דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
שיחה בין סופרות
כמה מחשבות על ספרה של מיכל בן־נפתלי "האנרכיסטיות"*
אילנה ברנשטיין
שש נשים מתכנסות בכיתת לימוד, בבית ספר יסודי במרכז תל אביב, ל"סדנה ניסיונית, רדיקלית, סדנה של דחיפות ולא של פנאי, שאינה מתמצה בקריאה וכתיבה…" שיזמה יעל, אישה החיה בגפה, שפוטרה לאחרונה ממשרתה כמרצה מן החוץ באוניברסיטה ובמקום להיכנע לפעולה האלימה של הפיטורים היא מחליטה לעשות מעשה – מעשה שראשיתו בהקמת קבוצת נשים והמשכו ב"מופע תיאטרלי מרהיב של זיקוקין די נור שלא עומד לשנות דבר בעולם רק להפגין את עצם הופעתו המטאורית…" (עמוד 10), ובעקבות אותן פגישות ליליות חשאיות בבית הספר מחוץ לזמן ולמקום לכאורה – כמו ביקשו הנשים לחזור לילדוּת, לאנרכיסטיות המוּלדת אולי, לפני שנמחקה לטובת הסדר החברתי המשעבד, לעידן קדום של תמימות שבו החיץ בין הפנים לחוץ היה נזיל, מפעפע, ואולי גם החיץ בין הפנטזיה למימוש שלה היה גמיש יותר – הן מבשילות לקראת פעולה ויוצאות לדרך. מסתובבות ברחבי תל אביב ופורעות את הסדר ולא על מנת להחליפו בסדר חדש, ולא למען מטרה כלשהי כאמור, אלא למען הפעולה עצמה, פעולה שתתבצע בין השמשות. "אנחנו יודעות שיש קושי גדול לנוע בזמן הזה, להתאים את עצמנו אליו. נדמה שהפער בינינו לבינו הולך ומתרחב בלי סוף. ועם זאת, גם אנחנו משתנות. 'אנחנו' עשויות להיות הדבק שיחבר מחדש בינינו לבין הזמן." (עמוד 10) אך יותר מכל תהיה זאת סדנה שתאפשר ליעל אחת ולתמיד לפעול בניגוד למצופה ממנה ותאפשר לסובבים אותה להסתכל לתוכה. לגלות מי היא באמת.
בין כל צורות האנרכיזם, האנרכיזם השמאלני רואה בקהילה תחליף למדינה, אפשרות להרגיש שייכת לקולקטיב כלשהו. ונדמה כי אחד המהלכים ב"האנרכיסטיות" מעלה ניסיונות מוצלחים יותר ופחות של יעל במרוצת שנותיה להשתייך לקולקטיב כלשהו, לקבוצה, לקהילה, וביתר שאת לציבור נשי בעל מכנה משותף. החל משירותה הצבאי כמורה חיילת, עובר דרך הסמינר להחזרה בתשובה של נשים, השתייכותה לקהילה האקדמית, וכלה בהקמת קבוצת "האנרכיסטיות" הסופגת את השראתה מפעילותה הפוליטית־חברתית של האנרכיסטית־הפמיניסטית היהודייה אמה גולדמן, שפעלה למען שחרור הנשים מתפקידיהן המסורתיים ולמען רווחת מעמד הפועלים כפי שתועדה באוטוביוגרפיה שכתבה וביומניה של נושאת כליה ציפורה פרלמן, דמות בדיונית ספרותית שאחזור אליה בהמשך, וכמוה גם היומנים.
"האנרכיסטיות" מרפרר אל הנשים הגדולות של ההיסטוריה ושל הספרות. האימהות של כולנו. נשים שאימהותן היא בשפה שהן מקנות, ביכולת הנתינה שלהן לקהילת הנשים, באמונה שלהן במעשיהן, בהשראה שהן מעניקות, ביכולתן לחולל שינוי. נשים מן העבר, פעימות מעברינו, שקולן קורא לנו לשבור את הכלים, "להפוך מאלה שמופקדות על הסדר לאלה שמערערות אותו…" (עמוד 10) ומצוות עלינו לעשות מעשה שלא עשינו ושאין בו תועלת מיידית ובכלל. נשים שהן במידה רבה גלגולים זו של זו. כך למשל, ציפורה, נושאת הכלים של אמה גולדמן נקראת בפיה נורה כשמה של הגיבורה שהתפכחה מחיי ההונאה המסורתיים ב"בבית הבובות" מאת איבסן, אישה שנפרדה ממעמדה, עזבה את בעלה ובלית ברירה גם את ילדיה והלכה אל הלא נודע או אם נרצה אל החיים שלפני הנישואים והמחויבות החברתית, אל הילדות, אל החיים שלא חיה מעולם. "העפרונית הקטנה", כלומר ציפורית קטנה, ציפורה, אומרת אמה גולדמן בחיוך ומחקה את תורוול, בעלה של נורה. יעל עצמה מתגלגלת בין הדמויות וזו הפונה אל הנשים בגוף ראשון בפרק הראשון היא אולי המספרת בגוף שלישי בפרק השני, ואילו לקראת סוף הקריאה עולה המחשבה כי אמה גולדמן וציפורה הן במידה רבה המקבילות של דבורה הנביאה ושל יעל. מכאן שיעל, גיבורת הרומן, היא כמו ציפורה. אף כי במקביל אומרת ציפורה על אמה גולדמן שהייתה יהודית [מספר יהודית, האישה שכרתה את ראשו של שר הצבא האשורי הולפרנס],שהייתה יעל שהייתה דבורה ומכאן שיעל היא כמו אמה. וכך מתכנסות כל הנשים לאישה אחת, האֵם הגדולה של הנשים, בעלת הידע, המקנה את השפה, המורה, המנחה, המעתירה, מתגלגלות ממציאות לבדיון מגוף לגוף מנפש לנפש עד התגלמותן ביעל ובחמש הנשים שקיבצה סביבה.
נשים שנדחפות לפעולה כי אין להן מוצא אחר ושפעולתן הראשונה היא החלפת שמותיהן של הסמטאות פלונית ואלמונית שבתל אביב, סמטאות חסרות שם למעשה ששיוועו לשיוּם, בשמותיהן של אמה גולדמן והעוזרת האישית שלה ציפורה פרלמן, דמות בדיונית שנולדה ברומן זה ומפנה את מבטינו למודעות המתמדת של הרומן להיותו טקסט, למהלכים הארס פואטיים שלו, לטשטוש המתמיד בין בדיון ללא־בדיון ולהפניית המבט לכתיבה כ"פעולה" שגם לה אין מטרה זולת הספרות עצמה.
ומה יותר ספרותי מאשר השהיית הסיפור – פעירת חור בזמן שבו מתרחשים אירועים שלא יכולים להתרחש על פני הרצף המתמשך – השהייה שמתחילה באופן סימבולי ב"שמש בגבעון דום", הנס המקראי שאירע לבני ישראל, המופיע בפסיפס המוכר שבבניין השופרסל ברחוב יהושע בן נון – אחת מזירות ההתרחשות של הרומן – ומסתיימת עם אותו נס של עצירת הזמן שאפשר לבני ישראל לנצח במערכה לקראת התכנסות הסיפור בסוף הרומן. השהיה הנשענת על התשוקה האנושית האדירה לדעת מה יקרה אחר כך, כפי שכותבת בן־נפתלי בפרפרזה על דברי הסופר א.מ פורסטר בספרו "אספקטים של הרומן" המצוטט ברומן בהקשר זה. אך בן־נפתלי נפרדת עד מהרה מפורסטר ומעלה מייד את זכרה של שחרזאדה, המספרת הגדולה מכולן, מלכת ההשהיות, ששרדה בזכות יכולתה זו.
"במשך שנים האזנו בתוכנו לכרסום עקשני של כאוס, ואף על פי כן סירבנו בכל מאודנו לחבור אליו. חששנו שהחוץ ייראה כמו הפְּנים – אותו מבוך שכנגדו הצבנו מראית עין של סדר אקראי ושרירותי שארגן את חיינו ושימש לנו תירוץ לעשות דברים בשמו דווקא מפני שלא ממש הלם את מה שהתחולל בתוכנו…" אומרת יעל לחמש הנשים בערב הראשון לפגישתן, "הפחד הגדול ביותר שלנו היה מטלטלה פתאומית שתגרוף את הסדר אל התוהו האורב לו. פחד: המניע המכריע לסבילות גמורה ולפעמים גם לפעולה עיוורת, כזו ההופכת נשים כמונו, מושאים כנועים של הקרבה חברתית נמשכת… ניהלנו מאבק איתנים מתמשך בין כוחות קוטביים של שמרנות וכאוס, בדיוק מפני שהכאוס היה עבורנו אינטימי כל כך, ראשוני כל כך, מוכר כל כך. בדיוק מפני שהיינו חיות בר, אנרכיסטיות מלידה" (עמוד 10).
נדמה כי אין זה מקרה ששתיים מבין חמש הנשים שהתקבצו ובאו עונות לשם דבי, שם חיבה הגזור מהשם דבורה. דבורה הנביאה בהקשר של הרומן, המשוררת הראשונה אולי, שהיללה בשירתה את יעל, רוצחת סיסרא, וראתה בה לוחמת שהצילה את עם ישראל. גם מדרשי השמות של הנשים האחרות נושאי משמעות. כך למשל, שרה מייצגת לצורך העניין את האֵם הראשונה בין ארבע האימהות, האם של כולנו, אלה מהדהדת אלוהות נקבית, ואִם אלוהים הוא האב הגדול הרי שאלה היא גרסת האם הגדולה. גם היא מתגוררת בגפה, ומעוררת ביעל מבוכה היות שלא הצליחה להבין אם היא עמידה בפני פגעי החיים או שבדומה לה גם היא ניצבת על פי תהום. ונורית דגון, היחידה הנזכרת גם בשם משפחה שתמיד הוא שם האב, אולי כדי לציין את היותה משועבדת למערכת עדיין. נורית דגון ששמה מייצג מצד אחד צמיחה ולבלוב ומצד שני אש, נור, שביכולתה לכלות הכול. נורית שפרסמה בעבר שני ספרי שירה, וכתיבתה יבְשה בעקבות מחויבותה למשפחתה, ודבקותה בסדר הקיים, מופיעה בגלגול קודם ברומן כמשוררת המציגה את הסרט "תוף הפח" על פי ספרו של גינטר גראס במחנה הצבאי שבו שירתה יעל. חמש נשים ולמעשה שש יחד עם יעל שהעידו בתחילת הדרך, כל אחת בדרכה, על מיעוט כוחות, על ספקנות, על גסיסה רוחנית נענו לצו הפנימי שתבע מהן לעשות מעשה.
במובנים מסוימים מציית הרומן החדש של מיכל בן־נפתלי לפנייתה של הלן סיקסו אל הנשים ב"צחוקה של המדוזה" הן במבנה הייחודי שלו, בלשונו, בזעקתו, הן בהיותו רומן פוליפוני המדבר מתוך הנשים ואליהן – אלה שבתוך הרומן ואלה שמחוצה לו. אומנם אצל סיקסו הנשים הנקראות לשחרר את עצמן מכלאן נאסרו על ידי הפטריארכיה ואילו אצל מיכל בן־נפתלי – שספרה נכתב כחמישים שנה בקירוב אחרי המאמר המכונן של סיקסו – הן משתחררות מהכלא שהן השליכו את עצמן לתוכו גם אם מחוסר ברירה – אך נדמה שהסוהרים לא התחלפו וכך גם העונשים. שכן, בשם מי ולטובת מי ניהלנו, אנחנו הנשים, את אותו "מאבק איתנים" אם לא לטובת הסדר הטוב שיאפשר לחברה להמשיך ולקיים את הנורמות שהכתיבו לנו אבותינו ויאפשר לנו לשרוד, ולו בקושי, תחת הסדר הזה.
ב"האנרכיסטיות" מגיעה שעתן של הנשים לפעול בעולם, ולא כדי להחליף סדר בסדר, ולא למען מטרה כלשהי, או רווח כלשהו, אלא למען הפעולה עצמה. "זה יהיה ממד הזמן של הפעולה הנשית במרחב הפומבי, וזוהי מחשבת המהפכה שעתידה לצאת מהחדר הזה: מחשבה אסתטית, לא רציונלית, לא תועלתנית… זה יהיה הרגע שבו מאבק הופך מצודק לאסתטי ולכן גם לאָ־מוסרי ואפילו ללא מוסרי" (עמוד 11). ואילו ב"צחוקה של המדוזה", תובעת סיקסו מהאישה "להיכנס אל הטקסט – כמו גם לעולם ולהיסטוריה – ביוזמתה… כדי שנשים אחרות, גבירות מושתקות, יזעקו: גם אני עולה על גדותיי, תשוקותיי המציאו תשוקות חדשות, גופי יודע שירים כבירים, גם אני הרגשתי כל כך הרבה פעמים מלאה עד להתפקע בשטפי מים מאירים… וגם אני לא אמרתי כלום, לא פציתי את פי… התביישתי. פחדתי ובלעתי את הבושה ואת הפחד. אמרתי לעצמי: את משוגעת" ("ללמוד פמיניזם: מקראה – מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית", עמוד 136, תרגום מיכל הראל).
בעמוד הראשון של "האנרכיסטיות" מונח החשש של יעל לזיהוי בין הפנים לחוץ. בין פנים סוער, פרוע, לחוץ הנמצא בשליטה. "האנרכיזם של הפנים" (עמוד 157), כפי שכתוב ביומניה של ציפורה פרלמן. "… אותו סבך, אותו תוהו, שמתוכו בוקעת על פי רוב כמיהה למבנים מוצקים המארגנים את חיינו ומשמשים לנו לפעמים תירוץ לעשות דברים בשמם דווקא מפני שאינם הולמים את מה שמתחולל בתוכנו" (עמוד 151) יעל – שבה בעת מייצגת נשים ומיוצגת על ידי נשים אלה המופיעות ברומן ואלה הנמצאות מחוצה לו – נדרשה במרוצת השנים להשקיע כוחות נפש אדירים כדי שהסכר לא ייפרץ ומה שמתחולל בפנים לא ייראה מבחוץ. והמאמץ הזה גרר בעקבותיו אכזבה לצד השלמה עד הפיטורים מהאוניברסיטה שהציתו בה אש והזכירו לה מי היא ואילו כוחות היא אוצרת בתוכה. "מורה מבטן ומלידה," כפי שציינה עליזה מדריכת ההוראה בצבא, בראש ובראשונה מפני שאינה גורמת לתלמידיה להתבייש. אך בה בעת הם העלו מהנשייה גם את נביטת הרעיון האנרכיסטי, כבר אז בימי השירות הצבאי, בשעה שאספה ממיטתה של אבישג את יומניה של ציפורה פרלמן – והזיכרון הזה כמו עורר בה מחדש את התשוקה לפעול.
בנעורינו אנחנו נסחפות אחרי תשוקות לא אפשריות וגם לא מוסברות בהכרח. רק כדי להבין ברבות השנים שחיפשנו אהבה וכי האהבה הייתה מונחת כל העת ליד התשוקה. אילו רק הבחנו בה, אילו רק בחרנו בה היו חיינו טובים יותר. אולי. ובמידה מסוימת זה מה שקורה ליעל שבצעירותה נמשכה אחר אבישג, בת חסותה של שרה, אחת ממשתתפות הסדנה, מחזירה בתשובה לשעבר שחזרה בשאלה, בשעה ששרה שעוררה בה רתיעה אי אז היא דמות קרובה אליה עכשיו.
אחת המסקנות העולות מן הרומן היא שאין בחוץ איש שיציל אותנו. ולאו דווקא על רקע רומנטי. אנחנו, הנשים, שלא הצלחנו או לא רצינו לקבל את התפקידים שהוכתבו לנו מראש, אנחנו הנשים שלא מוכנות להשלים עם הדיכאון הנסיבתי השתול בגופן של כל הנשים – דיכאון שאינו אלא תוצאה של דיכוי ושל ביזוי, מנת חלקנו לאורך הדורות – צריכות לפנות אל הנשים שקדמו לנו. אל האימהות של הספרות, של הידע, של המהפכה. רק אנחנו יכולות להציל את עצמנו מפצעי הסדר החברתי הדכאני. רק אנחנו יכולות לעשות מעשה ולפעול למען עצמנו. מעשה שאולי לא תהיה לו השפעה על העולם אך בעצם עשייתו תהיה לו השפעה על עולמנו הפנימי.
באחת מתחנות חייה, בניסיון לזכות במשמעות ואולי גם בעקבות אותה אבישג שנעלמה מחייה נרשמת יעל לסמינר להחזרה בתשובה, במקביל לרישומה לאוניברסיטה, שם היא פוגשת את שרה ונמלטת ממנו כבר בערב הראשון. הדת מוצגת ברומן כאפשרות למציאת מזור לנפש. מכל מקום כבעלת פוטנציאל לרפא נפשות תועות ורכות בשנים, ולהשקיט את הזמזום הפנימי חסר המנוחה. אך הנשים אינן חולות. הן זקוקות לקבלה ולהכרה יותר משהן זקוקות לדת. הן זקוקות לאהבה שתפיג את הבדידות התהומית, את הדיכאון הנשי המובנה בהן. הן זקוקות למנגנון שיאפשר להן לפעול כסובייקטים עצמאיים ולא כאובייקטים צייתניים.
שני יסודות יציבים מלווים את הרומן מתחילתו ועד סופו – המורה והקבוצה – שהם גם כותרות הרומן והנובלה בהתאמה שכתבה מיכל בן־נפתלי. המורה היא אולי הילדה שלא הוזמנה לשחק עם הילדים האחרים בילדותה ואילו בבגרותה היא זאת שמזמינה אותם לשחק איתה, חשבתי. על עצמי חשבתי. "לרגע השתררה דממה ונדמה היה שכולן מבקשות לא להפר אותה, כאילו לכבודה התכנסו, ולא לכבוד מוצא פיה, והיא חשה ביתר שאת את נוכחותן הגופנית" (עמוד 58). המפלט של יעל מהיעדר המשמעות של החיים הוא ההוראה, הקניית הידע, הלמידה וכשאלה אינם מספיקים היא חותרת לפעולה, לעשיית מעשה אלא שהמעשה הוא יותר מאשר סדרת הפעולות שמבצעת קבוצת הנשים במשך כמה לילות ברחבי תל אביב, שתקצר היריעה מפירוטם, אלא עצם האפשרות של נשים בגילים שונים, במצבים שונים בחייהן, בעלות עיסוקים שונים להתכנס יחד, להיות חלק מקבוצה, להשתייך לקהילה קטנה – "…אף פעם לא העלתה על דעתה שתמצא חֶברה לשפה הזרה שלה, אף פעם לא דמיינה שתוכל לכנס אחרות בסוד הנסתר… האם הכול תמיד גלגול של אותו דבר… כי היופי בשבילה חרג ממקום מסוים, מתכונה מסוימת, היופי היה הדבר עצמו".
* הספר ראה אור בהוצאת "פרדס", 2023
