דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
עיניים כחולות / רחל שליטא
נפגשנו אחרי הרבה שנים. דווקא בלוויה. ייתכן שכבר הזדמַנו בעבר למקום אחד באירוע רב משתתפים, אלא שלא הבחנתי בו. השנים ריבדו שכבות עור, אחת על גבי השנייה, עד שאפילו צלקת כבר לא נשארה. רק שכחה, והתעלמות. בזמן ההספדים על חברנו המשותף, אנחנו עומדים במרחק זה מזה, עושים תנועת ראש קלה של זיהוי, חיוך זהיר, לא מביטים בעיניים. ודאי לא נרחיב את הדיבור. ככה אנחנו – מזהים, מסמנים ומניחים.
הוא הוריד ממשקלו. עשרות קילוגרמים. עכשיו הוא רזֶה, אפילו כחוש. הכתפיים הרחבות הפכו מחודדות ונפולות, המכנסיים רפויים, מהודקים למותניים הנמוכים בחגורת עור חומה משופשפת.
זרם האנשים אינו מניח לנו, הוא מקרב אותנו בעל כורחנו, טיפולי שיניים, הוא עונה לי בתשובה לשאלה שעוד לא שאלתי, שתיתי הרבה זמן רק נוזלים. משפט ארוך יותר מכל מה שדיברנו כבר שנים.
בדרך חזרה מהקבר אנחנו הולכים זה לצד זו. כך יצא. ההליכה שלו כבדה, צעדים גדולים, כמו מישהו גדל ממדים, שלא התרגל למשקלו שהתרוקן. אני נזכרת בגובה שלו, בראש המורכן מעט קדימה, אני נזכרת בעיניים החומות, גדולות וקצת בולטות שיש עליהן סוג של ערפל שהופך את המבט שלו לדהוי ועצוב. הוא לא היה דברן, אבל עכשיו הוא מדבר. דיבור איטי, נמוך. הוא מספר, וגם אני מספרת. הקול שלו נשמע לי זר. הקול שלי נשמע לי זר. אנחנו לא מקשיבים למה שאנחנו מספרים. אנחנו שומעים רק את הקולות שלנו, מנסים להגיע, ולא מצליחים. האוויר נדחס ברווח שבינינו. אנחנו עושים כל מאמץ שלא לשפשף זרוע בזרוע. עיני שנינו מסתכלות קדימה, לדרך שלפנינו. הוא אומר משהו מהוסס, איזו הערה על הלוויה, על הספד שכתב ומשום מה לא קרא. יש מבוכה בקול שלו. אני עוצמת את העיניים כדי להרגיש את החום שהקול הזה מעורר בי פתאום. אני נאחזת, לרגע אני זאת של פעם שהולכת אחריו לצריף ההוא בקצה שורת הצריפים שרק מיטת ברזל עזובה נותרה בו, עם מזרן צבאי מחוספס, אבל מספיק. הרגע הזה קצר וחמקמק, ואחריו כבר אין כלום. אנחנו זרים. אנחנו מבוגרים.
חודש לאחר מכן מגיעה אליי בעקיפין הידיעה שהוא חולה. הוא כבר היה חולה בלוויה, אבל לא ידע. הוא התעקש לא להיבדק ועכשיו זה מפושט ומסוכן ובשלב מתקדם ומתים מזה. ומתחילים טיפולים.
במשך שנה שלמה אני לא מנסה לברר מה שלומו. אף פעם לא התעניינתי מה שלומו, אז מה עכשיו. אולי בכל זאת הוא יהיה אחד הבודדים שכן מצליחים לצאת מזה. יש תקדימים. מעטים אבל יש. ניסים קורים.
אחר כך מגיעה הידיעה שהוא מאושפז בבית חולים ואלה כפי הנראה שעות חייו האחרונות. התמוטט באמצע טיפול. נותרו לו שעות ספורות. כל המשפחה שם. סביב מיטתו. יושבים ונפרדים. וממתינים.
הידיעה ששעותיו ספורות לא נותנת לי מנוחה. כשהוא ימות אמות גם אני, לא אדע יותר אם הייתי. בכל זאת הוא הדבר הקרוב ביותר בחיי שדומה לאהבה ראשונה. אני מבקשת שיודיעו לי כשזה יקרה. היום יום שישי, מבטיחים שיודיעו.
בשישי בערב עדיין לא מגיעה הודעה, וכך גם בשבת בבוקר. במוצאי שבת הוא עדיין חי. וגם ביום ראשון בבוקר. הוא לא מת. הוא מחזיק מעמד הרבה מעבר למה שניבאו הרופאים. הוא עדיין חי וגם אני של אז עדיין חיה. והזמן שלנו הולך ואוזל. מחשבה מטורפת מתחילה להשתלט על המציאות שלי. הוא לא עוזב את העולם כי הוא מחכה. הוא מחכה לי. הוא רוצה שאבוא. הוא רוצה שאבוא ואבקש ממנו סליחה. כדי שימצא מנוחה נכונה. לאיזו בקשת סליחה הוא מחכה? שאבוא ואסביר את מה שהוא ממילא יודע וידע כבר אז? ובמה אוכל להצדיק את עצמי, שהייתי צעירה, שרציתי לחיות, שרציתי לנשום, שרציתי לגלות את העולם, והעולם היה גדול ומפתה, ואפשר היה לגדול ולהתרחב בתוכו.
אבל לא איתו.
מה את הולכת סחור סחור. פגעת בו, תבקשי סליחה, שהיית צעירה וטיפשה, ושלא הבנת כמה צער והשפלה ותימהון ואכזבה וכאב, כאב פיזי ממש, גרמת לבחור הטוב והישר הזה, שכולו ערכים ומוסריות. כך יספידו אותו בלוויה שלו עצמו. רק את ראית קושי ועקשנות והגבלה, ומניעה. לכי ובקשי ממנו סליחה. פשוט סליחה. הוא יֵדע.
ואיך תבואי פתאום משום מקום ותעלי את כל העניין הזה שכולם רצו לשכוח. היו לך חיים שלמים כדי להתנצל. מאוחר מדי.
בכל כמה דקות אני בודקת את הנייד, מחכה להודעה על פטירתו, שהסיוט הזה כבר ייגמר. אל תעשי כל כך הרבה חשבונות. קומי ולכי.
אני לא הולכת.
יום לאחר מותו אני מגיעה לביתו. אלמנתו יושבת לצידי בכורסה גדולה עם כריות בצבע אדום יין. היא מסתכלת בי בעיניים צרות וחדות, היא יודעת והיא זוכרת, ועכשיו היא מספרת לי בפרטי פרטים את כל מהלכה של השנה האחרונה. איך הטיפול הראשון לא עזר ואיזה תופעות לוואי היו, ולמה הוא התמוטט בדרך לטיפול השני, ומה אמרו הרופאים, ואיך הם לא ידעו בעצמם והיו צריכים להביא עוד מומחים, ואיך היו חייבים לנתח ואיך הוא בכל זאת החליט על הטיפול השלישי שממנו לא קם.
ההתעניינות שלי מדרבנת אותה לפירוט. היא שמחה לספר, היא שמחה להדגיש עד כמה היא הייתה מעורבת, עד כמה הילדים היו מעורבים ותומכים, היא לא מדלגת על שום פרט. אבל שום דבר לא עזר. הטיפולים היו מיותרים, גם לא משפחה תומכת כזאת ואישה שמוכנה ללכת בשבילו עד סוף העולם. מסביבנו מעגלים מעגלים של חברים ותיקים. הם זוכרים הכול. מביטים בי ובה ומקשיבים. עיניי משוטטות, אבטיח חתוך לריבועים עסיסיים, ענבים שחורים ולבנים, עוגת הבית פרוסה לפרוסות עבות, בורקס.
לרגע היא עוצרת ומצביעה על בחורה שיושבת על הספה ממול, ברגליים מסוכלות, בלב מעגל של אנשים צעירים. זאת רוני, היא אומרת, הבת הבכורה שלנו. רוני מרימה את העיניים. עורה שחום, כמו העור שלו, ושתי עיניה גדולות ובולטות כמו שלו, אבל כחולות, והן מחייכות אליי והאף שלה יורד לכיוון השפתיים כמו האף שלו. שלום, היא אומרת וקמה, מתקרבת אליי, ומתיישבת מצידי השני. שמעתי עלייך המון, מדברים אצלנו הרבה על החבר׳ה של פעם…
עכשיו היא יושבת על ידי. גופה נינוח, מלא, מביטה בי בעיניים צלולות וטובות. אני שואלת אותה בת כמה היא ומתשובתה אני מבינה שהגיל שלה הוא כמעט גיל שנות הפּרֵדה שלנו. אף פעם לא שמתי לב שהיא נולדה זמן קצר כל כך לאחר שנפרדנו. הזרע הזה שיצר אותה היה ממוען אליי, ולא הגיע למענו. היא דומה לו. כשהיא מדברת הוא נוכח בינינו.
העולם מסביבנו נעלם, זה רק אני והיא, והוא של פעם שאני שואבת מתוכה. הוא מבצבץ מבין תווי פניה, צעיר ונרגש כמו אז. הוא חזר הנה מן המתים, מגיח מכל הבעה שלה, שקוף ונוכח. אולי גם היא חשה בו דרך מבט העיניים שלי, המרוכז וממוקד בפנים שלה. אני חוששת למצמץ, כדי שלא ייעלם. היא משתפת איתי פעולה, היא ממשיכה לדבר, ומאריכה את הנוכחות הבלתי נראית שלו. היא יודעת הכול ולא יודעת כלום.
אוגוסט 2022
