מֹאזְנַיִם

נוף ההמון המקיא (דמדומים בקוני איילנד) / פדריקו גרסיה לורקה; מספרדית: ערן צלגוב

מתוך "משורר בניו יורק", מספריו החשובים של לורקה, שראה אור בשנת 1940 רק לאחר מותו של לורקה, נכתב בזמן ביקורו בניו יורק ב־ 1929 – 1930 ובמהלך מפולת הבורסה הגדולה של התקופה. המשבר הכלכלי המפגש עם מיעוטים שונים בניו יורק ובהמשך בקובה השפיעו רבות על אופי השירים בקובץ מבחינה תמטית וצורנית.

הָאִשָּׁה הַשְּׁמֵנָה בָּאָה לַחֲזִית,
עָקְרָה אֶת הַשָּׁרָשִׁים וְהִרְטִיבָה אֶת עוֹר הַתֻּפִּים.
הָאִשָּׁה הַשְּׁמֵנָה שֶׁמְּהַפֶּכֶת אֶת הַתְּמָנוּנִים הַגּוֹסְסִים עַל פִּיהֶם.
הָאִשָּׁה הַשְּׁמֵנָה, יְִריבָתָהּ שֶׁל הַלְּבָנָה,
רָצָה בָּרְחוֹבוֹת וּבַקּוֹמוֹת הַנְּטוּשׁוֹת,
מוֹתִירָה גֻּלְגּוֹלוֹת זְעִירוֹת שֶׁל יוֹנִים בַּפִּנּוֹת,
מְעוֹרֶרֶת זַעֲמָם שֶׁל הַנְּשָׁפִים שֶׁל הַמֵּאוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת,
מְזַמֶּנֶת אֶת שֵׁד הַלֶּחֶם דֶּרֶךְ גִּבְעוֹת הָרְקִיעִים הַמְּטֻאְטָאִים
וּמְסַנֶּנֶת אֶת הַתְּשׁוּקָה לָאוֹר בַּנְּתִיבִים הַתַּת־קַרְקָעִיִּים.
אֵלּוּ בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת, יָדַעְתִּי, בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת,
וּכְאֵב הַמִּטְבָּחִים הַקְּבוִּרים תַּחַת הַחוֹל,
אֵלּוּ הַמֵּתִים, הַפַּסְיוֹנִים וְהַתַּפּוּחִים שֶׁל הַשָּׁעָה הָאַחֶרֶת
שֶׁנִּדְחָפִים לָנוּ בְּמוֹרָד הַגָּרוֹן.

לַחְשׁוּשָׁיו שֶׁל יַעַר הַקִּיא הִגִּיעוּ
עִם הַנָּשִׁים הַחֲלוּלוֹת, יַלְדֵי הַשַּׁעֲוָה הַחַמָּה,
הָעֵצִים הַתּוֹסְסִים וְהַמֶּלְצִָרים הַבִּלְתִּי־נִלְאִים
הַמַּגִּישִׁים צַלְּחוֹת מֶלַח מִתַּחַת לִנִבְלֵי הָרִיר.
לְלֹא תְּרוּפָה, בְּנִי שֶׁלִּי, הָקֵא! אֵין תְּרוּפָה.
אֵין זֶה קִיא הַפָּרָשִׁים עַל שְׁדֵי הַפְּרוּצָה
וָלֹא קִיא הֶחָתוּל שֶׁבָּלַע בִּפְזִיזוּתוֹ צְפַרְדֵּעַ,
אֵלֶּה הַמֵּתִים הַשּׂוְֹרטִים בִּידֵי הֶעָפָר שֶׁלָּהֶם
אֶת דַּלְתוֹת הַצּוּר שָׁם מַרְקִיבִים עֲנָנִים וְקִנּוּחִים.

הָאִשָּׁה הַשְּׁמֵנָה בָּאָה לַחֲזִית,
עִם אַנְשֵׁי הַסִּירוֹת, הַטָּבֶרְנוֹת וְהַגַּנִּים.
הַקִּיא הִרְעִיד קַלּוֹת אֶת תֻּפֶּיהָ
בֵּין יְלָדוֹת שֶׁל דָּם
שֶׁבִּקְּשׁוּ הֲגָנָה מֵהַלְּבָנָה.
אוֹי לִי! אוֹי לִי! אוֹי לִי!
מַבָּט זֶה שֶׁלִּי הָיָה שֶׁלִּי, וְאֵינֶנּוּ עוֹד שֶׁלִּי!
מַבָּט זֶה הָרוֹעֵד עֵירֹם בִּגְלַל הָאַלְכּוֹהוֹל
וּמְשַׁלֵּחַ סִירוֹת שֶׁלֹּא יֵאָמְנוּ
דֶּרֶךְ הַכַּלָּנִיּוֹת שֶׁל הָרְצִיפִים.
אֲנִי מִתְגּוֹנֵן בְּמַבָּט זֶה
הַנִּשְׁטָף מֵהַגַּלִּים אֲלֵיהֶם הַשַּׁחַר לֹא מֵעֵז לְהַגִּיעַ,
אֲנִי, מְשׁוֹרֵר לְלֹא זְרוֹעוֹת,
תּוֹעֶה בֶּהָמוֹן הַמֵּקִיא,
לְלֹא סוּס נְִרעָשׁ שֶׁיַּחְתֹּךְ
אֶת הָאֵזוֹב הַסָּבוּךְ שֶׁלְּרַקּוֹתַי.

אֲבָל הָאִשָּׁה הַשְּׁמֵנָה הוֹסִיפָה לִהְיוֹת בַּחֲזִית,
וְהָאֲנָשִׁים חִפְּשׂוּ בָּתֵּי־מִרְקַחַת
עִם הַטְּרוֹפִּי הַמַּר.
רַק מֵרֶגַע שֶׁהֵנִיפוּ אֶת הַדֶּגֶל וְהִגִּיעוּ הַכְּלָבִים הָרִאשׁוֹנִים
הִתְנַפְּלָה כָּל הָעִיר כֻּלָּהּ עַל גִּדְרוֹת הַמֵּזַח.

ניו יורק, 29 בדצמבר 1929