וחוה מאז עמד על דעתו – ייתן לה יד? הוא הפגיע בעצמו: האם העובדה שהמונח "ואחרים" מקובל ושכיח, מכשירה אותו בעיניו? מה לו ולאפליה זו בין "אנשי השם" ובין "אלמוני השם"? לשם פרסומת פתיינית? כשלט חוצות? כמודעה מסחרית בעיתון? כתרועה קולנית ברדיו? בטלוויזיה? מה חש מי שנכלל ב"ואחרים"? שהוא בן-בלי-שם? שהוא חסר ייחוד?

ומה חש הוא עצמו – שלמה-סגל-שס – הנוקט מונח זה?

בעט עורך אדום העביר שס קו על המשפט החותם את הקומוניקט והמירו באיחולי קריאה מעשירה ומהנה לקוראי גיליון חדש זה של "מסילות".  מחר יבקש מדלית להדפיס את הקומוניקט בכמה עותקים ולשָלחם לרשימת הנמענים המצויה אצלה. 

מעטים היו הולכי הרגל במדרכות וכלי הרכב שהתנהלו ברחוב בצאתו מבית המערכת. רגיל היה במראה זה בשעת לילה מאוחרת זו הקרובה לחצות. גם רגיל היה לעצור בדרך הביתה בפאב של מוט'קה כדי ללגום כוסית. לפני שניים–שלושה עשורים החלו שלושת הילדים לפרוח מהקן. ולאה'לה הנהדרת נפטרה לפני חמש שנים. בשעות האור ואף לפנות ערב יכול לבדידות בדירה. אבל הוא התקשה בבדידותו בה בשעת לילה מאוחרת. הדי צעדיו הגלמודים בין כותלי הדירה הריקה התפוצצו אז באוזניו כרעמים. כוסית מקדימה בפאב של מוט'קה סייעה להקהותם, להחלישם.

"שס!" קרא אליו מיכאלי חברו הוותיק שכמעט התנגש בו בפתח הפאב, "מה לך ולמאורת שתיינים זו בשעה הרת גורל זו?"

"ואני מקשה עליך – תרתי משמע – כנ"ל?" השיב שס, "אבל עיקר-העיקרים! אתה בפנים! הסיפור הנהדר שלך מופיע בגיליון החדש!"

מיכאלי כרך סביבו זרוע בחיבוק חם. "או, שס –" נרגש, "אחרי בלותי…"
בזרועו האחרת משך את שס פנימה והם התיישבו ליד שולחנון בירכתי הפאב. מוט'קה נרמז מעצמו והניח ביניהם שתי כוסיות משקה. יחד רוקנו אותן ב"לחיים!" נלהב. שס התלבט אז אם לשתף את מיכאלי בהשמטת "ואחרים" החל מגיליון זה והחליט בשלילה. הוא יעשה זאת לאחר מעשה. "במה אתה שקוע עכשיו?" הצביע על הספר האחוז בידו.

"ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי –" אמר מיכאלי והניח את הספר על השולחן. כריכתו הייתה מהוהה ופינותיה מעוכים.

"על מה ולמה?" תהה שס.

"עומר, אחד הנכדים שלי, סיפר לי שהם למדו בכיתה על אלישע בן-אבויה, על זה שקראו לו 'אחר'. והוא שאל אותי אם היו עוד 'אחרים' בעם ישראל. ולא ידעתי מה לענות לו. ודבר ראשון רציתי לקרוא שוב מה שכתוב עליו בספר האגדה. ולקחתי איתי את הכרך הזה הנה. וקראתי. מה אתה חושב – היו עוד 'אחרים'?"

"כן," השיב שס, "בטוח שהיו –"

"אבל לא עוד", אמר לעצמו, "לא עוד אצלי, על-כל-פנים."