מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

קריאת תיגר / יואב אבני

קשה להאמין שזה התחיל כבדיחה. מה שבטוח, הוא לא צוחק עכשיו. ההפך הוא הנכון, ואולי כך יהיה תמיד. אי אפשר לצחוק עכשיו, וגם לא ניתן להפסיק להביט במסך המחשב המרצד בלעג. ואסור לבכי להיות היפוכו של הצחוק, זה פתרון פשוט ולח מדי, וקצר מועד. היפוכו הראוי הוא ייאוש וזעם, הוא פרקי אצבעות מלבינים, פה יבש, לב צרוב, וכל שאר הדברים המשתקפים כעת במראת המסך המעוותת שמולו. העובדה שלא צחק גם אתמול, כשהגה את כל העניין, הייתה נבואית משהו, אבל לפחות חייך – הרי נדמה שכבר לא ממש צוחקים מבדיחות, וגם אם כן, רובן דיגיטליות כך שהצחוק מזמן רודד לכדי לייק, צומצם לכדי לֹול או מקבץ מהיר של חחח, נסתר מטווח קשר העין ולא מדגדג עוד את עור תופו של הבדחן. הוא לא היה בדחן, כמובן. הוא סופר, ומכיוון שאתמול חש שהייתה מידה של אמת ספרותית ברעיון שהגה, החליט לעשות מעשה ולהפוך אותו לממש. ממש וירטואלי, לכל הפחות. וגם אם הייתה זו בדיחה – הוא לא בטוח כעת בדבר – בוודאי לא ביקש למצוא בה עוקץ שכזה. יש להודות שהתלבט כבר אמש, כשהתיישב מול המחשב למלא את טופס פתיחת הקמפיין. זה תמיד כך – הפער בין הרעיון למימושו, ממש כמו בכתיבת רומן, דורש אמונה עיוורת המתורגמת להקלדה עיוורת.

אתמול עדיין האמין מספיק. איזו טעות. כמה דקות לאחר ששיגר את הטופס כבר הגיע מייל אישור שהכיל גם איחולי הצלחה. האישור המהיר הפתיע אותו. הוא לא היה בטוח שהרעיון יתקבל על ידי הנהלת האתר, בין השאר מכיוון שלא היה משוכנע שניתן למדוד הצלחה בקמפיין שכזה. הרי לא תהיה הצלחה נטו, היה כאן רק ברוטו, ובעצם, בקמפיין הזה אי הצלחה אמורה להיחשב כהצלחה. הוא לא רצה לגייס כסף. להפך. כל מה שרצה הסתכם ברוח גבית דיגיטלית. איזו תמימות. הייתה מידה (בריאה, לדעתו) של נונסנס בספריו, אך זו לא הייתה הסיבה למהלך. הוא רצה לומר משהו על הקמפייניזציה של הספרות ועל תאוות גיוס ההון – כי ההון הוא צבא העם החדש. רצה לומר משהו מתעתע, שאם תשים עליו את ידך ייכבה כמו להבת נר. משהו לא כמותי, למרות שהפלטפורמה שבה בחר דווקא דחקה בו להגדיר סכום לגיוס ותאריך יעד ומדרגות תמיכה.
הוא הניח שקמפיין כזה עלול לא להיות מובן במלואו (סיכון מקצועי, חשב), אך עד מהרה התבדה. אנשים הבינו – המסך מעיד שהבינו היטב ורעד חלף באצבעותיו. בכל זאת יש עוקץ, יש פאנץ׳ – ממש מולו, על המסך. האגרוף החוזר ומכה בשעות האחרונות בבטן הרכה שחשף בפזיזותו הוא הפאנץ׳. היו משחקי מילים בספריו, אבל זה כבר לא משחק. למרבה האירוניה – אולי כך עדיף, אירוניה ולא בדיחה – הוא חשב שזה יקרב אליו קוראים נוספים ויגדיל את מחנהו. והיה מחנהו טהור, כךהאמין עד אתמול. כי לומר משהו על הקמפייניזציה של הספרות ותאוות גיוס ההון היה רק האמצעי, לא המטרה. בסך הכול ביקש לעצמו אתנחתא מכתיבתו המשתרכת מדי של הרומן הנוכחי, רווי הדמויות. כל מה שביקש הייתה אותה רוח גבית כדי לא להיבלם במחשבות על משבר כתיבה, או גרוע מזה – שבר כתיבה, כזה שלא מתאחה, כמו שבר ענן. כל מה שרצה היה להבין מקוראיו, על דרך השלילה, שהרעיון לשלם לו כדי שלא יכתוב את ספרו הבא מצחיק אותם, אפילו מקומם, ובדרך זו התכוון להזכיר להם שהוא שם, מהנה כתמיד, רגיש ופועם ועובד עבורם. רק קצת סבלנות, רצה לומר להם, אל תתפתו לדברי או ספֵרי אחרים, רק עוד קצת. ובינתיים – תראו, בדיחה! או לפחות אירוניה. מעין תרגיל מחשבה הכרוך בכסף ובהיעדרו, כמו השקעה באופציות ההן, ההפוכות. נדמה היה לו שיש כאלה, אופציות שאתן אתה פועל נגד הזרם ומנחש בדיוק את ההפך ממה שיקרה. נו, איך קוראים להן? טוב לפתוח טאב חדש בדפדפן, נקי ושקט. גוגל – תחקיר – הסחת דעת – זה מרגיע – הנה: פוטים, זה שמן. אופציות פוט. פות. קוראים מרושעים. זונות. המחשבה מנוסחת בלשון נקבה אך פונה לשני המינים, כי הקמפיין הזה לא היה אמור להצליח. הוא חוזר להביט במסך והנה הוא בוכה עכשיו, כנראה עדיין לא הגיעה שעתו של הזעם. טיף ועוד טף, דמעה ועוד דמעה על המחשב הנישא שלו, ושתיהן מתנפצות על המקלדת – אחת על האֶנְטֶר והשנייה על השיפְט, וראשו נשמט וידיו מכסות על אוזניו כדי שלא יוכל לשמוע, כי הקמפיין רק קרוב לסיומו – נותרו עוד כמה דקות, אך כבר ברור שהצליח וכבר ברור שנכשל, נכשל מאי פעם, נכשל מנשוא, ועדר אנשים עדיין צובא על המסך ומוסיף להטיח בו אמת מרה ולסקול אותו במטבעות של כסף, אופציות פוט על נפשו. מזל שסימן בטופס “קמפיין חד־יומי," אחרת היה נאלץ לחזות במפלתו במשך יותר מיממה ולשמוע את ה~ּבלּוּפ,~ המציין שעוד בוגד מוכן לשלם לו. נותרו עוד שלוש דקות לסיוט הזה, שלוש הדקות האחרונות לפני היום הראשון והריק של שארית חייו. ~ּבלּוּפ~ הנה עוד אחד, המוכן להעניק לו חמישה שקלים, ובלבד ששמו לא ייכלל בדף התודות המיוחד האמור להופיע בסוף הרומן. נבלה. ~ּבלּוּפ~ ועוד אחת, המשתוקקת להעשיר אותו בעשרה שקלים, רק כדי שלא יישלח לה בבוא הזמן עותק חתום של ספרו. טרפה.
ודווקא יצירת מדרגות התמיכה הייתה החלק המהנה בפתיחת הקמפיין, ומהן נפתחה הרעה. בתחילה לא קרה דבר. לאחר הסטטוס שפרסם בפייסבוק, בו הציג את הקמפיין תוך שרשור חיוך, קיבל את ליטרת הלייקים הרגילה, בסיס כוחו. ואז מישהי מ־ynet התקשרה, כי הבינה שרצה לומר משהו על הקמפייניזציה של הספרות ועל תאוות גיוס ההון, ואייטם נולד. ואחריו קינח במנה מהנה של לייקים נוספים, והמתין למשב האוהד שציפה לו, הדוחק בו להמשיך וליצור יש מאין, להכות בסלע קיומו ולהוציא ממנו מים חיים. וכבר היה בטוח שהוא בדרך הנכונה, ותוך יממה יטפס על מדרגות התמיכה וימשיך לכתוב, מעודד ורגוע.
מדרגות תמיכה! כמה רחוקות מהמדרון האיום שבו הוא נמצא כעת: החל מחמישה שקלים תמורת היעדרות מדף התודות ועד מאה תמורת היעדר תודה + אי משלוח עותק חתום לביתך + אי קריאה לדמות משנית על שמך + אי פגישה בבית קפה שבה לא ידונו בכתיבה ובכל השאר. הקמפיין תם. השקט שאחרי ה~ּבלּוּפים~ מוצא אותו במנהרה חשוכה ומזופתת זעם שפיתוליה מייל ברכות מהנהלת האתר על סיום מוצלח של קמפיין המימון, ומייל נוסף עם הצעה להעלות סרטון שבו יודה לכל תומכיו /(מחרביו), ומייל שלישי עם אותיות קטנות המסדירות את העברת הסכום המגויס לכיסו המר, בניכוי העמלה. אם אכן כולנו רקמה אנושית אחת חיה, הרי שזו רקמת עורף שהופנה לעברו ביממה האחרונה. הוא לא מבין אותם – גם אם אינם מחסידי כתיבתו, מדוע לשלם על משהו שממילא לא היה קורה? הרי לא היה כולל את כל אותם ~ּבלּוּפים~ אלמונים בדף התודות ולא היה שולח עותק חתום לביתם או קורא לדמויות משניות על שמם, ובוודאי שלא היה נפגש אתם בבית קפה כדי לדון בכתיבה ובכל השאר. כשפתח את הקמפיין בחר בלי משים בסכומים קטנים עבור מדרגות התמיכה ואלו, פלנקטון מוניטרי, דווקא הקלו על הפיכתו לבדיחת רשת,למם. איזה זין. הוא לא ייגע בכספם המצחין, המתריס.
הוא יוצא ובידיו דפיו החמים של טיוטת הרומן הבלתי גמור שלו. החוצה – ביתו לא מבצרו, מוחו לא מבצרו, נפשו לא מבצרו. כל אחד מהאנשים החולפים מולו חשוד ב~ּבלּוּפ.~ איך ידע מי לו ומי לצריו?
לא ידע, כי הופר לתמיד החוזה בין הסופר לבין קוראיו. הלאה בשדרה, ימינה לרחוב הסואן, שם הוא מתכוון להשליך את הדפים אל בין גלגליו של אוטובוס דוהר, אבל מרגיש משהו מוכר מעבר לכתפו ועוצר. היא מבקשת לטכס עצה, כמו תמיד, כמו פעם. הוא יושב על ספסל לבדו. לצידו המוזה החבולה שלו – בלתי נראית מתמיד, אדומת עיניים, פליטת שיחת “זו לא את, זה אני״. לא הייתה לו ברירה, מעכשיו זה רק הוא. ודפים. הוא לא ינטוש את הרומן, לא תמורת חמישה שקלים או מאה או כפולותיהם. הוא שולף שוב את פנקס הרעיונות שלו. רק לפני רגע כתב בו: “להרוג את כולם. אף דמות לא עוברת את עמוד מאה ועשרים.״ אך הבדידות אינה היפוכו הראוי של הזעם, אלא ניצבת לצידו, כברז מים קרים מול ברז החמים. הוא יחוס על דמויותיו וישחרר אותן, כל אחת לדרכה.
על קוראיו הפסיק לחשוב.
סופו של הרומן יסתכם בתיאור טבע ארוך מאין כמותו, דומם ואינסופי.