מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

גלות הירח / חגית גרוסמן 

ביום שבו ניסתה אימא להכניס את סבתא לבית גיל הזהב, מתה סבתא לונה. זה היה ביום ראשון בצהריים אבל הרחוב היה חשוך. פנס הרחוב שפך אור בוהק על דלת הכניסה ולמרות שהשמיים היו בהירים ותכולים וניתן היה לראות ענני נוצה מרחפים מעל עץ הברוש, שרה הבית בחשכה. הבלחי פנס הרחוב השתקפו בשלולית שבפתח, זו שמדי יום הלכו וגדלו ממדיה עד שהתרחבה לאגם זעיר.
כל החלונות היו סגורים. רק בחדרי שבקומה השנייה צף אור ורוד. הוצאתי את ראשי מבעד לחלון וראיתי קצה של נעל מבריקה. אליה הייתה מחוברת רגל מתנדנדת. דמות ענק השתקפה בשלולית, לגופה טוקסידו שחור, על עיניה מסכה שחורה ולראשה צילינדר גבוה שמעליו נצבע הרקיע באדום.
“מי אתה?״ שאלתי אותו.
“סמי,״ הוא ענה וניער שושנה צהובה.
אבקניה התפזרו וכתבו באוויר את אותיות השם של סבתא:

ל      

          ו                נ     ה                                  ל                   ו                   נ           ה

     ה ו ו                                     נ

                             נ        ו  ל                    ו                  נ                 ל         ו  

 

  נ        ה                 ל                             

מה אתה עושה על הגג שלנו?״ שאלתי אותו.
“מחכה.״
בסלון הניחה אימא תקליט על הפטפון וסבתא שכבה על מיטה מתקפלת. כתמי הדם בתחבושת שסביב צווארה התייבשו והשחירו. חמישה תפרים נתפרו לראשה. על הקיר מעליה תלויה תמונה של רנה מגריט והיא שוכבת על מיטה מתקפלת ליד שרפרף קטן שעליו בקבוק סודה ישן, כוס עם קש, מזרק ובקבוק אופטלגין. רק בלילה כשהיא חולמת על עישון אפשר לראות אותה רצה בין החדרים, מנסה לברוח מתשוקתה להצית סיגריה. כבר חודש שהחלונות בבית מוגפים. אימא לא ראתה את סמי ואני לא סיפרתי לה שהוא יושב על גג הבית, ראשו פצוע מחפצים שזרקתי עליו. סמי ליפף רשת סביב ידו הלבנה לספוג בה את הדם ובידו השנייה נופף באלה להדוף את מטח החפצים.
עיניי ננעצו בסבתא מעבר למעקה המדרגות. אימא, שעמדה והאזינה למוזיקה, טמנה את שתי ידיה בכיסי השמלה. היא הסתכלה במוזיקה וגבה פנה אל סבתא. על הכיסא האפור נזרק מעיל שחור. כובעה היה מונח על המזוודה הסגורה. היא האזינה לקול שירתו של סבא, אדישה לעיניי ולסבתא ולאיש השיכור שעומד על הגג והרשת סביב ידיו האפורות כבר נפרשה, מוכנה ללכידה, האלה בידו הולכת ומתרוממת.
בסלון עלתה דהרת סוסים מהפטפון והצלילים נהפכו לעמודים גבוהים. מן הגג נשמטה הרשת על צמרת הברוש, בסלון הצליף הרכב בסוסים. מאחורי הווילונות הכהים יצא סמי והנחית מכת אלה באוויר. סבתא נאנחה וקמה בזהירות מהכיסא המתקפל והתעטפה בסוודר לבן. צב ים שחור עלה מהפטפון וריחף מעל ראשה, השתחל החוצה מבעד לסדק הצר שבדלת הכניסה וריחף מעל סמי שניסה לחבוט בו. סבתא שבה לשכב על הספה, עצמה את עיניה ונמלטה מן החדר אל יערות מושלגים, ליער ירוק שבו בית מואר באורות כתומים ומעליו דמות לבנה ומזוקנת מניפה את ידיה, יושבת על מצע עננים, ומתחת לעננים דוהרת רכבת.
מבעד לחשכת השיחים גילה סמי את צווארו הלבן. הווילון כיסה את פניו ומעיני סבתא עלתה ספינה עם מפרשים תכולים ומלוחים, קצף סיפון כבד הציף את לחייה בדיוק כשאימא נכנסה לסלון.
“איך את מרגישה?״ שאלה אימא.
“כואב לי,״ ענתה סבתא והחרישה.
רציתי להתקרב אליה ולגעת בה בלילה לפני שתכבה את האור. רציתי להתכופף על ברכיי וליטול את כף רגלה ולעסות אותה בשמן.
בארוחת הצהריים, כשישבנו מסביב לשולחן הקטן במטבח, מעל לעוף אפוי ואורז לבן עם תירס, הניפה את ידה הרועדת. כבר לא איתנה, לא בטוחה, לא מאיימת. סבתא שלחה את ידה לאימא ונתנה לה שטר כחול, מתנה ליום הולדת. “תודה,״ לקחה אימא את השטר והניחה אותו על הדלפק.
סבתא שבה לשכב בסלון לבדה. אנחנו חלפנו על פניה, אמרנו לה שלום ולא דיברנו, לפעמים לא אמרנו שלום ודיברנו רק בינינו. אימא קיפלה את הכורסה ואת המזרק והאופטלגין הכניסה למזוודה והזמינה מונית.
“היא עישנה את חייה,״ סיפרה לי לפני השינה, “כל לילה במועדון הלכה לשמוע את סבא מנגן, עד ימיו האחרונים הוא שר וניגן, אבל היו שנים ארוכות, לאחר שעזב ונישא לאחרת, שהיא ישבה במרפסת בכותונת אדומה וחיסלה קופסאות ‘ברודווי׳.״
לאחר שאימא כיבתה את האור בחדרה יצאתי אל המדרגות וראיתי איך היא יושבת על הרצפה ומשפשפת את רגליה של סבתא, מורחת את כפותיה בשמן ולוחצת בעומקן. הכותונת הייתה מופשלת עד מעל לברכיה ובחוץ נשמע צופר המונית. אימא קמה, פשטה מעליה את הכותונת והלבישה את סבתא. אך סבתא נשמטה מידיה אל הספה ושלחה את נשמתה מבעד לזגוגיות הקרות. נשמתה נתפסה ברשת של סמי ונסקה עימו אל השמיים האדומים.
שבוע לאחר מותה, אחד השכנים בבניין שבו נמצאת דירתה הקטנה, אמר לאימא שראה דמות אישה בין התריסים, מתרווחת על הספה המתקפלת שבמרפסת. הרחוב אומנם היה חשוך, אך השכן התעקש שישב בבניין ממול ליד שולחן האוכל ושיחק קלפים, כששמע מהסלון שלה את הפטפון מנגן “ביי מיר ביסט דו שיין…״
סבתא שכבה על הספה כערפל, ידה השמאלית טמונה בכיס חלוקה האדום והימנית מציתה סיגריה. קול הפטפון שטף את שני החדרים הקטנים בדירה, הליפסטיק עלה מן המגירה. וזוג שפתיים אדומות, בלי גוף, בלי פנים, השתקפו בראי, כשמכל צד ריחף עגיל פנינה.