מֹאזְנַיִם

קרתגו* / זֹהר כוכבי

קדיש
כששאלו אותי על קאטו הזקן ועל מותו, אמרתי: ״הוא היה בן 21, חי בשלוש יבשות, הוא היה חתול מפואר והוא מת זקוף.״ כשאני אומר את זה אני מרגיש שאני מדקלם מעין קדיש פרטי. לרגע, לא קצר, אני לא מבין את המילים שבקעו מפי, מדוע אני אומר אותן ומה הטעם. ההתפרצות שלו לחיי הייתה ממוקדת וסוחפת, ובגיל אחר הייתה יכולה להיחשב לאגבית. זה היה כשלא ידעתי מה זה לא להיות צעיר. אני לא מדייק. ואולי אני מדייק מדי. כי חוטי המחשבה דקים, והקצוות שלהם פרומים. העיוות הוא בעצם ההסבר. על ההבנה להתרווח בתוך השברים של סיפור האהבה הזה, שכמו כל סיפור אהבה שייך לעצמו וקורס לתוך עצמו.

רגש ישר
בדיעבד אני מזהה את הכוח שלו ברגע שמצאנו זה את זה. הוא, עדיין ללא שם, ראה אותי ומייד טופף לעברי בתובענות של ״טפל בי.״ ואני טיפלתי. הווטרינר אמר: ״הוא בן שבועיים וחצי, אולי שלושה שבועות.״ הוא תבע ממני מעשה. הצטלבנו ברגע ההוא, רגע שאולי, בניגוד למה שמפתה לחשוב, לא היה בו שיקול דעת בנוסח ״אולי אני אעזור לו.״ ובעצם הוא לא תבע, אלא כאילו הגדיר את זה מראש ולי לא נותרה ברירה: לכאורה לא הייתה כאן סיבתיות, הייתה כאן לוגיקה. אמרתי: ״אני לוקח אותו.״ הייתה בי ידיעה ברורה ונטולת ספקות שיש לעשות מעשה, שנכון לעשות את המעשה. ״מה תעשה איתו,״ נשאלתי מייד. ״לא יודע,״ השבתי, ״אבל עכשיו אני לוקח אותו.״ היו לי חיים לפני קאטו, היו לי חיים עם קאטו וכעת אני חי בלי קאטו.

יחסים
כשישבתי לצידו של קאטו הזקן, ליטפתי אותו והסתכלתי עליו, נהגתי לומר לעצמי: אתה ביחסים עם צורת חיים אחרת. מצד אחד יש לנו צרכים שונים לחלוטין, אבל מצד שני – בדברים הבסיסיים – אנחנו דומים, רוצים את אותם הדברים. אנחנו מעניקים זה לזה תשומת לב, יש בינינו קרבה, חום, הבנה, אי-הבנה וגם ריבים. אנחנו נותנים זה לזה מקום, אבל גם יודעים לקצר זה את זה. ואת כל זה אנחנו עושים וחווים אף שאנחנו אורגניזמים ממינים שונים. זה קורה להרבה אנשים כל הזמן, אבל כמו הרבה דברים טריוויאליים לכאורה, זה לא מובן מאליו.

התנגדות ושפל
הכתיבה מחיה את קאטו. מפיחה רוח חיים ביחסים שלנו. מרטיטה את הקורים העדינים של ההבנה ששררה בינינו, הבנה שהפרנו לא פעם. כי בי היה מוגלי ובקאטו היה בָּגִירה, ובשנינו היה גם שירקן. האינטימיות בינינו לא הייתה של מגע בלבד, ולא היא הייתה העיקר. הכתיבה מחיה אותו, אני משנן, ומודה בפני עצמי שאחרי תקופה ארוכה אני פחות ופחות מתנגד לה. היא גם מכאיבה, אבל היא עוגן, מאפשרת לי לצאת ללב ים בלי ללכת לאיבוד. אין לי עניין לפענח את האינטימיות והקרבה שהיו בינינו, אבל אני צריך לדלות אותן פעם אחת נוספת ממעמקים.

חומר גֶלם
קברתי את קאטו הזקן. בתוכי. החנקתי את הסיפור שלנו, שנעטף בצמחייה עבותה. יש קבר, אבל הוא לא קובר הכול. אני רווּי בו, מרושת בגרורות קאטו שצמחו לתוכי. והגולמיות, כמו גולם, מכבידה. אני לוחש לו לתוך האדמה. אני צריך להעניק לזה חיים כדי להיות מסוגל להחזיק את זה.

מודל
לעיתים קאטו היה עבורי מודל לחיקוי ולפעמים איד מרוכז. מדי פעם הוא היה עבורי אח, פעם קטן ופעם גדול; ולפעמים היה בשבילי ילד קטן. אמרתי לעצמי הרבה: הוא חייתי ממני. אבל בבקרים ידעתי, מאוד ידעתי, שהפער בינינו לא גדול כפי שאפשר לחשוב. ועוד חשבתי: בשנינו אגורה אנרגיה מתפוצצת, שריד לסופה סולארית. אבל הוא חזק ממני ועמיד ממני. לעיתים קרובות הוא לא ידע מה הוא רוצה, אבל בניגוד לו, אני לא תמיד יודע מה אני לא רוצה. קאטו עשה מה שהוא רצה, או לפחות ניסה. אני לא יכול. אני גם לא תמיד יודע מה אני יכול או לא יכול. הגבולות הפנימיים שלו היו ברורים. לפרקים קשים, לפרקים רכים, אבל לעולם ברורים. הגבולות הפנימיים שלי לפרקים קשים, לפרקים רכים, אבל כמעט לעולם לא ברורים. הוא התחשב חלקית בלבד בגבולותיו של האחר. אני נוטה להתחשב מדי בגבולותיו של האחר, או לפחות כך אני חושב. הוא תפס מקום, ובלי להתאמץ; אהב להיות במרחב, להיות המרחב. אני מצמצם מקום, כמעט מבקש להתכווץ. העמידות שלי עבדה לשני הכיוונים. של קאטו עבדה בעיקר לכיוון אחד, ובמובן הזה המוגבלות שלו הייתה יתרון. קאטו היה חזק, כמעט חזק יותר מעצמו. במידה רבה הוא היה שריר של חיים, ושריר מפואר. הוא היה חזק גם בחולשותיו. בזה היינו שונים, אבל בהיבט הזה אני הולך ונהיה דומה לו. יותר ויותר אני מתייחס לחיים מנקודת מוצא אישית; חופן.

אני לא יודע כמה הוא למד ממני (ברור שהוא למד אותי), אבל אני למדתי ממנו. והוא איפשר לי לעשות איתו דברים שלא איפשר לאף אחד אחר. בדרכו זו הוא סימן את עמדתו באשר ליחסים בינינו.

עכירות
הזיכרונות מקאטו עדיין ממוסכים. אני מתקרב אליהם כאילו אני צולל לעברם. אני דוחף את עצמי למטה ומרגיש את עצמי עולה. זה קשה (גם, אבל לא רק) ובעיקר מעוכב, כמעט מתוּוך. והם שם, רובם בלתי תפיסים. לעיתים אני מדמה אותם למשפטים שמנסים לבקוע אבל לכודים בתוך ספר כישוף ישן שדפיו דבוקים זה לזה – מקשים על הקריאה או לחלופין עלולים להתפורר בכל רגע.

מדי פעם זיכרונות ניתקים, בוקעים מהמצולות וצפים למעלה. הלימבו הזה מציק לי, אם כי ברגעים רבים זה לא בלתי נוח שהם שם. בסופו של דבר אצטרך לדלות אותם.

הזיכרון שלי מקאטו הופך לקאטו. מידקק, מרזה, צולע לפרקים, מאבד משקל. ועדיין עוצמתי. וכמה שלעיתים אני רוצה לשכוח אותו, יש בי צורך עז לחלץ את הזיכרונות.

ללא כותרת
בזמנים שעבדתי מהבית קאטו היה איתי כל הזמן. וגם אחר כך, בזקנתו, הוא היה איתי. יצאתי לעבודה כשהוא בליבי וחזרתי ממנה לקראתו. במהלכה היה טוב לשכוח קצת. יש לנו יחסים, כל הזמן. ובמידה רבה הם עדיין שוויוניים.

אני נוסע לעבודה כל בוקר וחושב על חתול מת. ואני גם מדבר. אני אומר: אין בי מבוכה מהדבר הזה. אבל מייד מנסה לדמיין סיטואציה שבה זה דבר שצריך להסביר אותו, ואולי להצדיקו.

האם אני מייפה את היחסים בינינו? כן, לפעמים. הרי היו לנו ריבים. מדי פעם, גם כשהיה צעיר, הוא שיגע אותי עם הרצונות שלו. וגם אני שיגעתי אותו עם הרצונות שלי. וידענו מראש, שנינו, מתי אנחנו עומדים לריב. הייתי יוצא לקרבות האבודים האלה בידיעה עמומה שאני רק עושה ונטילציה. קאטו היה בורח ממני, אבל חוזר מייד. חתול ובן-אדם שרבים. הוא ידע לסלוח לי. והיו מקרים שבהם הוא היה מתחיל ריב חסר תוחלת; הוא ידע את זה ולכן היה בא אליי, מתחכך בי אחרת, מביט בי במבט ששמור אצלו להתרחשות הזו, מבקש סליחה. הערצתי אותו עוד יותר ברגעים האלה. ״סלחתי לך עוד קודם,״ הייתי אומר לו לפעמים, גם אם זה לא היה נכון. והיו מקרים אחרים, שבהם ישבנו קרוב, מחזיקים בקצוות החבל, מוותרים על המתיחה.

*קטעים מתוך ספר בכתובים