מֹאזְנַיִם

מבעד לשמשות הגדולות / ורד קופיץ

מסדרונות בית הספר יוצרים ריבוע מדויק מסביב לחצר הפנימית שבכל אגף. לוקח לְךָ שתיים וחצי דקות להקיף את האגף הימני פעם אחת. אתה הולך בגרירת רגליים עייפה, לא חיילית, אבל רצוף בלי לעצור. עיניך תועות בין סוגי הכתמים שעל המרצפות לקווים הישרים התוחמים ומפרידים ביניהן בהחלטיות מטופשת. מעליך, על הגג שבו מוצבת הבוטקה, מסתובב עכשיו הנער התורן ששומר, ואולי יוכל לראות אותך עובר פה אם יציץ פנימה, למטה, מבעד לשמשות הגדולות. ספק אם יציץ. ובכלל כל השמירות האלה הן סתם. משחק ילדים. גם אם יבואו מחבלים, השומרים לא ישימו לב, רק יושבים מצונפים בבודקה, ומחכים שיעבור הזמן. מכל מקום בחלל בית הספר אתה יכול לצאת נקי ממבטם. פעם סיפרו לך שתלמיד אחד יצא מאיזו כיתה, (זה היה הבן של המנהלת), ובעט בעצבים בשמשה הפנימית כל כך חזק עד שהתרסקה. צריך הרבה זעם כדי לפוצץ שמשה חזקה כזאת, אתה חושב. האם היית יכול למצוא בעצמך זעם כזה? האם כשזה קרה השומר שבגג שם לב? היית צריך לעשות איזה רעש עכשיו, אם היית גבר ורק היה לך אומץ, אבל אם השומר היה מסתכל עכשיו למטה בקושי היה מבחין בדמותך האפרורית, מתהלכת חרש. יצאת באמצע שעור מתמטיקה שלוש יחידות של המורה יוליה, שמציקה תמיד לך ולעוד שניים קבועים שמעופפים לגמרי בשעור ואין להם מושג על מה דיברה. ״רזי, אתה איתנו?״ היא חוזרת על הבדיחה כל כמה דקות, וכולם מגחכים כאילו זה איזה שוס גדול. אתה הולך בשפתיים קפוצות. אפילו אם הסתכל במשקפת, השומר לא היה מצליח לראות את הזיק החודרני והמוזר שאתה מרגיש עכשיו באישונים. בסיבוב השלישי של הריבוע, מפוקס עדיין על הכתמים של המרצפות, המחשבות שלך מעומעמות. אתה נזכר בתשדיר השירות ההוא עם הילדה שהולכת ואומרת ״רק על הקווים״. על מה זה היה? למה נזכרת בזה? אתה סוטה בכוונה מהקו והולך בגלים. אתה דוחק את הידיים עמוק לכיסי המכנס. בא לך להרגיש משהו, כל דבר שהוא שיזכיר לך שאתה קיים. החיכוך של הבד בזין שלך מבטיח לרגע הבטחת שווא. המסדרונות ריקים והשעון שעל ידך מורה על עשר וחצי, עוד לא אמצע שעור. הלוואי שמישהו יצא החוצה. אתה מחליט שיותר טוב שתיכנס ואחר כך תצא שוב: הרי אי אפשר להישאר בחוץ כל השעור רצוף.

  אתה יוצא שוב אחרי רבע שעה. המורה יוליה מעקמת את הפרצוף מאחורי גבך ומעירה משהו, אבל אתה מתעלם. בסוף ההקפה הפעם, אתה רואה את הנערה שאיתך בחוג לכתיבה יושבת כפופה על הספסל האפור הצמוד לצד דלת הכיתה המקבילה. אתה מתקרב אליה ונוהם בינך לבין עצמך: ״מה את מרוצה כל כך מעצמך?״ החיוך החיוור שלה גווע לגמרי והיא מעלה את הרגליים על הספסל ומניחה את ראשה על ידיה הנכרכות על ברכיה בתנוחת מגננה. אתה ממשיך ללכת ורק כשאתה פונה בפנייה הבאה שבריבוע המושלם אתה שומע פתאום את הצעדים שלה מדשדשים בעקבותיך, ומייד אתה פותח את דלת שירותי הבנים שלפניך ונכנס בבהלה.

  ליד הכיור אתה מוצא שני נערים מכיתה אחרת שוטפים את הידיים. אתה פונה אליהם בלי היסוס ושואל בקול, כך שגם הנערה בחוץ תוכל בוודאות לשמוע אותך: ״אולי מצאתם את הזהות שלי? איבדתי אותה. אני לא מוצא את הזהות שלי, חיפשתי בכל מקום. אפשר לשים כאן מודעה?״ השניים מגחכים לעומתך, משפשפים את הידיים בחולצה. הם יוצאים משם ובדרך טופחים על גבך, תוהים ומשועשעים, כאילו סיפרת בדיחה. אתה נשאר עומד מול המראה. דמותך נראית לך מכוערת, זרה. אתה מנפח את לחייך. היית רוצה לתת אגרוף, לפוצץ את המראה, אם רק היה בך מספיק זעם, אבל אתה לא מוצא כזה.

  תמיד היית הליצן. הייתם שלושה חברים: אחד ירה לעצמו בראש, שני חזר בתשובה, והשלישי – אתה. אתה שומע את המים יורדים מעבר לקיר, בשירותים של הבנות. אין לך כוח לצאת לראות מה הרושם שעשו הדברים שלך על הנערה מחוג הכתיבה. אתה הולך לאסלה ומפשיל את מכנסיך.

  פעם נסעת איתה באותו אוטובוס בחזרה מהחוג. ירדתם שניכם במרכז העיר כדי להחליף לאוטובוס אחר הביתה. אותו יום הבאת לכיתה את הסיפור על האיש המסודר שהייתה לו אישה מסודרת וילדים מסודרים ויום אחד חזר מהעבודה המסודרת שלו ועלה במדרגות לבית המסודר שלו וניגש באופן מסודר לחלון וקפץ ממנו והפך לעיסה מסודרת על המדרכה. הנערה ישבה מולך וכשהקראת צמצמה גבותיה ולא אמרה דבר. אחר כך דיברתם באוטובוס. אתה החמאת לה על השירים שלה, ואז הודית לה על שהיא יושבת תמיד מולך. היא ולא המכוערת ההיא, שיוצא לה רוק מהפה כשהיא מדברת, כפופה כמו מכשפה. היא עשתה פרצוף כשאמרת את זה, כאילו לא מצא חן בעיניה שהלעזת כך על השנייה, אבל ראית שמתחת לזה המחמאה נגעה בה. אחר כך חייל עלה לאוטובוס ואתה אמרת, ״הלוואי שהיו לי מדים.״ ״למה?״ שאלה. ״כי בנות אוהבות בחורים במדים,״ ענית. היא צחקה ואמרה שזה בכלל לא נכון, לפחות מבחינתה. ״כן, כולן אומרות ככה, ובסוף אתן בוחרות את זה עם הדרגה הכי גבוהה,״ אמרת לה. נפרדתם כל אחד לאוטובוס שלו, ונסעת, מיטלטל וריק, לביתך. כשנכנסת, זו הייתה הפעם הראשונה בה תפסת את אבא שלך מכניס את האקדח למגירה. אחותך הקטנה רצה מהחדר השני וקפצה עליך בצהלה ואתה הסתובבת והנפת אותה בידיך צוחק, כשאבא שלכם התקרב אליכם במדים שלו, מחייך לקראתך.

  כשאתה מוריד את המים, אתה מחליט שזה יהיה היום. אתה יוצא מהשירותים למסדרון ועוצר ומסתכל למעלה, מבעד לשמשה. מאחוריך עומדת הנערה כמו צל, אבל אתה לא חש יותר במבטיה.