דבר העורכת / מיכל חרותי
הרפובליקה הספרותית שלנו איבדה החודש שתי נשות ספרות דגולות מרבבה. יעל רנן שנפטרה השבוע היתה מורתי הנערצת בחוג לתורת הספרות הכללית
באונ׳ ת"א של שנות התשעים, והשפיעה רבות על האופן שבו קראתי טקסטים, רומנים ומיתוסים מהרגע שהכרתי אותה ועד היום. תרגומיה ל"יוליסס" של
ג׳ויס ול"חדר משלך" של וירג׳יניה וולף הם מופת של אמנות התרגום. בדמי ימיה נגזלה מאתנו בחודש שעבר נעמה צאל. קולגה אהובה, מייסדת ועורכת סדרת “מעבדה" של הוצאת רסלינג, חוקרת, סופרת ומרצה. שבועיים לפני מותה עוד הספיקה להעביר לי את הפתיחה לנובלה החדשה שלה, שהתפרסמה בגיליון הקודם של "מאזנים." כל אחת מהן יחידה בדורה. מפעלותיה של יעל רנן הוותיקה הם כבר מורשת, וגם העיזבון הספרותי והרוחני של נעמה צאל הצעירה יהפוך ללא ספק למורשת וילווה אותנו עוד שנים ארוכות, ויש בזה נחמה.
בחוץ, הרחובות בוערים לאט. מחום, מקיטוב, ממיאוס, ממחאה, ממגפה, מזעקת התרבות שנעצרה בעל כורחה. והספרות? היא לא נעצרת ולא מנחמת, היא משקפת. זועקת את כל הזעקות כולן. “אין ספרות שאיתה אפשר להתכרבל על ספה," כתבה נעמה צאל בחיבורה האחרון לפני מותה (שיתפרסם במלואו ב"הו,)" “ספרות נועדה לגרום לנו לחשוב על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים. ואם הספר שאנחנו מחזיקים כשאנחנו מתכרבלים על הספה שלנו, הוא במקרה גם ספרות – הספה לא נשארת ספה. מאחורי הגב, מתחת לישבן, באזור הכי חמים ומכורבל, נפער חור, נכרה בור: נופלים"…
אישיותן וגישותיהן היו שונות בתכלית ובכל זאת הן מתחברות לי כאן, רנן וצאל. כל אחת מהן בדרכה דיברה על כך שהספרות אין תפקידה לנחם ולהושיע אותנו ממצוקותינו, אלא לגרום לנו לראות את המציאות אחרת, מחדש, לא כפי שאנחנו רגילים לראותה. יעל רנן במאמרה המפורסם והמכונן על ההזרה – “לשמוע את רחש הגלים" (בעקבות שקלובסקי) – כתבה שתפקידה של הספרות לעורר מודעות למרקם החושי, לחדש את קליטת
החיים, להיפרד מתפיסות אוטומטיות.
יהי זכרן ברוך.
שלכם,
מיכל חרותי