מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

אביב חתולים / קארל צ'אפק. מצ'כית: פאר פרידמן. 

בעצם הוא הסתיים כבר, בעוד אנו – בני אדם קפואים ומשתעלים – עודנו ממתינים לו, לאביבנו, לאביב הגמלאים, האוהבים והמשוררים. אך חתולינו כבר השלימו את הרפתקאות האביב האדירות שלהם, והם שבים הביתה משבועיים או שלושה של מסעות אהבים, רזים כמו מקל, מלוכלכים כמו סמרטוט במזבלה, והם ממהרים ראשית כול אל קערתם ואז מייד אל חיקו של בן האנוש שלהם; כי שם, אצל אותו בן אנוש, הם מרגישים בטוחים ומוגנים – כמו שחשים אנו, בני האדם החוטאים, בחיק האֵל. ואז הם מצמצמים את עיניהם הזהובות ומגרגרים: "אני מבטיחך, בן אנוש גדול, שלא אעשה זאת שוב; אילו רק ידעת מה עבר עליי! אני אפילו לא רוצה לחשוב על האפס המפוספס ההוא, על הקצוצזנב הבריון, על הבוגד הזה, על הפרא…! אח, איזה מזל שאני שוב בבית!"

אני רוצה לומר אפוא, כי באביב החתולים המאוחר הזה, לאלפי חתולותיכם כבר הוכנו אי-אלו חתלתולים, והן מזדחלות בין חדריכם בבטנים תפוחות, מקמרות את גבן קדורנית. רק הישמרו, פן יזחלו אל מיטתכם בשעתן החתולית הקשה. וכשיביאו לעולם את אותם שניים או שלושה עכברים עיוורים משרקקים, שזנבותיהם רועדים, יחל המחזה המוזר, הנצחי, של אהבת אם: חתולתכם תתעדן ותתרכך ברגש שעולה על גדותיו, בעודה שוכבת על צידה ומגינה בארבע כפותיה ובכל גופה על צאצאיה המרעידים, כשהיא עצמה הופכת להם למערה, לבית ולעריסה מוצעת, ומגרגרת ברוך לכל שריקה שלהם בקול שהיא שומרת לרגעים אלה בלבד, והיא מציעה להם את בטנה בכזו חוכמה וכניעה שהאדם עומד שותק ונפעם לנוכח התבונה והשגרה רבת-ההמצאות של האימהוּת החייתית שלפניו.

והנה אני מביט עתה בחתולה שמיהרה מדי אל אביב החתולים – אולי מתוך אי-ידיעה ילדותית, שכן הייתה זו ההרפתקה הראשונה שלה וגם אימהוּתהּ הראשונה – והביאה לעולם שלושה גרגורונים צפצפנים ורועדים, ובטרם התאוששה מן ההלם – כבר נעלמו החתלתולים. אדונה סילק אותם. בסדר, יכולתי לתאר עתה את חוסר מנוחתה של החתולה-האם, ואת אֶבלהּ, ולקשור בכך הרהורים על מסתוריות האהבה האימהית; אך המסתורין שאני עד לו הוא מסוג אחר. החתולה אומנם נסערת, אך איני יכול לדבר כאן על איזה אֵבֶל. תחת זאת היא מתנהגת בדיוק כאילו היו לה עדיין חתלתולים. למשמע כל רחש היא מגרגרת באותו קול שמעולם לא דיברה בו עד עתה; היא נשכבת על צידה באופן שמעולם לא שכבה בו בעבר, בכפות רכות, מכורבלת בתנוחת הגנה, וכעבור רגע ניכרת בה תחושת אי-נוחות והיא מסתובבת אל צידה השני, ככל הנראה כדי שיבוא תורה של עוד שורת פטמות ריקות, נטושות. היא עושה בדיוק את מה שהייתה עושה חתולה מוקפת חתלתולים מצייצים ומוצצים; היעדר החתלתולים מלחיץ אותה, אך אינו מבלבל אותה. מתעוררת בה תשוקה למחמאות. היא מקיפה את בעליה ומבקשת שילטף אותה, יישא אותה ויגפף אותה; גופה מבקש שייגעו בו. היא מגרגרת ומהמהמת בתשוקה של עונג, כשהאדם מלטף אותה בעודה מכורבלת בתנוחת הנקה. הייתי אומר שהיא משחקת את מה שהיה עליה לבצע בהתאם לחוק הטבע. היא עושה דבר שאינו תואם את ההתרחשות, אך בהחלט תואם את הסדר שנקבע מוקדם יותר. האדם חושב שהחתולה-האם מגרגרת מפני שהיא משוחחת עם ילדיה; אך החתולה מגרגרת מפני שמאז ומעולם מוכתב לה כיצד עליה לנהוג כשחתלתולים תלויים על צווארה. הדבר דומה למגילה שנפרשת מעצמה. החתולה המטופשת, האפורה, המנומרת, אינה שום אֵם מגרגרת. הטבע עצמו הוא הנקבה המגרגרת ברוֹך – הטבע, אֵם פי מיליון יותר זקנה ומשולהבת מהמיצִי המבולבלת הזו. רק כשמסירים את המטרה ניתן לעמוד באופן מושלם על תכליתו העיוורת, המושלמת, של האינסטינקט; רק אז מתגלה מנגנונו בדיוקו הקפדני. הטבע אינו סומך על הפרט; על כן הוא מכתיב לו את מעשיו עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר. אין הוא מותיר דבר ליוזמתו של הפרט; תוקפה של ממלכת האינסטינקטים הוא קבוע, מוחלט ואינו משתנה.

ואנחנו – אנו בני האדם המוזרים, המבולבלים תדיר – אין אנו יודעים כלל מתי וכיצד זה התנתקנו מאותן רשתות אדירות של אינסטינקטים. האֵם האנושית נאלצת להמציא לעצמה את התנועה שבה תקרב אליה את ילדה. האדם צריך ללמוד הכול בכוחות עצמו – גם את האימהוּת, גם את החיים עצמם. אך אילו הוּבל האדם בידי אינסטינקט, לא היה יכול לעולם לעשות דבר חדש, אף לא להמציא דבר, אף לא ליצור דבר-מה שטרם היה כמוהו. הדבר היצירתי באדם, הדבר שכּוֹח המצאה לו, איננו אינסטינקטיבי. האינסטינקט הוא שמרני, בלתי משתנה, בלתי אישי, לעולם חוזר על מה שנקבע מראש לדורות. אם יש בעולם האנושי איזו יוזמה פרטית, חיפוש וגילוי אמיתיים, התעלות אמיתית, הרי אלה תוצרי האינטלקט.[1]

שמעו, גם האמנות היא מעשה של השכל ושל הרצון המודע. לכי, חתולה מטופשת; אנחנו כבר איננו מבינים זה את זה.

[1925]

[1] צ'אפק כבר עסק באופן דומה בשאלת האינסטינקט והשכל, ברשימה "דחף, אינסטינקט", ובמיוחד ברשימה "קר", שנכללו בקובץ "ביקורת המילים" משנת 1920 – כלומר כחמש שנים לפני הטקסט שלפנינו. ב"ביקורת המילים" צ'אפק בוחן את הדרך שבה אנו משתמשים לרעה במילים, וגם ברשימותיו המוקדמות הוא מדגים את האינסטינקט באמצעות דוגמה מעולם החי – הצרעה הטפילית. צ'אפק מראה, כי הצרעה המונעת בידי אינסטינקט יודעת רק לחפש את הפתח אל הקן שלה, ולא את הזחל שהותירה מאחור. ראו בתרגומי בתוך "ביקורת המילים", הוצאת כרמל, 2014, עמודים 57-53.

מתוך "על הדברים הקרובים" בהוצאת אפרסמון.