מֹאזְנַיִם

שירים / שי שניידר־אֵילת

פֵּרודים, שיבושי התרחשויות

א.
פִּתְאוֹם בָּעִיר, בְּגַבְּךָ אֵלַי, לִפְנֵי מִזְנוֹן, מַזְמִין מַשֶּׁהוּ, מָזוֹן לְהָשִׁיב
נַפְשְׁךָ. כַּעֲבֹר עֶשֶׂר שָׁנִים, חַי, אֲנִי, אִשְׁתְּךָ, מוֹצֵאת אוֹתְךָ בָּעִיר
וְעֵינַי נוֹפְלוֹת עַל גּוּפְךָ. עַל גַּבְּךָ הַמֻּפְנֶה אֵלַי עֶשֶׂר שָׁנִים. יָדַעְתִּי,
לִפְנַי וְלִפְנִים: לֹא מֵת כִּי אִם חַי. רַק נָד, מְשׁוֹטֵט בִּלְעָדַי, מֻסְתָּר
מִמֶּנִּי. מִמְּקוֹמִי, כִּסֵּא לְשֻׁלְחָן, עַד שֶׁיֻּגַּשׁ לְךָ מָה שֶׁהֻזְמַן, מִבַּעַד
נֶקֶב, שֶׁסַע בַּזְּמַן, רוֹאָה בַּחֲשַׁאי. תֵּכֶף אָקוּם, אֲגַלֶּה פָּנַי. אֶקְרָא
בְּשִׁמְךָ, אוֹשִׁיט יָדַי. אֶמְשֹׁךְ בְּךָ בַּחֲזָרָה אֵלַי – יְלָדַי יְלָדֵינוּ –
אֲשִׁיבְךָ אֶל כְּתָלַי אֶל כְּתָלֵינוּ, נָשׁוּב לִהְיוֹת

ב.
מְכוֹנִיּוֹת. עֲשָׂבִים בֶּעָצִיץ. כַּלְבָּה, לְשׁוֹנָהּ בְּפִיהָ. מוֹפִיעַ פִּתְאוֹם,
דְּמוּי אָדָם. זְמַן רַב נֶאֶבְקוּ לְהָשִׁיב אֶת הַדָּם אֶל לִבְּךָ, הַחוֹבְשִׁים.
פָּרַחְתָּ. בְּכָל זֹאת בָּרַחְתָּ לָנוּד בִּלְעָדַי. עַכְשָׁו פֹּה בְּגַבְּךָ וּכְמוֹ חַי,
כְּמוֹ בֶּאֱמֶת עוֹדְךָ. קוֹמָתְךָ, שְׂעָרְךָ, גֵּוְךָ, מִכְנָסֶיךָ. מִיץ בַּקַּנְקַן. תֵּכֶף
אָקוּם אֹמַר אֲנִי כָּאן, צַלַּחַת רֵיקָה. אֵם מַחֲזִיקָה תִּינוֹקָהּ. שְׁאֵרִית
שְׁחֹרָה בְּסֵפֶל לָבָן. כָּאן, שֻׁלְחָן וְכִסֵּא

ג.
מָה לְךָ בָּעוֹלָם? מִי מְבַקֵּר? מָה חָסֵר לְךָ בַּצַּד הָאַחֵר? עוּגַת
תַּפּוּחִים. יְרָקוֹת חֲתוּכִים בִּכְרִיכִים. שִׂיחִים מְחוּצִים לַשִּׁמְשָׁה.
הָיִינוּ אִישׁ וְאִשָּׁה – בִּנְךָ חָמַד פִּרְחוֹן מֵחָצֵר, אֶתְמוֹל, הִסְתִּיר
בַּחֻלְצָה. אַחַר כָּךְ מֵרֵר מִצַּעַר פְּרֵדָה. כִּי אֻלַּץ לְהָשִׁיב לִמְקוֹמוֹ
בֶּן צִפּוֹר, שֶׁדִּדָּה הָלְאָה מִמֶּנּוּ. עֶשֶׂר שָׁנִים. הַכֹּל, עֵצִים, אֲבָנִים,
עָשׂוּי אוֹתִיּוֹת

ד.
פֵּרוּדִים, שִׁבּוּשֵׁי הִתְרַחֲשׁוּיוֹת, הַכֹּל בִּגְלָלָן. כָּל עִרְבּוּב בְּעֶטְיָן.
מְסִבַּת פִּזּוּרָן. מִפְּנֵי שֶׁבֶר לִבָּן הַמְּשֻׁנֶּה. אִם לֹא נְסַדְּרָן, נָשִׁיבָן
עַל כַּנָּן – לֹא נִהְיֶה, לֹא נָשׁוּב לִהְיוֹת. נַעֲמֹד בְּגַבֵּינוּ אֵלֵינוּ. עוֹד
מְעַט אֲחַבְּרָן, אַחֲזִירְךָ אֶל חַיֵּינוּ. מָה כּוֹתֵב בִּמְקוֹמִי? בִּמְקוֹמֵנוּ?
גַעֲגוּעַי, שִׁבּוּשׁ דַּעְתִּי. בֵּיתִי, שֶׁאֵינוֹ עוֹד בֵּיתֵנוּ. יְלָדַי – חַיַּי
בֶּאֱמֶת – גּוּפִי שֶׁאֵינוֹ עוֹד גּוּפֵינוּ. שַׁלְהָבוֹת צֶאֱלוֹן. חֶשְׁבּוֹן
מְשֻׁלָּם. דְּרוֹר בָּעֵץ, עוֹלֶה, נֶעֱלָם.

תמונה ובה אם ממתינה לבתה מול ים

שוב אישה, הפעם במכונית, חונה מול חוף אסור לרחצה. היא רצוצה,
על שלט מצוירת דמות במים סוערים, מעליה קו מתוח, אלכסון של אזהרה.
בתה, הן נוסעות לכאן מידי שבוע, מתקשה בשיעורי חשבון – אני משלמת
הון, הון אני משלמת, היא נוזפת בילדה, מדוע אינך משתדלת, מתמידה,
היא שואלת. מידי שבוע, כשהבת בשיעורי העזר מתרגלת חיסורים, האם
נוהגת אל החוף, אנחנו רואים, יושבת ברכב לבדה. בידה, בתרמוס תה
שהביאה עמדה, וודקה קולה זירו, היא מוכרחה לצלוח את זה איכשהו.
היא רצוצה. שמשיה בלויה. שני גברים בגופיה. שחף מחטט בקצף. הייתה
רוצה לצאת, להתמסר לאיזה שצף, אולי. ללכת על המים, יחפה. אבל מפני
העייפות שבגופה, היא נשארת. נותרת רתוקה למכונית; אם נביט בדלת
הימנית, נראה בה את הקמט. מפעם שמיהרה, שאיחרה. אין לה ברירה:
היא לבד בזה. לוקחת, מחזירה. עכשיו הרוח חוטף אליו מראש בוער
מין כובע. איך אפשר להסתגל לזה, צניחה תמידית מגובה, היא מהרהרת.
כל מריחות הדיו לאפר ההחמצה. לכסות על החיה שרוצצה, היא מהרהרת.
גומעת מה שמילאה לעצמה. יש לה כמה דקות לתנומה. לנהוג לשום מקום,
לצוף. אפריל, מתחיל טפטוף. היא עוצמת עיניים.