מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

חירותו אמונתו / ארנון מילוא

אליסף, יש קבלת שבת. אליסף. אליסף!

יאיר מושך לי בשרוול ומעיר אותי משרעפים. הסוחרים המאחרים בשוק ממהרים להגיף תריסים. השמש ממהרת גם היא ומסתלקת מערבה אל הים, אל עיר אחרת. אורות מתחילים לזהור על בתי עינוגים סוררים. נערה אדמונית, קישוטים בשערה, נזם גדול באפה וציורי גוף על גבה, מציצים בהיחבא מבעד לשמלתה, יושבת על דלפק עץ ברחוב ושותה משקה. גל קור עובר ומצמרר את עורה. בחור גדל מידות שיושב מולה, לבוש במדי צבא ובנעליים אדומות, מעביר יד על כתפה והיא נענית למגעו, מתרפקת, מתמסרת, עיניה מביעות אהבה, עיניו תשוקה. בוא כבר, יאיר נוזף בי ואנחנו חוצים במהירות את רחוב יפו, מותירים מאחורינו את הבּעֵרה ומחישים אל רחוב שפת אמת, חוצים את קבר הרבה מגור ונכנסים אל הישיבה רגע קל לפני שדלתותיה ננעלות עלינו. המלמד, עיניו קרות, זועמות, והוא קפדן בהלכות ובמשמעת הנוהג, מלווה אותנו בדרכנו למרתף הישיבה, שם נערוך שיעור בין השמשות ונקבל שבת. המרתף אטום, מחומם יתר על המידה, והתלמידים נדחסים בצפיפות. ריחות זיעה מתערבבים באפי. אורות הניאון מרצדים על התקרה. קולו הגבוה של המלמד מנקר באוזני כיתוש הלכוד במשחה. אני מפליג בדמיוני אל הרחוב, אל עיבורה של העיר, אל המדבר, אל היער, אל הים.
הימים בישיבה נוקפים ומוצא אַיִן. לא די בפריקת העול הנהוגה בין הזמנים. משנה לשנה הלב יותר נכנע, מסתגר. ואני הולך ודוהה, הולך ובוהה. בכפות רגליי הלכודות בגרביים השחורים, בגבות השחוחים לפניי, בבליל השיער של סנטרי, המשתקף במרק העוף הדליל. בחריצים הלא קדושים של אבני מדרכות העיר. בוהה בחטף בכל נערה עם שיער אדמוני, קורע עין מול כלי הזין של החיילים המשתלשלים מאחורי גבם. בכיתה, בוהה בטפטופי המזגן שעל החלון. פוער עיניים למול טיפה ההולכת וגדלה, הולכת ומלאה, ואני עוצר את נשימתי עד שתואיל לנשור בטפיחה אל הרצפה. דמיוני מפליג אותי מעבר לקיר, מעבר לעיר, אל מקום שבו הבגדים קלים יותר והגבות מתוחים ושער הנערות מתנופף. עד שחודל אותי הקול הצווחני של המלמד, גבי מתיישר ועיניי ננעצות אל הלוח עד שישובו להתעגל אל החיזיון. המלמד קורא לי לחדרו, מבטו חמור אך קומתו הנמוכה והילוכו נלעגים והוא אינו מזרה אימה. הוא מתרה בי שאחדל מבהילה ואשוב להיות תלמיד חכם כמבראשית. הוא מספר שנפוצה השמועה שאני בוהה אף בנערות בשיטוטיי הבטלים ברחובות. אני מכחיש באופן נמרץ, אך הזמן חולף ובהייתי אף מחמירה. כותלי הכיתה אינם שומעים את תפילתי וממשיכים לסגור עליי, איני מוצא כל עניין בלימוד וגופי כמֵה לתנועה נמרצת. בדמיוני אני ארנבת הנמלטת בתנועות אגן מהירות והרב הגדול, ידו האחת אוחזת בכובעו וידו השנייה מנסה לאחוז באוזניי הלבנות הארוכות – אני נמלט ממנו אל המחילה. כעת אני יושב בלשכתו העמוסה באבק קודש, אוזני מרוטה ואדומה ואני מבקש במחילה, לשוב. המלמד דורש אם אני נוטל ידי בבשרי ושופך זרעי לבטלה. אני מסרב לענות. הוא מתלחש עם הרב, הם בוחנים את שער זקני המדובלל, עולה בי החשש שגם יבקשו להציץ בערוותי. הם מוסיפים להסתודד, חורצים דיני. הרב בקולו המתוק מאיים עליי שאהפוך לאותם נערים שבטלותם אמנותם והם מסתובבים כחתולי רחוב בין בתי השכונה, משפחתם מתנכרת להם ואף זיווג ראוי אין בנמצא בעבורם. אך הוא פוסק שכנראה חל בי שיבוש הנעורים והוא מתיר לי, אף כי טרם מלאו לי י"ח, להתחיל בהליכי אירוסין שיחלו בעז"ה בהקדם. הנערה המשודכת מלכי שמה, בת ט"ז שנים. מעבר לאריג נלחצים שדיה התפוחים, עולים ויורדים עם הנשימות הכבדות. היא מחפשת תלמיד חכם להתפאר. לגבי הגשר המתוח על שיניה אין כל דאגה, הוא יוסר עד יום הכלולות והיא תהיה ערוכה ומוכנה לכל דבר מצווה. היא נלהבת לרצותי, ניכר כי מתלבטת אם אמרה את שמותר ואני חש תשוקה עזה להניח יד חומלת על כתפה, ולשלוח אותה אל אימה. אני נדרש להשיב אל הרב בהקדם אם טובה היא בעיניי לעול אישות.
כל הנערים בני גילנו בישיבה קיבלו מעטפות חומות ומשולש מוטבע בצידן העליון. המלמד מתרה בנו לבל נתעלם ממעטפה זו, עלינו לסור במועד הנקוב ללשכת הגיוס שאינה רחוקה כלל ולהצהיר שתורתנו אמונתנו ואנו מחויבים ללימודי הקודש. צבי מקשה ושואל מה יהיה אם לא נלך וכי מדוע עלינו להצהיר הצהרות כאלו באוזני הציונים. המלמד משיב עלינו באיום כי חירותנו תישלל מעלינו והציונים ישלחו מכונית אסורים לאזוק אותנו. מתפתח דיון נרגש על מהות הצדק, זכויות הפרט והחירות ואני דמיוני אוזק אותי אל על, הלאה מכאן. מתקן הצבא כשגרירות מדינה עוינת. רבים מחבריי מליטים ידיים ומכסים עיניים אך אני נוטל לעצמי את חירות הבהייה. כאן אני רחוק ממשטרו של המלמד המחפש בעיניו את עיניי החולמניות. אני בוהה בעצים ובבנייני האבן הכעורים, אני מביט בפניהם של החיילים המביטים בי בחזרה במבטים סקרניים. ברחבת המסדרים עומדת קבוצת חיילים במדים רפויים, הנמתחת לקול קריאה כאשר קצין גבוה סוקר אותם בפנים חמורות. שני חיילים במדים מנומרים אזוקים זה לידיו של זה נגררים בצעדים כושלים אחרי חיילת, שערה אסוף ומדיה הדוקים להתפקע היא חולפת על פניי וליבי הולם. אני בוהה במתאר שדיה המציצים מעבר לחולצה והיא נותנת בי מבט עוין. אני מביט בחיילים המנומרים המשתרכים מאחוריה ואינם יכולים להתיק מבטם מפרכוסי ישבנה. השמש קופחת מעל ראשי ולפתע תוקפת אותי בחילה קשה. איני יכול להישאר עוד במחנה. אני חייב להימלט, את דרכי הביתה אני עושה, חתול חיגר נלחץ אל קירות הבתים מבקש צל. לכול אני מספר כי הצהרתי וחתמתי על כל אשר נדרש ממני.
בלילות אני חולם על מכונית האסורים של הציונים שבאה לשלול את חירותי. חיילת אדמונית אדירת שדיים אוזקת אותי אל גבה וגוררת אותי כשק אל מעבר לישיבה, היא נושאת את גופי אל הר המוריה ושם עוקדת אותי, משקה את איברי בשדיה ואני כפות לשיח האטד ופי חסום. כל דפיקה בדלת מקפיאה את דמי. אולי הגיעה השעה. אני חושש שבאים לחפשני. אני חושש שאולי נשכחתי. כאשר המלמד נוזף בי שוב על חולמנותי אני מגחך ביני לבינות עצמי, כי בקרוב תבוא מרכבה ציונית גדולה רתומה לשש נשים אדמוניות חשופות חזה ותיקח אותי בסערה עד שקולו של המלמד ילך ויידקק, ילך וייפרם עד שיהפוך לנקודה, ויתפוגג. אין לסמוך על הציונים. השבועות נוקפים ואף אחד לא בא לדרוש את נפשי, ואני עומד במריי ומסרב לכל שידוך. אחרי מלכי, סירבתי גם להתארס לאלישבע, אף שהיא אדמונית. הרב הזהיר אותי כי אם אסרב לרבקי הוא יחדל לעת עתה מלמצוא לי זיווג לעריות ויותיר אותי להתבוסס בתשוקתי.
אני מחליט לעשות מעשה ופוסע לעבר המחנה, אולי אמצא שם פתרונים לחידת הציונים. מדוע הם מתמהמהים מלעצור בעדי? והרי שמם יצא למרחוק כקלגסי שלטון, המושלים ביד רמה ולוקחים כל בחור וטוב לחרב, והנה צבא ההגנה אינו שונה מכלל המוסדות הציוניים כביטוח הלאומי, משרדי הפנים, התחבורה, העירייה… מוסדות מאובנים הפועלים בלאות שהיא כה עצלה עד שעולה בה מעין רשעות. בפתח שער המחנה ישובה חיילת, מוטלת על כיסא פלסטיק מרוחה כבובת סמרטוטים נטולת חיים, צווארה אלכסוני ועיניה כמעט יוצאות מחוריהן, בוהות במסך הטלפון והיא כאחוזת כישוף, מסיטה שוב ושוב את אצבעה שמאלה על המסך. אני פונה אליה והיא אינה עונה או עושה את עצמה כמתעלמת. אני מכחכח שוב בגרוני בתוקף, והיא מרימה עיניים באדישות חרדה. "סליחה," אני אומר לה, "אולי את יכולה לסייע." אני נבוך מאוד, עיניי נמנעות מעיניה. "את יכולה אולי לברר עם הממונים המוסמכים מדוע אין עוצרים בעדי?" "מה?" ההיא גועה אליי בתגובה. "אני מאוד מצטער," אני מפלבל, "הבנתי שאמורים לעצור ולאזוק אותי, רציתי רק לדעת…" גיחוך קל עולה על פניה. "שמעתי באמת שיש אצלכם כאלה. תשמע, אני ממש לא בקטע," דיבורה מאנפף, קולה עולה ויורד חליפות, "אבל יש לי חברה שממש, אבל ממש בעניין. אתה רוצה שאני אקשר ביניכם? יש לך טינדר?"
"היא תוכל לסייע לי?" אני חושש. "הא, תשמע, היא מלכה, פשוט מלכה. אם היא לא תוכל לא נראה שיש משהי שתוכל ever." אחרי צהרי כמה ימים ואני מהדס לי ברחובות העיר, חוצה את בית הכנסת זיכרון משה וכושל לעבר רחוב חפץ חיים. חייל שדוף הולך, מבטו שקוע בטלפונו, מתנודד כחסיד. ודאי מחפש דרכו. לפתע אני נתקף בזעם, קרביי מתהפכים עליי והבחילה עולה בגרוני. אני סוגר את הפער ביני לבין עורפו המעוקל של החייל וידי, יד נחש, נשלחת כאילו מאליה וחובטת בעורפו. המכה חלשה מאוד אך החייל הנשוך מופתע, מכשיר הטלפון מושלך מידו ונסדק. החייל מביט בי באימה. ידיי המכושפות נשלחות שוב לעברו ואוחזות ברובה היורד מצווארו. החייל נצמד לנשקו הלולבי ולרגע קל אנו עומדים, ידינו משורגות אל מול הרובה כנחשים מזדווגים. אני מרפה מאחיזתי והחייל נמלט לקול קרקוש מגפיו הכבדים.
לישיבה כמעט שאיני מופיע עוד. המלמד אמר נואש. אבי מתנכר לי. אימי בוכייה. ימיי מלאים שיטוטין ובהייה לבטלה. אני מתייסר קשות על החטא. בסיוט חלומותיי עולים לנגד עיני פניו של החייל המבוהל. שמועה חולפת כי חייל הוכה עד זוב דם בשכונה חרדית. שוטרים סורקים כעת את הרחובות, הם רכובים על סוסים, מגפיהם עופרת. הם מקישים על כל דלת ופורצים אותה בבעיטה חדה בקצות מגפיהם, סורקים את החדרים, מרעידים את האוויר בצלילי שוטיהם, חובטים בראשיהם בקירות מוסלקים, עוקרים מרצפות נסתרות, תולים פשקווילים הקוראים להסגרת החוטא המסתתר. איני יכול עוד. אני חייב להשיב אליי את חירותי ואני מחליט בראש מורם להסגיר עצמי אל תחנת המשטרה.
אני מפקיד עצמי בתחנת המשטרה בדרך יפו. התחנה הומה אדם, שוטרים ושוטרות נכנסים מהמפתן אך עיניהם אינן נתונות בי. אני מוטל, חפץ ללא ערך בעמדת הכניסה, נבוך מכדי לבקש עזרה. השעות נוקפות. יובש ממלא את גרוני וצינת הערב לוחשת לעצמותיי. שוטרת חומת שיער, אזיקים משתלשלים מאחורי ישבנה, שואלת אותי לרצוני. עיניה טובות, מבקשות להבין. היא מזמינה אותי לחדרה ואני נרתע. היא מזמינה שוטר נוסף, כיפה שחורה לראשו ועיניו חולמניות, להצטרף אלינו. אני פונה לשוטר, מתוודה על הכול: על חטא הכאת החייל, החולמנות, התשוקה, מעשה אונן. אני מבקש שיסייעו לי. אני מבקש שיעצרו בעדי. אני מניח ידי על השולחן. אולי תשלוף השוטרת את אזיקיה ותכרוך אותי בהם. השוטר החולמני מניח יד על כתפי ובטני גועה. אני מתחנן שלא ישליכו אותי לביתי, שייתנו לי לבלות את הלילה, מוגן, אסור. אני מבקש לחיות חיי חירות כשל החילונים. השוטר אוסף אותי אל ביתו. מבטיח לסייע. מכיר הוא את ראש הישיבה וגם קשור לשלטונות הצבא, יוצא ובא בפרוזדורי הציונים. חיילת בכומתה כחולה דורשת ממני להזדהות. זו לי השבת הראשונה שאני יוצא מן הצבא. חמוש ברובה שקנהו מידפק על ברכי. המדים צרים מכדי להכילני. אני מגיש לה ביד רועדת את תעודת החוגר שלי. היא בוחנת את שער זקני המדובלל, חוככת בדעתה אם זהו זקן או שמא גילוח שלא עלה יפה. אני מפשפש בכיסי, מחפש את הטופס עם חותמת הכשרות של הרב הצבאי המתירה לי לגדל זקן, הטופס אינו מצוי בידי. החיילת חשה את התרגשותי הגוברת. היא נותנת בי מבט בוחן, ארוך, ולבסוף מתרה בי ומתירה לי לנוע. אני נמלט, מפוחד. לא מספיק לחקוק בזיכרוני את צבע שערה. ממשיך את דרכי אל ביתו של אבנר, השוטר החולמני שמארח אותי, עד שיימצא לי סידור הלנה. עם אימי אני משוחח בחטף, מספר דקות מדי שבוע. אבי קרע עליי קריעה. הוא שכחני. אני חשוב בעיניו כמת. שוכב על האדמה, עפר בפי וקת הרובה דבוקה לחיכי. הקסדה אינה מהודקת דייה אל הלסת והיא נופלת לפנים. בפקודה אש עליי לשחרר את הנצרה ולסחוט את ההדק אל עבר דמות אדם עשויה קרטון. קולות נפץ נשמעים ותרמיל אש לוהט ניתז ופוגע באוזני. האם נדמה לי כי רואה אני ארנבת לבנת אוזן, עוגבת לחופשי מבעד לדמויות הקרטון? אישוניי צרים וראייתי אינה מיטבית. אני מסיט את הקסדה ומתרומם כדי לראות. המפקד נזעק. הוא מתרה בי במילים חמורות אשר נופלות, ערלות, על מפתן הקסדה. במשרדו המפקד נוזף בי על חולמנותי, מאיים עליי בעינויי הדין הקשים ביותר שהצבא יכול להתקין. מאיים בשבת. מאיים בשלילת החירות. אני משפיל מבט ומקבל בהכנעה את הדין.
חדר האוכל הצבאי אטום ומחומם יתר על המידה. עוד מעט נערוך את סעודת השבת. החיילים יושבים וממתינים לכניסת המפקד התורן. בקריאה הקשב על גופי להימתח, לכבד את המפקד בקימה. המפקד סוקר את החיילים ועיניו נחות עליי, על כיפתי השחורה ועל זקני המדובלל. הוא קורא לי לברך על היין ועל הלחם, מפציר בי להרביץ מעט תורה בחיילים. אני נבוך אך הם תולים בי עיניים, מחכים למוצא פי. מצפים שאסיים במהרה והם ישבו לסעוד. פרשת השבוע היא פרשת משפטים. אני בוחר לצטט מתוך הפרשה את דיני העבד העברי. רבי יוחנן מבקש להסביר שעבד עברי המבקש להישאר אצל אדוניו ולא לצאת לחופשי נרצע דווקא באוזנו כיוון שבבחירה להישאר עבד ישנה החטאה. מדוע? כאשר הקב"ה נתן לנו את התורה הוא הפך אותנו לעבדיו שלו – "כי לי בני ישראל עבדים", כלומר מצווה עלינו להיות חופשיים ועבדים רק לקב"ה. אני מברך על היין וכל החיילים עונים אחריי אמן. בעוד רגע קט תרד עלינו שבת המלכה. חמימות נעימה מתפשטת בעורפי ושלווה גדולה נופלת עליי.