דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

(אלתרמן – שתי רשימות לציון 50 שנה למותו)

כפית אלתרמן בגיליון / צור ארליך

כפית אלתרמן ביום היא המלצה בדוקה לחיזוק הרוח. אפשר גם שלוש ארוחות ביום מלוא הצלחת, אבל כפית היא התחלה טובה. "כפית אלתרמן ביום" הוא גם שמו של מיזם פייסבוק שאני מקיים זו השנה החמישית. מדי יום חול אני מעלה יחידת-שירה מזערית משל המשורר, ודן בה מעט. זה התחיל ככפית ממש, רק ציטטת שירה קצרה וכמה מילים שלי, וכהרפתקה שאמורה הייתה להימשך חודש. היו גם תקופות של כפית מישהו אחר ביום. כפית גולדברג ביום, כפית אצ"ג, ביאליק, גלבוע, שלונסקי, רחל ועוד. אבל החלק הפרשני, שלי וגם של הציבור המגיב, התעבה והלך. וכך גם התגבשה והלכה ההתמקדות באלתרמן, המשורר שהכי מרגִיש אותי. מרגיש, עוד לפני מרגש.

אל הבלעדיות האלתרמנית הוליכה עוד תמורה שחלה עם הזמן במיזם: עברנו לקריאה רצופה בשירים שלמים, יום אחר יום. ולכן: אלתרמן. כי אין עוד כשיריו לוודאות כי בכל שורה ושורה יימצא די טרף להשביע את רעבונו הרוחני של הגולש; שבכל שורה יהיו די ממדים לדבר עליהם, כדי פרנֵס שיעור יומי קצר וידידותי בהליכות שירה, קסמיה ותחבולותיה.

וכך, זה זמן, "כפית אלתרמן ביום" הוא פירוש שנכתב-והולך על כל ספרו הראשון של נתן אלתרמן, "כוכבים בחוץ". פירוש וגם מסכת, בזכות מה שמוסיפים הקוראים הקבועים והמזדמנים. פירוש מיקרוסקופי, פירוש דדוקטיבי. כלומר, מהצטברות הפרטים הקטנים, אל הכלל. הוא אינו מניח מילה בלי טיפול. בקושי אות. אין לו ברירה. אלה חוקי המשחק.

המתודיקה מולידה סוג מיוחד של פירוש. היא אינה מאפשרת לרוץ הלאה. היא כולאת אותך בשורה של היום. מכריחה אותך לגרד את כל שכבותיה. והנה פלא: אין יום שבו איני מפתיע את עצמי. דווקא בשל הצרת גבולות הגזרה, המזקיקה אותי תמיד אל הפּצירה והזכוכית המגדלת. בזכות הרב-ממדיות והרב-רובדיות הייחודיות לשירתו האמנותית של אלתרמן, נתקיים בי כל בוקר "מן המצר קראתי: יה!", וגם וואו. וכל זה, עליי לומר, מתוך חתירה להבנת השיר לאמיתו, וזהירות מפני היסחפות לדרשנות, לספקולטיביות ולכפיית פשרים זרים כגיגית.

בפני קוראי מאזניִם אבקש להציג פה עיבוד של רצף-הכפיות על אודות אחד השירים הקצרים בספר. השיר "קול" משובץ לקראת סוף החטיבה הראשונה. זהו אחד משרשרת שירים קצרים, כולם באווירה לֵילית, הנמתחת בין שני שירים ארוכים ומרכזיים, ליליים משהו גם הם, "חיוך ראשון" ו"איגרת".

"קול" הוא מן השירים המוכרים-פחות בספר, אך כפי שאפשר להירמז בכותרתו הוא נוגע בעניין מהדהד ביותר בשירה בכלל ובספר ניגוני כל כך בפרט. קראנו בו בראשית הקיץ אשתקד. הנה תחילה השיר כולו בבת אחת – ואז בכפיות.

קוֹל

הַלַּיְלָה עִמְעֵם בִּזְכוּכִית וְעָשָׁן.

שָׁמְמָה הַכִּכָּר הַסּוֹחֶרֶת.

וְשָׁמַיִם הָלְכוּ עִם נֵרָם הַיָּשָׁן

מִן הָעִיר הָאַחַת

אֶל עִיר אַחֶרֶת.

בַּדְּרָכִים הָרֵיקוֹת קוֹל דִּבֵּר וְנָדַם

וְהָיְתָה אָזְנְךָ הַשּׁוֹמַעַת

מַה גְּדוֹלוֹת הַמִּלִּים שֶׁנּוֹתְרוּ לְבַדָּן,

נְתוּקוֹת מִתְּשׁוּבָה וָדַעַת – –

מֶה חָזְקוּ, מָה הִבְהִיקוּ עַד אֵין לְהַכִּיר!

מַה יָּפְתָה חֻפְשָׁתָן בְּצִיּוֹת הַקֹּר!

לְבָבְךָ הַנָּסוֹג,

הֶהָדוּף אֶל הַקִּיר,

אֶת נָגְהָן הַמַּקְפִּיא יִזְכֹּר!

*

קוֹל

הכותרת "קול" מסקרנת: הרי השירה היא קול. הרי שירת אלתרמן היא מלאכת מחשבת של קול. של צליל. ועוד: בשיר 14 שורות. כמו בסונטה, אף כי הוא אינו סונטה. המילה סונטה נגזרת מ"סון", שפירושו צליל, קול. יש פה אם כן בכותרת איזו הלצה פרטית קטנה של אלתרמן. גם השיר הבא בספר, "הסער עבר פה לפנות בוקר", עשוי 14 שורות (וכמו בשירנו, זה קורה בשל שבירה של שורות טבעיות לשתיים ואף שלוש). וכך גם השיר שלפני הקודם – השיר נטול הכותרת המתחיל במילים "עוד אבוא אל סִפֵּך". הלוא דבר הוא.

הַלַּיְלָה עִמְעֵם בִּזְכוּכִית וְעָשָׁן.

השיר מתחיל כמין המשך של השיר שלפניו, השיר המוכר "ליל קיץ" ("דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת" וגו'). אנחנו עדיין בלילה. עדיין בעיר, מקומם של הזכוכיות והעשן. האווירה מטושטשת. הלילה עמעם, כמו רוח הקיץ ששטה "עמומה" בשיר הקודם.

הלילה עמעם את מי? אף אחד. עמעם הוא כאן פועל עומד. הלילה היה מעומעם. הוא עשה זאת דרך הזכוכית והעשן, אביזרים עירוניים שהעמימויות שלהם שונות במהותן. הזכוכית יכולה להיות צלולה ושקופה לגמרי, אך היא גם יכולה להיות עמומה אם היא צבועה, אם מחשיך בחוץ, או אם עשן מלכלך אותה. ואילו העשן מעמעם במהותו.

אבל רגע. האם יש קשר נוסף בין לילה, זכוכית ועשן? אנו, המורגלים באור החשמל, אולי איננו חושבים על עששיות, אך בארץ ישראל של 1938 זה ודאי עלה על הדעת. הזכוכית והעשן נמצאים, בקנה מידה גדול, בעיר רבת החלונות והארובות. אבל בקטן הם נמצאים בנרות שאנשים מדליקים. ותכף השיר יעורר את המובן הזה של זכוכית ועשן כמעט במפורש: השורה החורזת עם שורתנו תהיה "וְשָׁמַיִם הָלְכוּ עִם נֵרָם הַיָּשָׁן". השמיים הולכים, כלומר נושבת רוח. נרם הישן מעשֵן בה, ומוגן בזגוגיות העששית. ללילה יש אם כן נר ישן בכמה מובנים גם יחד.

הנר מרצד, מעמעם, מכפיל צללים. אלתרמן מכפיל משום כך צלילים. הקשיבו: לַי-לָה. עמ-עם. זכו-כית. כל המילים בשורה, חוץ ממילת החרוז. זה יקרה גם בשורה הבאה. מקרה שקורה ממש לא במקרה. איפה אם לא בשיר שהקול אמור כבר בשמו.

שָׁמְמָה הַכִּכָּר הַסּוֹחֶרֶת.

השורה השנייה מתמצתת אף היא את הלילה בעיר. "כיכר השוק ריקה", תכתוב זאת במילים אחרות נעמי שמר כעבור שלושים שנה. כאן זו ריקנות חולפת, זמנית: הסוחרים והקונים הלכו לישון. כאן זה גם כמובן משוכלל יותר, פיוטי יותר: הכיכר היא כביכול הסוחרת, אף שהיא רק זירת המסחר.

כהמשך של המשחק בשורה הקודמת, גם בשורה הזאת יש הכפלת צליל בכל מילה חוץ ממילת החרוז: מ מוכפלת ב"שָמְמה", כּ ב"הכיכר". מעניין שההכפלות כאן באות באותן אותיות שהוכפלו בשורה הקודמת: שם זה היה "עִמעם" ופה "שממה"; שם "זכוכית" ופה "כיכר". "שָמְמָה" דומה ל"עמעם" גם בכך ששניהם משמשים פעלים עומדים, המציינים מצב; מצב של דעיכה.

"שממה" יהודהד שוב, הפעם גם השי"ן הדומיננטית שלו, במילה הבאה, "שמיים". הרי לנו שרשרת נאה של מילים כפולות מ' בתחילת (או כמעט תחילת) השורות: עמעם-שממה-שמיים.

וְשָׁמַיִם הָלְכוּ עִם נֵרָם הַיָּשָׁן

מִן הָעִיר הָאַחַת

אֶל עִיר אַחֶרֶת.

השמיים כהלך זקן, נודד מעיר לעיר עם אותו נר ידוע וישן. מהו הנר? הירח מן הסתם. עיר אחת הלכה לישון, השמיים מגששים אחר העיר השכנה.

השמיים הולכים ובעיקר נוסעים כמה פעמים בשירי "כוכבים בחוץ". אבל בדרך כלל זו תנועת העננים או הרוח. כאן העניין אחר. שירנו "קול" משדר רקע של דומייה. לא של דינמיות. מי שהולך עם נר ישן הולך לאט. גם כיוון התנועה נראה כיחסי, ושמא כנצחי. מהעיר האחת אל עיר אחרת, וממנה מן הסתם לבאה בתור.

מן השורות הבאות יובן כי בדרכים מעיר לעיר, "בדרכים הריקות", מהלֵך אדם. הוא ה"אתה" שהשיר מדבר אליו. העניין מתבהר אפוא. השמיים הולכים עם ההולך. הם הולכים להיכן שהולך הצופה בהם. זה בולט כידוע כשמסתכלים בעת ההליכה בירח, הנדמה כהולך איתנו. הירח, נֵרם הישן של השמיים.

השמיים הם מעטפת ריקה ואינסופית למסלולו של הנודד, של ההלך. מעניין שאלו אינם "השמיים" אלא "שמיים". כאילו יש כל מיני שמיים, וכאן מדברים על אחד מהם. אכן כן: כל הלך והשמיים ההולכים איתו. כל אחד והעיר האחת והעיר האחרת שלו.

כמו השמיים, גם העיר האחרת אינה מיודעת. היא סתם "עיר אחרת". אלתרמן מכניס סתמיות אגבית לשיר, ואפילו פורע את המשקל לשם כך: הרי כדי לקיים את ניגונו הסדור של השיר, היה עליו לכתוב "מן העיר האחת אל העיר האחרת". החריקה המשקלית מבטאת את החריגה מהנשגב אל היומיומי: פתאום משהו פה דיבורי-בכוונה. המנגינה המתוקה עוצרת. האפרוריות מרימה לרגע ראש.

בשורות הקודמות, הצלילים הוכפלו כצלליות הנר המעמעם. עכשיו, לאור הנר הישן ההולך, הצלילים מגלגלים אותנו הלאה. ישנו הצירוף ש-מ/נ. המילה "שממה" בשורה הקודמת אספה את נקבציו מהשורה שמעליה: "עמעם… ועשן". עכשיו הוא מתגלגל כולו אל המילה "שמיים". וממנה אל "נרם הישן מן". במקביל, "זכוכית" מהשורה הראשונה הדהדה בשורה השנייה ב"הסוחרת", ועכשיו מוסיפה ונשמעת במילים "הלכו", "אחת", "אחרת".

בַּדְּרָכִים הָרֵיקוֹת קוֹל דִּבֵּר וְנָדַם

וְהָיְתָה אָזְנְךָ הַשּׁוֹמַעַת

נדירות מאוד בשירי "כוכבים בחוץ" סצנות אשר גם גרעינן ה"מציאותי", המקולף מדימויים וממטאפורות ומגוזמאות, הוא מיסטי או דמיוני. דומה שכזה הוא הקול הנשמע פתאום באוזניו של ההולך בדרכים הריקות בלילה. הקול השמיע כמה מילים, כפי שיבואר בשורות הבאות, וההלך שמע באוזנו שהן נשארו לבדן.

הקול דיבר כביכול בכל הדרכים הריקות; הן ממילא ריקות ואין שומע, אז למה לא לומר שהקול נשמע בכולן. אך מי שמע אותו? רק אתה. הלך אחד באחת הדרכים. הריקנות, ההרגשה שאיש מלבדך אינו הולך בדרכים, גורמת לקול ולמילים להיתפס כממלאים את החלל כולו.

עד שנבין, בשורות הבאות, מהי משמעותו של הקול, הבה נראה את הקולות. מערכת צלילים מעניינת נוצרת בשורה הראשונה. ר מתגלגלת לכל האורך, אך מעבר לה מתקיימים בשורה הזאת שני זוגות: אחד בקצוות, אחד באמצע. בקצוות, "דיבר ונדם" זהה כמעט בכל צליליו למילה "בדרכים", בשינוי סדר; אכן, הדיבור והדממה אירעו בדרכים. ובלב השורה, הצמד "הָרֵיקוֹת קוֹל" שמשותף לשתי מילותיו "קוֹ". הדרכים ריקות, אך קול ממלא אותן.

מַה גְּדוֹלוֹת הַמִּלִּים שֶׁנּוֹתְרוּ לְבַדָּן,

נְתוּקוֹת מִתְּשׁוּבָה וָדַעַת – –

עתה אנו למדים שהקול שדיבר ונדם הספיק לומר כמה מילים. בהשתתקו, המילים שאמר נשארו. מרחפות באוויר, לא גוועות. הן נותרו לבדן: בדרכים ריקות מאדם; בלי מילים נוספות שיחברו אותן למשהו; גם בלי ייחוס לדובר כלשהו, היות שיצאו מפי איזה קול מסתורי.

אבל מתברר שהלבדיות שלהן חמורה יותר. עקרונית. הן נשארות באוויר כשאלה שאין לה תשובה. הן נותרות בלי דעת, בסימן שאלה, ואולי אפילו בלי משמעות. והן מטרידות והחלל מלא בהן. הן כה גדולות באוזניו של שומען היחיד (כזכור, השורה הקודמת הייתה "והייתה אוזנך השומעת"). דומה כי הן גדולות דווקא בשל בדידותן וניתוקן מפּשר.

מֶה חָזְקוּ, מָה הִבְהִיקוּ עַד אֵין לְהַכִּיר!

אלו הן כזכור "המילים שנותרו לבדן, נתוקות מתשובה ודעת". לפנינו סדרה בת ארבע קריאות "מה" המתפעלות ממילים אלו. היא התחילה ב"מה גדולות", ועתה היא נמשכת ועוברת מהגודל אל החוזק ואל הבוהַק. אלו ואלו תיאורים של עוצמה. המילים גדולות, חזקות ואף מסנוורות – עד כדי כך שהמביט בהן לא יכירן. שהרי הן מנותקות מההקשרים הרגילים.

לא מזמן, בשיר "השיר הזר", קראנו: "הַמִּלִּים חֲזָקוֹת. בִּכְלוּבָן לֹא תִּבְכֶּינָה. / הֲדוּקִים, הֲדוּקִים חֲרוּזֵי הַשִּׁיר".
עתה אנו חוזרים שוב במפורש על תיאורן של מילים כחזקות וזרות. מילים שכמו מילותיו של שיר-אמת מרחפות גדולות ודורשות את תשומת ליבנו. שם השיר היה "זר", וכאן אין להכיר את המילים מרוב בוהק.

צלילי h-k חוזרים שוב ושוב בשורה שלנו וקושרים יחדיו את החוזק, את ההבהק ואת האין-היכּר. הם תורמים גם להידוק הקישור שלה אל השורות שציטטנו מ"השיר הזר". "חזקות… תבכינה", ובעיקר "הדוקים הדוקים". למען קוראי מאזניִם, אוסיף פה גילוי נאה מן התקופה שקראנו בכפיות את "השיר הזר".

"הֲדוּקִים, הֲדוּקִים חֲרוּזֵי הַשִּׁיר", אומר המשורר ב"השיר הזר". אבל למה הדוקים פעמיים? רק כדי למלא את התבנית המשקלית ולהמחיש את המלאכותיות הכופה שלה? רק כדי להדגיש שהחרוזים הדוקים מאוד? לא ולא. נתן אלתרמן רומז לנו בשיר ארס-פואטי זה לנתן אחר, רבי נתן, נתן התנא, שלפני עידן ועידנים השמיע בלי משים את המניפסט הפואטי של נתן אלתרמן.

בין גיל 10 לגיל 15 למד אלתרמן הילד-הנער בבית ספר דתי-ציוני בקישינב. ייתכן שהתפלל שם שחרית מדי יום. באומרו את "פיטום הקטורת" אולי כבר תכנן את התמכרותו לעישון ואולי לא, אבל ודאי נחשף לברייתות המצוטטות שם על הכנת קטורת הסמים הריחנית במקדש, המובאות במסכת כריתות בתלמוד הבבלי (ו ע"א). בפרט לאחת פיוטית במיוחד, המיוחסת למי ששמו כשמו: "תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר: הַדֵּק הֵיטֵב, הֵיטֵב הַדֵּק. מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל יָפֶה לַבְּשָׂמִים".

בעת שחיקת הסממנים לאבקה אומרים "הדק היטב, היטב הדק". אומרים בקול, כי הקול יפה לבשמים. יש שהסבירו שזו דרך לגרום לשוחק לנשוף הרבה: המילים "הדק" ו"היטב" מתחילות שתיהן ב-ה' עיצורית (כך שמעתי פעם בביקור במכון המקדש). מי שהשירה בראש מעייניו ודאי שומע את דבריו אלה של רבי נתן כנדרשים עליה. על השירה המלוטשת, זו שבה "המוזיקה לפני הכול". הקול, כלומר המוזיקליות, צלילי המילים וניגונן, יפה לבשמים, ליופי הרוחני והמשמח המצוי בשיר. כדי ליצור את "הקול" הזה יש להדק היטב את המילים זו לזו בקשרי משמעות, צליל והדהוד. על החרוזים להיות הדוקים, קושרים היטב, חזקים. כך אמר רבי נתן.

עד כאן מאמר מוסגר לגבי "השיר הזר". והנה, בשני השירים, גם אצלנו ב"קול", המילים החזקות הן מילים מנותקות: מדעת או מרגש. אפשר לראות בכל זה איזה רמז שגם שירנו, "קול", מדבר על השירה (או ההשראה המעוררת אותה) – אולי באופן רחב יותר: השירה כאחת הצורות של התגלות מילולית הגדולה מהחיים.

מַה יָּפְתָה חֻפְשָׁתָן בְּצִיּוֹת הַקֹּר!

זה הסופרלטיב הרביעי והאחרון הנאמר על "המילים שנותרו לבדן", שיצאו מפי איזו בת-קול בחלל הלילי. הן גדולות, הן חזקות, הן מסנוורות, ועכשיו גם יפות – לא, לא הן היפות. היופי הוא יופי של דבר מופשט, של מצב: של "חופשתן בציות הקור", ובעברית קלה, היותן חופשיות במדבריות הקרים. זה דורש פענוח.

חופשה כאן איננה נופש, או הפסקה בת כמה ימים בעבודה, כבלשון ימינו, אלא חופשיות, דרור. מצב עקרוני יותר. המובן המקובל היום של "חופשה" כנראה עוד לא היה מקובל בעת כתיבת השיר, כפי שאני למד ממילון גור. "חופשתן" מהדהד את "מַה יָּפְתָה", בפרט בצלילים המשותפים פְֿ-תָ. כרגיל, זיווג צלילי מקל על עיכול של קושי רעיוני. בזכות משחק הצליל הזה, היופי מתקבל על דעתנו, בלי משים, כתיאור טבעי כביכול לחופשה.

צייה, יותר ממִדבר, היא משהו מצמית. ריק ומאיים. אנחנו לא במדבר גיאוגרפי אלא במרחב הבין-עירוני, והצייה היא הריקנות של הדרכים הנחווית כריקנות מוחלטת. "הקור" מזכיר לנו אף הוא שכנראה אין העניין פה בצייה גיאוגרפית. ציוֹת-קור הן מרחבים מעוקרים, ריקים מנוכחות מנַחֶמת ומנוכחות אנושית בכלל. "הקור" מהדהד את הסיומת של השורה הקודמת, "הַכִּיר" ("עד אין להכיר"); ושניהם עניינם זרוּת: עד-אין-להכיר, ועכשיו הקור שהוא ניכור.

מהו החופש הקר הזה? זוהי הבדידות הבלתי-תלויה של המילים, שהן גדולות וחזקות ומבהיקות אך "נתוקות מתשובה ודעת". חופש מהקשר, חופש מהבנה, חופש ממילים אחרות, חופש ממי שאומר אותן. החופש הזה יפה, באיזשהו אופן. הוא מזמין אותנו להתעמת עם המילים כפי שהן. אולי לנסות למשמֵע אותן כרצוננו. אולי להפך, להניח להן להישמע בעירומן. כצלילים. כאטומים של משמעות.

ראינו שייתכן כי הכוונה לשירה. שירה מהסוג שאלתרמן כותב. יופייה, לפני הכול, אינו ידוע. הפשר, ודאי המסר, איננו הדבר היחיד שיש להתכוונן אליו כשמקשיבים לה. ודאי לא הדבר הראשון. יש לשמוע אותה ב"קור", "קור החרוז הצלול" כפי שנאמר בשיר "השיר הזר"; כשהמילים הן עוד חומר קולי, עוד לפני התשובה והדעת.

לְבָבְךָ הַנָּסוֹג,

הֶהָדוּף אֶל הַקִּיר,

ובכן, נראה שלמילים הגדולות-חזקות-מבהיקות-חופשיות יש תכונה נוספת: הן מבהילות. ליבו של השומע חרד. הוא נסוג, שמא החסיר פעימה, וכמו נהדף אל הקיר. הלב עשוי כידוע חדרים חדרים ומצוי בבית-החזה; וזה הקיר שהוא נהדף אליו כשנעתק ממקומו. הלב נסוג, הלב נמוג.

אך זהו ליבו של ההלך שבדרכים הריקות, ובקוראנו את השורות האלה דומה שאנו חושבים פחות על הלב עצמו ויותר על האיש הנהדף כולו, בגופו, אל איזה קיר העומד לצד הדרך. כמו שנאמר בשיר "הרוח עם כל אחיותיה" בתחילת הספר, באותה נגינה בדיוק, ובשפע נשיפות: "הָהּ, גּוּפִי הָאוֹבֵד, הֶהָדוּף אֶל גָּדֵר".

השורה-המחולקת שלנו חוזרת למסורת הכפלת העיצורים מתחילת השיר: לבבך, ההדוף. כאן זה אולי משדר לנו איזה גמגום של היעתקות הנשימה. "אל-הקיר" חורז במלואו עם "להכיר". elhakir-lehakir. ההבדל היחיד ביניהם, מבחינת הצליל, הוא בסדר של le-el. בדרך אחרת "הקיר" מהדהד את "הקור" שבסוף השורה הקודמת. כל השלישייה הזאת, הכרה וקיר וקור, קשורה בניכור, בזרות ובבהלה. המשכה-היפוכה יבוא בשורה הבאה, במילה "יזכור".

ההיהדפות אל הקיר מעלה על הדעת גם מצב של היות נתקף או של אובדן מוצא. אנו נזכרים פה בשיר אחר, מהמשך הספר: "תחנת שדות". כמו השיר שלנו הוא מתרחש בדרכים הריקות. שם זו תחנת רכבת נידחת שהאדם נשאר בה לבדו. האווירה פחות מיסטית מזו שבשירנו, אך לקראת הסוף היא מאיימת. חלק ג של השיר מתרחש מאוחר בלילה, עד הבוקר. והנה, גם שם העולם רחב וקר – ויש הילחצות אל הקיר: "עֲמֹד מוּל רַאֲוַת הָרֹחַב הַכּוֹפֶתֶת, / מוּל רֵיחַ הָעוֹלָם הָעַז וְהַקָּרִיר – / תָּמִיד, תָּמִיד אָרְבוּ לִתְקֹף אוֹתְךָ לְפֶתַע / וּבְתַחֲנָה נִדַּחַת לָחֲצוּ לַקִּיר!"

אֶת נָגְהָן הַמַּקְפִּיא יִזְכֹּר!

מה יזכור הלב הנבהל מהמפגש עם "המילים שנותרו לבדן"? תמונה מחרידה של נוגה מקפיא, אור חזק קר ומשתק. תמונת-הֶבזֵק המזקקת בשתי מילים את רוב התכונות שיוחסו עד כה למילים הללו: מנותקות, חזקות, מבהיקות-עד-אין-להכיר, חופשיות בציוֹת-הקור. הקור, מתברר עתה ביתר שׂאת, הוא בעיקר קור המילים עצמן.

כמה שונה אורן האימתני והמצמית של המילים מאור "נֵרָם הַיָּשָׁן" של השמיים בתחילת השיר הקצר. במהלך הדרגתי אך מהיר עברנו מהבֵּיתי אל האַל-בֵּיתִי, מהנוסטלגי אל המטריד, מדרך אחת לחוות את הכוכבים-בחוץ אל דרך אחרת.