מֹאזְנַיִם

קצת אוויר / נתלי רשבסקי

היא הופיעה בבית הוריה עם אוריקי בסל קל ושני תיקי גב כבדים. אביה לקח את התיקים אל חדרה הישן ואמה חטפה את אוריקי והודיעה שהקטנה תישן איתה בחדר: ״ואת תוכלי לצאת. לנשום קצת אוויר.״ כשניסתה להתגנב אל חדרה בתום ההנקה אמה עצרה אותה: ״לכי לטייל, אל תדאגי, אני אתן לך לישון בבוקר.״

חבל באמת שלא נשארה לישון. מיטת נעוריה קראה לה לפרוק את איבריה ולהיעלם תחת שמיכת הפלנל הדהויה. איך אפשר לנשום דווקא עכשיו? כשכל קרש נטוש וכל ענף שנפל נאספו לאינספור מדורות שמילאו את פאתי היישוב. עשן עלה בין הבתים, קירות לבנים נצבעו אדום וכתום ולאוויר היה טעם של אפר. אולי הציווי היה מדויק מכפי שחשבה – לכי לנשום ״קצת״ אוויר. היא צעדה בשביל העוקף, רחוב מתפתל עטור צמחייה גבוהה, שהתנקזו אליו רחובות הולנדיים קטנים. מדי כמה צעדים ראתה מדורה קטנה שסביבה הורים עייפים וזאטוטים סקרנים.

״מיקי?״ צללית גבוהה ורחבה ניגשה לעברה מאחת המדורות. איתמר היה תמיד גבוה, אך התוספת הקטנה על כתפיו הצמיחה אותו לגבהים חדשים. שלום מנומס, והיכרות עם הילד שנאחז בשערו, עם אותו רווח מוכר בשיניים וצחוק דבילי, שנראה טוב יותר על ילד קטן עם תלתלים פרועים. ״את נראית טוב,״ החמיא לה עם אצבעות בעיניו. כמעט עשר שנים עברו מאז, לפעמים שכחה שהכירו. ״אתה שמנת,״ ענתה לו לקול צחוקו של הילד, ״אבא שמן דובון!״ ראשו של איתמר הורכן, שפתיו התכווצו במבוכה. אישה קראה לו מרחוק. ״שמעתי שהתחתנת,״ ניסה לפתח שיחה. ״אני צריכה ללכת.״ הוא אחז בזרועה והתעקש ״טוב לראות אותך. באמת.״ היא חשפה את שיניה בחיוך, ״גם אותך.״ וחילצה את ידה.

העשן שרף בעיניה והתיישב לה בריאות. השביל העוקף התפתל קדימה, מדורות סימנו את העיקולים. אם תמשיך ישר עד סוף השביל תגיע לאזור השיכונים ואחריו לכפר. שם תמצא נקודה עם אוויר, בלי אנשים, בלי מדורות. השיכונים נותרו כפי שהיו. בניינים נמוכי קומה, תריסי פלסטיק מוגפים וסורגים שחורים. אש נמתחה גבוה מעל אחד הבניינים. כמה ילדים לקראת המעבר לחטיבה. הילדות התגודדו בצד ואילו הבנים שיחקו עם האש. לא היה להם מרשמלו ולא תפוחי אדמה.

  ״הי!״ קרא אחד מהם, ״את בכיתה של דרור, לא?״ היא האטה את צעדיה וניסתה להבין אל מי דיבר. ״כן, כן, את. אני מכיר אותך, את בכיתה של דרור.״ היו לו קצוות צהובים ירקרקים בשיער וחולצה עם הסמל של בית הספר הישן.

  ״מי זה דרור?״

  ״דרור משעלי. י״ב 1. את חדשה?״ כשלא ענתה המשיך, ״הוא במדורה בכפר. ליד הצומת מאחורי הירקן.״

  ״תודה.״

  ״יש לך אולי סיגריה?״

  ״לא.״ המשיכה הלאה, מתעלמת מקולות הצחוק.

  לרוב הרגישה נבוכה מול מבטים בוחנים, אם מצד אחד האבות בגינה ואם מגבר זר שהרשה לעצמו לנקב את גופה במבטו, אך תשומת ליבם הבוסרית של הילדים נעמה לה. הקרדיגן נשר מכתפיה ונתלה על אמות הידיים, חושף את המותניים שנשארו צרים למרות הלידה.

עננת עשן כבדה טיילה על בית הספר הישן. כשהתקרבה הבחינה במדורה ענקית ברחבה ובמדורה נוספת ליד מגרש הכדורסל. מורים והורים הסתודדו בקבוצות, ילדי היסודי עמדו במעגל סביב הלהבות ושיחקו במה שנראה כמו ארנבת שחורה. על רחבת הלבנים מאחורי השער הצטיירו צללים מרקדים והלהבות השתקפו בחלונות הכיתות. הנייד צפצף. תמונה של אוריקי ישנה ללא מוצץ. שדיה דאבו כשהביטה בלחיים התפוחות ובשפתיים שהשתרבבו בתנועת יניקה. אחרי כל האכלה יכולה הייתה לראות מה שעתיד ליפול. זה לא צרם לה, המחשבה על שדיה שיצטמקו וייעלמו. הייתה בכך כמעט הקלה, ביכולת של הגוף לשחרר, לוותר ולנתב את עצמו למסלול חדש של הידרדרות מתמדת.

המחנק גבר. אור הירח הכסיף את העשן שנצבע גוונים שונים של שחור. בית הספר הישן עמד על קו התפר של הכפר. כפכפי הפלסטיק הצמיחו יבלות בכפות רגליה אבל מה זה קצת כאב לעומת הבדידות המזהרת שניתנה לה במפתיע. מאז שנולדה הפכה אוריקי בעל כורחה לספוג אילם שספח את כל מעשיה ומחשבותיה. ועכשיו אין למעשיה משמעות כל עוד אוריקי לא לידה. כמו החתול של שרדינגר. אמא בקופסה. חיה ומתה, רעה וטובה, שום דבר לא אמיתי, לפחות עד שתשוב אל בתה.

הרחוב הראשי של הכפר הישיר עד ליציאה לכביש 4. במקום שדות תותים ובתים פרטיים עם שוליים רחבים ועצי פרי מניבים, עכשיו הקיפו אותה עשרות בתים פרטיים חדשים בני שתיים־שלוש קומות, שחנקו את קנה הנשימה היחיד של היישוב. הרחוב הואר בפנסים גבוהים, כולם כאחד דולקים בלי הבהובי הגסיסה שזכרה בחיבה. היא ירדה עם הרחוב עד לקצה היישוב. כיפה של שקט עטפה את הכפר ועשן שחור הסתלסל במרחק.

הרחבה מאחורי הירקן הייתה היחידה שנותרה כפי שזכרה אותה. חלקה מלבנית ענקית ששימשה את הלקוחות ביום ואת התיכוניסטים בלילה. כעשר מדורות התפזרו שם וסביבן נערים ונערות שתויים. המדורות כאן היו מוסדרות פחות מאלה שראתה בדרכה. עשן עלה מהמדורות, עשן עלה מהנערים.

  ״את מחפשת מישהו?״ בחור גמלוני, בטישירט לבנה ורופפת וג׳ינס שנגזר מעל הברך, ניגש אליה. היה לו ריח שיכור ומבט מרוכז.

  ״דרור מי״ב 1?״

  ״אני חושב שהוא הלך.״

  ״אה… טוב. לא משנה. אני גם ככה צריכה לחזור.״

  ״את יכולה לשבת איתנו.״ ליטופי הלשון התכופים על השיניים העליונות הסגירו את הגשר שירד לא מזמן.

  ״אני צריכה לחזור הביתה.״

  ״אני אקח אותך.״ ניצוצות אדומים וזהובים התלקחו בקרניות עיניו. כמה ילדים או נערים, תלוי בזווית בה האירה האש את פניהם, קראו לו אי שם מהמדורה. הוא גירד את עורפו וגופו התעקל כך שפנה גם אליה וגם אליהם. חבריו ישבו על האדמה או על כיסאות פיקניק מתקפלים, בקבוקי זכוכית מפוזרים סביבם, צידנית קרח עם פחיות בירה ושקיות מרשמלו קרועות. אחת מהן, נערה עגלגלה עם חזה כבד וגופייה קטנה, נראתה עליזה יותר מהשאר. ברכה הימנית התעקמה כשקמה מהכיסא והיא מעדה על כמה נערים שמיהרו לאחוז בה. כולם צחקו, הילדה צחקה יותר מכולם. תשומת ליבו עברה למחשוף המתנדנד. לחומר העשיר של ילדה מתבגרת. היא ניצלה את הפרצה וחמקה אל שוליה השחורים של הרחבה. חום המדורות שרף בגבה והיא חיבקה את כתפיה. שדיה התנפחו תחת החולצה ולחצו על הפטמות המתפקעות. הכפכפים שפשפו עוד יבלת שצצה פתאום תחת הרצועות.

״לאן את רצה?״ דלק אחריה.

  ״הביתה.״ המשיכה ללכת ועטפה את עצמה בקרדיגן כדי לכסות את הרטיבות שפשטה בחולצתה.

  ״חכי, אני יכול להתקשר לדרור אם את רוצה.״ עקף אותה וחסם את דרכה, מכווץ שפתיים וסתור שיער, הבזקים אדומים על עורו. כשניסתה להתחמק אחז בידה. ״איך קוראים לך?״

  ״אני רוצה ללכת.״

  אם נעלב לא הראה זאת. אחיזתו רפתה והוא נסוג ופנה חזרה אל המדורות, צלליתו ארוכה ודקה בין הלהבות.

היבלת שרפה תחת רצועות הכפכף. החלב תסס והעשן התעמר בעיניה. אוריקי רחוקה, ואם תתעורר ואם תזדקק לה? אולי היא בוכה בזה הרגע. צחוקם של הילדים התנשא מעל רחשי האש המאכלת את העצים. היא בדקה את הנייד: שום שיחות, שום הודעות. תינוקת בקופסה. הדרך המהירה ביותר הביתה הייתה דרך השדות. הליכה חשוכה ושקטה.

בפעם האחרונה שעשתה אותה הייתה בת שש עשרה כשחזרה באמצע הלילה מאיתמר. למזלה ניידת משטרה הבחינה בה ולקחה אותה הביתה. השוטרת שקלה לעשות לה חיפוש בתיק אך ויתרה כשראתה את הדמעות.

״מיקי? הכול בסדר?״ איתמר לא הצליח להסתיר את הפתעתו כשענה לשיחה.

  ״אני צריכה טרמפ.״

  ״אנחנו בדיוק באמצע השכבה…״

  ״אני תקועה בירקן בצומת של כביש 4.״

  ״תני לי דקה,״ ביקש והשתיק את השיחה. כעבור שתי דקות חזר אליה. ״בסדר. עשר דקות.״

עד שהגיע נספג החלב בעליונית והרוח חדרה דרך הבד הרטוב ואל השרירים שרעדו. הוא נהג במכונית משפחתית לבנה ללא שריטות עם ריח של מושבים חדשים ובריכה. היה קצת חול על המושב שלה לצדו, ומאחור היו כיסא בטיחות וסלקל. אלבום של אליוט סמית התנגן במערכת וביקש ממנה ללכת לישון. הדרך שנראתה קודם ארוכה ואינסופית, התקצרה לחמש דקות של שתיקה. כשהגיעו אל הבית עצר איתמר בכניסה לרחוב כפי שעשה כשהיו ילדים. לפני שהספיקה לשחרר את החגורה הניח את ידו על שלה וליטף את גב היד באגודלו.

  ״לילה טוב איתמר.״

  ״לילה טוב…״ נאנח.

אוריקי התעוררה כשהרימה אותה, שמחה ליטול מאמה את הכאב שהצטבר בשדיה. כל יניקה שחררה את העור המתוח והקלה את נשימתה. עיניה של אוריקי הזדככו בחשיכה ואז הבהבו עד שנעלמו תחת עפעפיה. ריח התינוקת נמהל בריח העשן ומגעו של איתמר נשכח כשישבה בחושך והאזינה לנשימות בתה.