דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
מתוך רומן בכתובים / שמעון צימר
היה ערב סוכות סגרירי, כמובטח בתחזית, והימים ימי קורונה, ושמואל אבוביץ', מרצה מבוקש (לספרות וקולנוע) ברשת המתנ"סים והספריות הציבוריות ואלמן טרי, גוץ בעל בלורית שיבה סמיכה, סנטר של קירק דאגלס ושפתיים נשיות, סמוקות ומחוטבות, שראשו הגדול למידותיו רכון, נוטה קדימה, כאילו מתקשה הצוואר לשאת את משקלו – נסע ברכבת האקספרס האחרונה מתל־אביב לנהרייה.
בגלל סלידתו מדוחק, צפיפות והמוניות, (גם בגלל החשש מהידבקות) הצטייד מראש בכרטיס לקרון השמור, אבל בבואו לעלות לרכבת ובראותו סביבו את תכונת הנסיעה, את המזוודות על גלגלים, את תיקי הגב והכתף, ואת עשרות הפנים הזהות, התכלכלות, העטויות במסכות כירורגיות, כשבאוויר נשאת המיית הפטפוט שאינו פוסק, תמונה שכמו נלקחה ממלודרמה הוליוודית על מלחמת העולם השנייה – זע משהו בנפשו, מעין חרטה ואחווה לאחיו בני האדם, והוא טיפס ונדחק עם שאר הנוסעים אל אחד הקרונות הרגילים, פנה אל מושבי הנוסעים ואחוז בתחושת הרפתקנות ותעוזה לא מוסברת התיישב שלא כדרכו כשפניו הפוכים לכיוון הנסיעה.
כשהרהר בזה מאוחר יותר ברור היה לו ההיגיון שבנקודת המבט שביקש לעצמו. כי אכן הנסיעה לנהרייה, יותר מאשר הייתה מסע של התוודעות והעמקת ההכרות עם אותה אשה נחשקת, נהריינית, בוהמיינית בהליכותיה, צעירה ממנו בלא מעט שנים, שהכיר לפני כחודש בהרצאת אורח שנשא לפני עובדי עמותה חינוכית כלשהי – הייתה מסע של המלטות מהזיכרון המכאיב של אשתו אשר מתה במפתיע ובאלימות מסרטן אגרסיבי מפושט בעצמות לפני כעשרה חודשים.
הרכבת רק החלה לנסוע ובנייד שלו התקבלה הודעה מיאיר ולדמן, ידידו, במאי סרטי תעודה, איש אפור וחרוץ, בינוני בכישרונו ודווקא משום כך, ייתכן, חבר טוב, אדם רגיש ונדיב, קשוב, מסוג אלה ששהייה במחיצתם מביאה אותו לעיתים להאמין (אמונה נמהרת, ייתכן) שנדיבות והקשבה שווים רב מאשר התמצאות בכתביו של וולטר בנימין למשל או רולאן בארת.
ולדמן כתב לו כך: “רק להזכיר לך, יקירי, שהיום בשמונה נאספים אצלנו בסוכה. אנא, בוא. יהיה שמח וטעים.
נ.ב. על פי הניחוח שמגיע אל נחיריי, בזמן שאני כותב לך, אני יכול לבשר לך שבעלת הבית אופה במיוחד עבורך את עוגיות התמרים והאגוזים שאתה אוהב. אם אתה חש קנאה בנימת דברי –אינך טועה. אני מנסה להיזכר בפעם האחרונה שהיא אפתה מאפה כלשהו למעני וזיכרוני אינו מעלה דבר. ואגב, אוכל: ראה את עצמך פטור מחובת הבאת מזון. כשאר המוזמנים. לכול היותר, אם לא תצליח לכבוש את הדחף להתנהג כבן תרבות מהוגן – הבא בקבוק יין. אלה מתקבלים בבית הזה תמיד בברכה.״
כמעט שנה עברה מאז הסתלקה אשתו ונדמה שלמחוות החמלה של ידידיו מסתננת עייפות קלה – חשב. בעודו מדמיין את אשת חברו (במאי סרטי התעודה) יוצאת מהמטבח, לבושה בקומבינזון בלבד, ובביריות שחורות, נושאת מגש עם עוגיות חמימות שזה עתה יצאו מהתנור, מזמרת מנעימה בקולה ניגון מפתה, כאילו הייתה מרילין מונרו של המטבח שמברכת את הנשיא קנדי בברכת יומולדת שמח.
“עוגיות לידיד המשפחה, עוגיות לידיד המשפחה הגלמוד. עוגיות אגוזים ותמרים, לידידנו שמוליק הנחשק שבידידים.״ ונדמה שהעוגיות הן מתאבן בלבד ואך רמז לסעודת הבשרים לשניים, שצפויה לו (עם אשת חברו) ברגע שהנסיבות יאפשרו.
הרכבת חלפה על פני יישוב שכוח בשם בית יהושע. בתים דו משפחתיים בסגנון שנות החמישים חלפו מול עיניו, איש מבוגר (אבא שלי. חשב לעצמו) דיווש לאיטו על אופניים, נער כבן שש עשרה, לבוש חולצה צהובה שכתוב עליה עודד קטש, עמד במגרש כדורסל מוזנח ובלוי וזרק לסל.
הוא הקיש תשובה לולדמן: נעימה לי דאגתך יקירי אך לצערי לא אוכל להגיע. אנא מסור את התנצלותי גם לרעייתך היפה. אבל הסר דאגה מליבך. לא אבלה את החג בבדידות.
לרגע התלבט אם להוסיף אימוג׳י של פנים מחייכות או עין קורצת, אבל לבסוף שלח את ההודעה בלי שום תוספת. הוא הטמין את פניו בחלון ובהה בחוץ. בתים, שדות, כבישים, תחנת דלק. פניה של אשתו נדחקו והופיעו, שכובה על גבה בתוך בור הקבר, כמו במסדר של מתים או כמו בשיעורי הפלדנקרייז, במתנ״ס הקהילתי, אליהם הלכו יחד, בשנה האחרונה לחייה, בשר גופה נגוס ואכול על ידי התולעים, והוא אמר לעצמו שעליו להביט באחת האנציקלופדיות או בגוגל כדי לברר מה נותר מהמת לאחר עשרה חודשים. רפיון נפש נפל עליו. הוא חשב: מה אני עושה כאן, ברכבת, נוסע מאה ועשרים קילומטר רק בשביל זיון?
כאילו חשה שהוא מפקפק בנחיצות הפגישה ביניהם סימסה אליו באותו רגע האשה מנהרייה. “הילד אצל אבא שלו. מחכה לך.״
הוא ראה בדמיונו את שערו וריסיו הלבקניים של הנער החריג וענק הקומה, והמילים חזרו והתמוללו בפיו, כמין לעג: “מחכה לך. מחכה לך.״ תמונתה של האם עלתה. קודם כול הקומה הגבוהה, הענקית ביחס אליו, התספורת הקצרה, המשונה, הפאנקיסטית – בלורית צהובה שתחתיה רקה גזוזה, כמעט מגולחת. האף הגבנוני, היהודי, המתריס, (שבאחד מנחיריו נעוץ עגיל מוזהב, שכמו מדגיש ומעצים במכוון את גודלו של האף) ועירומה – השדיים הקטנים, הנעריים, הבטן הכחושה שצלקת של ניתוח קיסרי מסתלסלת עליה, עצמות האגן החדות, המאפרה המונחת על שקע הטבור ואצבעותיה הארוכות, המאפרות לתוכה, כשהיא מספרת איך בהיותה בת חמש־עשרה (תלמידת תיכון עדיין, באשקלון ולא בטיביליסי) חטף אותה ממשפחתה, בעלה לימים, גבר אמיד וזקן אז בעיניה, בן עשרים ותשע בסך הכול ושותף בשני פיצוציות מצליחות, וכלא אותה בדירה ששכר במיוחד לשם כך, כדי לקבוע עובדה ולהפוך אותה לשלו על פי מנהגי העדה הגרוזינית.
הוא סימס אליה חזרה: “אני מקווה שאין לך התנגדות שאעשה תיקוני עריכה קלים במסרון שלך. מה דעתך על: הילד אצל אבא שלו. מחכה לך ברגליים פתוחות ובכוס פועם.״ הוא קרא את הכתוב ותחושה של זדון חינני פשטה בו. הוא השתהה עוד רגע והתלבט אם לצרף הפעם אימוג׳י מתאים ושלח לבסוף גם את המסרון הזה כפי שהוא.
השמש דעכה. גשם עז, אלכסוני, נדמה חם וטרופי, הכה בפתאומיות בחלונות הרכבת והשתתק, האור נדלק בקרון ואולי היה דלוק כבר קודם לכן ורק כעת הבחין בו. החלונות הוכתמו באדים ובנטפי מים שהשתקף בהם האור.
הוא סקר את היושבים בקרון, מתעכב על צהובת שיער מנומנמת במיני זנותי ובמסכה זעירה שחורה, שנראתה כמו תחתוני חוטיני שהוכשרו לשמש כמסכה. הוא חשב: העולם מלא בעשרות אלפי נשים שמתהלכות ברחוב עם תחתוני חוטיני על הפנים.
הוא עצם את עיניו ורחרח את בטנת המסכה שלו, מדמה שהוא שואף את ריח תחתוניה וערוותה של האישה מנהרייה. אבל ריחה התקיף יותר והעז של אשתו במחלתה – ריח סבון נוזלי זול, חומר חיטוי וקרם ידיים, והריח החומצתי המבחיל של שקית השתן – גבר עליו.
כשפקח את עיניו האוויר היה סמיך, נשימתו כבדה, לרגע לא ידע מיהו והיכן הוא נמצא.
מישהי נכנסה לקרון ומבטו הוסט אליה. היא הייתה בגילו לערך, כבדת גוף, לבושה חצאית צרה, ז׳קט גברי מחויט וגרבי ניילון. היא חבשה מסכת בד צבעונית ומהודרת ששיוותה לאף שלה מראה של מקור מעוקל של תוכי ססגוני. היא התיישבה מולו, ליד צהובת השיער, הוציאה ממזוודת טרולי בקבוק מים מינרליים וספר שכריכתו השחורה נראתה לו מוכרת, על הכריכה היו פניו של זקן קמוט בחליפה שחורה שנראה כמו מוזג אירי בפאב המקומי או עובד בבית הלוויות בסרט של האחים כהן. כעבור עוד רגע זהה את ספרו של ויניקוט “עצמי אמיתי ועצמי כוזב״ שהתגלגל, כבר לא זכר בוודאות איך, אל ספרייתו. האשה חבשה משקפי קריאה, שילבה ירך דשנה על ירך דשנה והחלה לקרוא. ואת כל הפעולות האלה, ציין לעצמו, עשתה ביד אחת בלבד, יד ימין, והשנייה נותרה מונחת כבדה, מידלדלת לצד גופה. והוא חשב שהיא דומה לפסיכולוגית מהסופרנוס.
הוא שיחק לעיניה. הוא הוציא מתיק הגב את בקבוק המים המינרליים שלו, ובמחוות יד של קוסם ששולה ארנב מתוך מגבעת את ספרו הצנום של טולסטוי – סונטת קרויצר.
לפני שנים רבות קרא גם הוא את הנובלה אבל עם הזמן השתכח ממנו תוכנה. הוא זכר רק את שלד הסיפור – מפגש בין שני אנשים ברכבת כשאחד מהם פורש בפני חברו לנסיעה את סיפור נישואיו המאמללים. מתבקש, אמר לעצמו, ערב הנסיעה, לחזור ולקרוא את הנובלה במהלך הנסיעה הזו ברכבת.
עיניו שוטטו על הדף הראשון, מתקשות להתמקד. נדמה היה לו שהזכוכיות של משקפי הקריאה מוכתמות. הוא הסיר את המשקפיים, נשף עליהם עד שהתכסו באד וניגב אותן במטלית ועדיין הקריאה הייתה לו מאומצת. אולי זה אור הדמדומים שמקשה עליו, ואולי הגיע הזמן להיבדק אצל האופטומטריסט מפני שהמספר והצילינדר גדלו. ואולי זה הקטרקט שהבשיל ומאפשר כעת ניתוח, לקלף ולסלק את העדשות הפגומות ולתפור במקומן אחרות.
הוא חדל מניסיונות הקריאה ונסחף במחשבות אל היום ההוא, בו הכירו. אל הכנס החינוכי בו השתתף, שנערך באחד הקיבוצים סמוך לגבול הצפוני.
הוא נשא הרצאה שכותרתה הפרובוקטיבית במכוון “על האהבה כמשבר פסיכוטי מתמשך וכדיאלוג עם אלוהים בסרטו של לארס פון טרייר ‘לשבור את הגלים׳״.
בחדר התרבות הצנוע של הקיבוץ בו התארחו נאספו כשלושים מורים, מנהלים, מחנכים ויועצים חינוכיים – מרביתם נשים.
הוא פתח את ההרצאה במוזיקה של להקת ג׳טרו טול המופיעה בפסקול הסרט. כבר אז ראה מי איתו ומי נותר בחוץ, מסתייג ונרתע. שתי נשים, דתיות על פי לבושן, ששערן נאסף במטפחות צבעוניות תפוחות, דמויות תרבוש – נמנמו, אחת אחרת סרגה סוודר ואולי צעיף או כפה, ואחת נוספת דיברה בהיחבא בנייד והסתמסה. נדמה היה לו שהיא משקיטה ריב בין הילדים. אז ראה את עיניה המתגרות, הסקרניות, בוחנות אותו. הוא נמנע מלהביט בה גלויות ותכופות (כדי לא להסתבך שוב בתלונה של סטודנטית על פלרטוט ויחס שוביניסטי מבזה מצד המרצה, כפי שנכתב אז, במכתב שהפנתה אליו אחרי אחד הכנסים, מפקחת לוחמנית ממשרד החינוך) אבל כשדיבר כיוון את קולו אליה. כשנגשה אליו אחרי ההרצאה כדי להחמיא לו על ההרצאה המרתקת אבל לחלוק על (מהותה) האופן בו הוא רואה את האהבה בין שני אנשים בוגרים, ראה שהיא גבוהה ממנו כמעט בראש שלם ולמרות שהורגל בקומתו הנמוכה נרתע לרגע כאילו הציפה אותו שוב תחושת הנחיתות שמשלה בו כל שנות בית הספר התיכון כשכולם סביבו גבהו ורק הוא נותר בקומת נער הבר מצווה. הזמן השכיח ממנו את סבלן של אותן שנים, נותרו רק פירורי זיכרון. הוא ואימו מבקרים במרפאתו הפרטית של רופא מומחה, אנדוקרינולוג, בבית מרווח עם חצר נאה ברמת חן, הוא נוסע לרחוב נווה שאנן בתחנה המרכזית, היכן שצפה פעם בקולנוע בסרט פורנוגרפי, וקונה נעליים (של ערסים)עם עקב גבוה. ובעקבות מודעה בעיתון המבטיחה הגבהת קומה, שבין שלושה לתשעה ס״מ, על פי שיטת קאמינגס, שפותחה באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית הוא מבקר במשרדו של שרלטן ממוצע קומה ברחוב צ׳לנוב שמחתים אותו על חוזה שמחייב בסופו של דבר את אביו לשלם עבור טיפולי ההגבהה מחירה של משכורת חודשית של פועל באותם ימים וקושר אותו למעין צלב שנראה כאלו הושאל ממחסן הרקוויזיטים של האינקוויזיציה, שמותח ומרווח את חוליות חוט השדרה.
אביו – איש גבוה וכבד גוף, פשוט נפש ושתקן, תפסן במקצועו, צפה בצער ובלב נגוס מדאגה ועלבון בבנו קטן הקומה והחלוש המתקשה אפילו לדפוק מסמר בקיר וחסר כל זיקה למקצועות החשמל וההנדסה שמובטחת בהם פרנסה נאה ומעמד חברתי נחפץ, תחת זאת הוא מתעמק בספרי הגות ומדע שאפילו את שמם הוא, אביו, מתקשה להגות.
המחשבה שבתוככי הבית שקיים בעבודה קשה ובכספי השילומים מגרמניה צמח בנו לאישיות תימהונית סוטה, קורא בחשאי, בבית השימוש, שירים, ומתהלך עם נעלי נשים, שתיקתו לועגת לאב על בורותו ודיבורו יהיר ומתנשא הסעירה את רוחו של אביו, עד שיום אחד איבד את עשתונותיו, קילל אותו ביידיש וברוסית, אז תוך כדי שהוא מגמגם, כמו תמיד כשהוא נרגש, הכריז עליו כמת ואמר שבכוונתו לעשות קריעה בחולצתו ולשבת עליו שבעה, סטר בפניו והסתגר אשם ומיוסר באפלולית חדר השינה עם התקף מיגרנה, כשמגבת לחה מהודקת סביב מצחו.
בגלל קומתו, משקלו המועט, החסר ורשרוש בלב שהתגלה בבדיקות של לשכת הגיוס נמנע ממנו להתגייס והוא פנה ללימודים באוניברסיטה. באותה שנה התחיל לנבוע ממנו הדיבור. הוא החל להיראות בקפיטריה, באירועים חברתיים של החוג, וביסס לעצמו שם של איש שיחה שנון וממולח החביב על הבנות ועם הזמן גם כמרצה מרתק. ידענותו הענפה והמגוונת ניכרה בקולו השקט והבוטח כשפטפט על השלכותיו של מחקר הגנום האנושי או הפגין את התמצאותו בפוטבול האמריקאי ובטבלת האן.בי.איי. הוא לא ניחן בקסמו האוקספורדי ובקולו עתיר הניואנסים של עמוס עוז, גם לא בקול התוכחה המתפרץ של פרופסור ליבוביץ׳, היה לו טנור רגיל, חסר צביון מעניין ותהודה, קול צווחני קמעה ומעורר לעיתים גיחוך, כמו קולו של בן־גוריון או כמו קולו של נער שעוד לא התחלף לו הקול. אבל בקול הרגיל הזה, היבש, הענייני, והנוקב, אשר קצבו נדמה לעיתים לתנועתה הגלית המפתה והכובשת של מעשה האהבה עצמו – הילך פלאים על שומעיו. אשר מטבע הדברים היו בעיקר נשי.
באחת מההפוגות שבין ההרצאות הם יצאו לטייל בשבילים של הקיבוץ, בדרכם לטבול במקווה של מים חמים ועתירי מינרלים שונים שמצוי על פי השמועה בגבולו של הקיבוץ ושואב אליו זוגות מדיירי הקיבוצים שבסביבה ותיירים שחשקה נפשם ברחצה אינטימית וזולה בג׳קוזי שהעמיד הטבע. טרקטורון העלה אבק בשביל העפר שליד הגדר. פרה שאבדה את הדרך ואת חברותיה הגיחה מולם מתוך מטע בננות, תלתה מבט בהר האפור, הקרח, הבזלתי, שהיתמר מעליהם, וגעתה בתלונה מרה. הוא העלה זיכרון ילדות, משומש תכופות, אשר האמין שהוא מעורר בנשים את הרגש האימהי ובו איבד את אביו בשוק הסיטונאי שבחיפה. דילג לדיבור על מקומם של המקום והחלל בקולנוע המודרני. הוא סיפר על מפגש עם במאי קולנוע קוריאני נערץ ועטור פרסים. נדמה היה לו שהיא מצטנפת ביראה. היא הראתה לו על צג הנייד תמונה של נער שמבטו שונה, מפוזר, ואמרה שזה בנה האוטיסט, אחר־כך דפפה באלבום התמונות שבנייד והראתה לו קעקוע של דב פנדה (חיה חביבה עליה) שהוצנע סמוך לישבניה, בקצה חוט השדרה.
בתחנת אוטובוס בה נאספים ילדי הקיבוץ להסעה שתיקח אותם למוסד החינוכי האזורי בו הם לומדים, התיישבו על ספסל והתנשקו, וכשלטפה תוך כדי כך באצבעותיה את פניו – את לחייו, סנטרו ואת עורפו – פורפת את כפתורי חולצתו ומקרזלת את שער חזהו כמו בסרטים ממש, בעוד לשונה מלהטטת מגששת אחר לשונו, ידע שהוא עתיד להיסחף בפרשיית אהבים עוד בטרם חלפה שנה מהסתלקות אשתו.
לא היה סדר זמנים קבוע לפגישותיהם. די היה בשיחת טלפון חטופה בה הודיעה לו: “מצאתי סידור לילד. יש לנו ארבע שעות״ בשביל שיעלה על מונית ויטוס לתחנת הרכבת שברחוב ארלוזורוב. ומשם לתחנת הרכבת של נהרייה, ושוב במונית, לשכונת מגדלי המגורים שצמחה סביב רצועת החוף הצפונית. והלאה, בשביל מגונן בחלוקי אבן, בסגנון היפני, אל אחד הבניינים, אל עמדת האינטרקום ואל המעלית, נדחק בינות לילדים מנוזלים ומנדנדים עד הדירה הזרה בקומה השמינית, בה הם עומדים להתייחד. פעם, כדי לחסוך את זמן הנסיעה, שכר להם חדר באמצע הדרך, במלון חיפאי, בשכונת הדר הכרמל, בבית אבן ששמר על צביונו הקולוניאליסטי, ולאחרונה, פעמיים או שלוש, היו המפגשים המהוססים טעוני הרגשות והאשם בדירתו בתל אביב, בחדר השינה ובחדר האמבטיה שלהם, יוקדים בתשוקת עלומים שכוחה, לשים, צובטים, שדיים, ירכיים, ואחוריים, דוחפים אצבעות סקרניות אל נקבי הגוף השונים, נושכים ומוצצים, מסננים גסויות, לוחשים מילות אהבה, כשכל אותו זמן אשתו חגה מעליהם, סמוך לתקרה, מתבוננת, מלווה את מעשיהם במבטה הריק והשקול, הסולח – המבט הסולח של המתים.
הכרוז פלש אל תוך מחשבותיו והודיע שהרכבת עומדת להיכנס לתחנה של בנימינה.
