מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

הייתי אהובתו של איציק נודלברג / דפנה לוי

 

כששושי אמרה פתאום "אז יום אחד ראיתי את לנארד כהן מסתובב בשוק הכרמל", היא מייד ידעה שיהיה ביניהן קשר מיוחד. אלא ששושי אמרה את זה באיטיות, כאילו היא ממרקת כל מילה היטב עם הלשון, כדי שתצא מפיה מבריקה ותסנוור את כל הסובבות.

כצפוי, המילים של שושי גורמות לכולן להתחיל להתלחש, ולזוז בכיסאותיהן, ולשלוח ידיים נרגשות אל קערת הביסקוויטים ולהגיד "מה את אומרת?" ו"וואו, ואמרת לו משהו? והוא ענה?" ו"איך זה שכוכב בסדר גודל כזה מסתובב לבד, בלי מאבטחים?" חלק מהנשים מביטות זו בזו. לא כולן  בטוחות לגמרי שהן יודעות מיהו לנארד כהן, אבל לכולן ברור ששושי עברה חוויה קסומה וזוהרת, שאין בינה ובין המסדרונות האפרוריים שסביבן דבר.

ולמרות כל זה, היא מעִזה לומר בקול קטנטן, "ואני נתקלתי במקרה בבוב דילן".

אף אחת לא מגיבה. היא מציצה בשושי, אבל זו נראית סמוקה ותפוחה, נישאת על גלי הלחשושים וההתפעלויות שעוד סערו סביבה, ומביטה במבט חולמני מעלה, אל מעבר לראשים של כולן, אל מלבן השמיים הצר שנראה בחלון הגבוה של חדר המורות.

"בחנות סטימצקי", היא מתעקשת.

אף אחת אינה מפנה אליה את הראש.

"בחיפה", היא מוסיפה בלחישה.

הכיסאות של עופרה ודרורה חורקים לאחור בבת אחת, ושתיהן נועצות בה עיניים נוזפות.

בחיי שראיתי את בוב דילן, היא רוצה לומר, הוא עמד שם בחנות ובדיוק דפדף בספר צילומים של ירושלים דווקא, באנגלית – אבל היא לא רוצה להישמע לחוצה או היסטרית או הכי גרוע, שקרנית, והיא מעדיפה למלמל את הדברים לתוך הסוודר שלה, בראש מושפל, לערוך את המשפטים לפני שחס וחלילה יצאו מפיה צורמים מדי וייתנו לאחרות סיבה לתקוף אותה.

צילה מדברת כעת. היא לקחה על עצמה את תכנון טקס יום הזיכרון, ויש לה רעיונות חדשניים. היא רוצה שהתלמידים ממחלקת המדיה הדיגיטלית יצלמו את בתי המשפחות של הנופלים – את חדרי הילדות שלהם, אם אלה נשמרו – ויכינו מצגת בתלת ממד. ״זה יהיה יותר חזק מטקסי השואה", היא אומרת. שושי פולטת אנחה מהורהרת מבלי לפקוח את עיניה, ומניעה את ישבנה הכבד על הכיסא. רגליה נטועות היטב ברצפת חדר המורות, אבל פניה מוארות בקרן אור זהובה, שגרגירי אבק עולים ויורדים בה כמו בסולם שראשו בשמיים.

כשנשמע הצלצול הן לא ממהרות לקום. כולן ממשיכות להביט בשושי, השקועה באיזה דין ודברים פנימי, ורק כשזו חוזרת ומביטה בהן, ואומרת משהו כמו "בנות, אל תשאירו את התלמידים בלי השגחה", כולן נדחקות אל ארון התאים האישיים, שולפות מתוכו יומני נוכחות וממהרות אל הכיתות.

שושי נשארת לשבת בחדר המורים, והיא מצידו השני של השולחן, מולה. היא לא רוצה לוותר על הסיפור שהתכוונה לספר לה אבל גם אינה מצליחה לחזור ולפתוח את הפה ולומר את הדברים בקול. היא רגילה לשתוק. היא רגילה להשמיע לעצמה את סיפוריה מבפנים. לתת להם לנוע בתוך הגוף בקצב פרטי, לזמזם, לצרצר, לחרוק, בלי שמישהו יגיד לה לשתוק. לתת לסיפורים שלה לטלטל אותה כמו דיבוק. בלי שאימא שלה תחזור ותשאל אותה "זה קרה באמת? את בטוחה שלא המצאת את זה עכשיו?" ואחר כך תצחקק במיאוס.

אימא שלה עברה לא מזמן לגור בקהילה מוגנת. בת 87, התלתלים שעל ראשה הקלישו אבל לשונה עדיין חדה ומצלקת. היא מבקרת אותה שלוש פעמים בשבוע, ואז היא משתדלת להעסיק את עצמה בלי הפסקה מהרגע שהיא נכנסת, נותנת לה נשיקה רפה על הלחי עד שהיא מביאה את עצמה למלמל שהיא חייבת ללכת. היא מותחת מצעים, מקפלת כביסה, שוטפת את הכלים בכיור, מנגבת אבק, מסדרת את המעטפות והחשבונות, ובעיקר עוצמת את העיניים בייאוש בכל פעם שאימא שלה מנסה לפתוח בשיחה. "תכף אימא, תכף", היא אומרת, אבל אלה המילים היחידות שהיא מרשה לעצמה להוציא מפיה. היא יודעת שהקשישה מנסה למצוא פתח להזדחל דרכו לתוכה ולזרוע שם הרס. אז היא מסננת "תכף", וממשיכה לעמול כשגבה אל אימה, עד שהמלאכות בחדר נשלמות והיא יוצאת, ורק אז חוזרת לנשום.
לשושי יש ירכיים שמנות כמו לאימא שלה, ואותה בטן עגולה ואותם שדיים עצומים שמונחים להם בראש הר-הבטן. אפילו השפתיים של שושי דומות לשפתיים הבשרניות, הריריות, של אימא שלה. אבל שושי לעולם אינה אומרת משפטים מפלחי עצמות. וגם עכשיו היא מחייכת אליה. אולי זה אפילו חיוך ידידותי.

"יש לך עכשיו משבצת ריקה?" שואלת שושי.
היא מהנהנת. מאחורי הראש של שושי נופל כתם שמש על בריסטולים שנתלו שם בתחילת השנה וכעת הקצוות שלהם מקומטים ושמוטים, והם בוכים כתמים עצובים של דיו.
"אני גמרתי כאן להיום", אומרת שושי. "בא לך ללוות אותי למכונית?"

בדרך לחניה של בית הספר, שושי שואלת אותה. "איך את מתאקלמת אצלנו?"
היא שוב מהנהנת. אין לה דברים יפים ומכובדים לומר.
הן נעצרות מול הפיאט פנדה של שושי. קר בחוץ. ענפי העצים שסביב המגרש צולפים מעלה ומטה. רוח של חורף מסחררת באוויר שקיות ריקות של חטיפים, עטיפות של ארטיקים. שקית ניילון כחולה מעופפת ונצמדת ללוח הזיכרון שבלב האנדרטה לנופלים.
"הסיפור שסיפרת קודם", היא מתחילה לומר. אבל שושי לא שומעת אותה. שושי פותחת את תא המטען שלה, מניחה בתוכו את המעיל והתיק וערֵמה של מחברות בחינה שלקחה איתה מחדר המורים, וטורקת. ובכל הרעש הזה, היא שמחה שלא המשיכה, שלא שאלה "את בטוחה לגמרי שלא חלמת? ששתינו לא חלמנו? לנארד כהן, בוב דילן, פה? זה לא נשמע לך מוזר? מוגזם?"
שושי מתיישבת בתוך המכונית, מגלגלת את החלון מטה ושואלת אותה: ״שמעת מה צילה הציעה? איך זה נראה לך?״

והיא מביטה בה ומרגישה את הדמעות מציפות את עיניה. שושי מביטה בה במבט מבוהל. "מה קרה, מתוקה?" היא שואלת. "את בסדר?"
"אל תלכי עכשיו", היא רוצה לומר, אבל שותקת. היא לא מצליחה להסיר את עיניה משקית הניילון הכחולה, ובלי כוונה נפלטת מפיה יבבת בכי. שושי ממהרת לצאת מהמכונית ומניחה יד על כתפה. "את בסדר?" היא שואלת בבהלה.
היד של שושי חמה ורכה, מונחת עליה כמו חלה בצקנית וריחנית. היא ממשיכה לבכות בקול, נאחזת ביד המנחמת ומרגישה את שושי נעתרת, נמסה לכיוונה, והן צועדות חבוקות לעבר הספסל שמול האנדרטה לנופלים ויושבות שם, היא בוכה, ושושי מנגבת את הדמעות מפניה בכף ידה.
השקית הכחולה לא מפסיקה לרגע לחולל ולהתפתל על פני לוח השמות. היא רוכנת קדימה כדי להסיר אותה משם, ואצבעה מלטפת את השם שנגלה מתחתה. "נודלברג יצחק" היא חוזרת ללא קול.
"הכרת אותו?" שואלת שושי, ותלוליות לחייה נמתחות בחיוך אוהד אבל מהוסס.
"איציק נודלברג", היא חושבת לעצמה. אולי הוא יספיק. לא כדאי שתתעקש לספר על דילן. היא יכולה לוותר עליו. כמו שוויתרה על כל הסיפורים האחרים, כשאימא שלה הייתה נועצת בה את טופרי עיניה ואומרת "תחשבי טוב מיידלע, את יודעת שאני לא סובלת שקרים".
"כן", היא אומרת, ומרגישה איך המילה האחת הזו פותחת את שערי כלא המילים, והיא מושכת מתוכו עוד מילה ואחריה עוד אחת ועוד, עד שאיציק נודלברג הופך להיות החבר שלה, שרצה להתגייס לשייטת אבל לא עבר את הגיבוש, ואחר כך התגייס לצנחנים וכולם נורא אהבו אותו שם, למרות שהוא לא סבל את זה שהמפקדים שלו אמרו לו שהצנחנים זו משפחה, והוא היה מחייך וקורץ בהתנשאות ומאחורי גבם היה נוהג לומר, נו, עם משפחה כזאת, כבר עדיף להיות יתום.
היא מציצה בשושי, ושמחה לגלות שעיניה ממוקדות בה. דרוכות ומתוחות. ובתוכה היא יודעת שאיציק נודלברג לא היה סתם אחד. הוא היה בוודאי זה שהיה מביט בה כמו שמביטים בקינוח מפתה, ולא בשיירי סלט השוחים בתחתית הקערה. איציק נועד לגדולות. הוא אולי לא הספיק להתפרסם כמו הזמר ההוא, כהן, אבל אם הוא היה יוצא בשלום ממלחמת לבנון השנייה, הוא לא היה מסתובב, בטלן בשוק הכרמל. הוא בטח היה עושה דברים חשובים, גדולים. והיא מרשה לעצמה להגביר את הבכי לזכרו.

שושי מחבקת אותה עכשיו קרוב קרוב, והיא מספרת בבהילות. איך איציק היה כותב לה שירי אהבה, וכמה הייתה מחכה לטלפונים שלו מהטירונות, ואיך כשהיה יוצא לחופשות היה מתעקש הוא לבשל לה, ונכנס למיטה חמש דקות לפניה, רק כדי לחמם את הצד שלה, שלא תצטרך לשכב על סדינים קרים. איציק, היא יודעת ללא ספק, היה יושב איתה כל ערב על הספה, כדי לצפות בטלוויזיה, ומשלב את אצבעותיו באצבעותיה ולא מסכים שלא לגעת בה לרגע.

כשהיא מגיעה לתיאור המארב הקטלני שבו איציק שלה מסר את חייו – ועכשיו ברור לה כמה אהבה אותו – היא תוהה אם להוסיף שהתכוונו להינשא, ושלמעשה, רק בגלל מה שקרה היא מעולם לא נישאה. "החתונה", היא פולטת לבסוף בנחרה צורמת, המלווה בשטף מחודש של דמעות, ודי במילה הזו כדי לסחוט משושי אנחת צער עמוקה. היא מניחה את הראש על שדיה הגדולים של שושי ומרגישה איך כל מילה שהיא אומרת מרעידה לה את החזה, והיא מאיטה את הקצב. לא צריך למהר. לא צריך לספר את הסיפור כולו בבת אחת. שושי מקשיבה לה, עכשיו יש לה את כל הזמן שבעולם.