מֹאזְנַיִם

דבר העורכת

גיליון מאזניִם המונח כאן לפניכם נכתב ונערך לפני בוא המלחמה. אותה מלחמה מחרידה שחילקה את חיינו ל"לפני" ו"אחרי" עדיין נמשכת בחוסר ודאות גדול תוך כדי כתיבת שורות אלו. כולי תקווה שזו תסתיים עד הדפסת הגיליון. אלו אינם ימים רגילים, ולכן אין זה דבר עורכת רגיל. בימים שבהם אין עתיד – רק עבר והווה, אין מזור ונחמה – רק כאב, אין חיים – ללא אבל ואובדן, החלטנו להביא אל ציבור הקוראים בישראל את זוהר קולם של כותבים עכשוויים בשפה העברית, על אף ולמרות המצב הבלתי נסבל שכולנו חווים.

  הטקסטים שכונסו בגיליון "ילדים של החיים" הוקדשו לקשר בין ילדות לספרות, ולמחווה לספרות ילדים ולחוויות ילדות. נדמה כי הילדות העברית העולה מתוך הטקסטים, במובנים רבים, ומבעיתים כמעט, חשה את העומד לבוא.

  לדבר עורכת זה אני מצרפת טקסט שכתבתי בעקבות המלחמה.

בתקווה לימים שקטים, ימי שלום וחסד
שלכם
שרי שביט
עורכת מאזנים

∗

נערה בת חמש עשרה נכנסת לחדרה ונוכחת בעובדה שהוא אינו. הקירות עדיין במקומם. גם המיטה, הארון ושידת הלילה. אבל ספרי הלימוד שלה, המחברות, העפרונות והעטים, יחד עם היומנים האישיים שכתבה בהם בכל לילה ולילה, הוצאו ממקומם. תוכן המגירות שלה נעלם. גם החפצים על שולחן הכתיבה, ואיתם האלבומים, ברכות יום ההולדת, הרשימות הכמוסות, אוסף המפיות. פרט לבגדיה, כל דבר אישי שאי פעם נגעה בו נעלם והושמד.

הנערה שאני כותבת עליה היא אמא שלי, בשנות החמישים בארץ ישראל. אימה החורגת, ניצולת שואה שחזתה בבעלה ובשני ילדיה עולים באש המשרפות של אושוויץ, הייתה אישה פוסט טראומטית שגידלה את אימי מכורח נישואים שניים, והפכה את חייה לגיהינום. היא זרקה את תכולת החדר שלה על מנת לפגוע בה. יעברו שנים עד שאימי תסלח לה, תשמע את סיפורה המחריד, ותסעד אותה בזקנתה בחמלה גדולה.
בגיל חמש עשרה, מול חדרה המרוקן והריק, אימי הזקופה ומלאת החיים מרגישה שעולמה חרב עליה. היא אורזת לעצמה מזוודה ומחליטה לעזוב.

היא עולה על אוטובוס לדרום ומתנדבת לקטיף של תנועת הנוער "השומר הצעיר" בקיבוץ ניר עוז. ביום הראשון שלה במדבר, כשפניה סמוקות מהשמש ושערה קשור על עורפה בחוט מאולתר, עיניה נתקלות בבחור נמוך וכחול עיניים. הוא שייך לגרעין הקיבוץ ומבוגר ממנה כמעט בעשור. על אף פער הגילים ביניהם, הם מתאהבים ומתחתנים.

חופתם נערכת בקיבוץ ניר עוז בימים הראשונים להיווסדו. תחת סדין לבן המוחזק בארבעה רובים, הם עומדים יחפים על אדמת המדבר.

אימי נשענת על בית החזה של אבי מאז חתונתה ולמשך שנים. גופו היציב העומד איתן על אדמת הקיבוץ המתהווה הופך עבורה לבית, מרחב אינסופי של חיים. מכאן ואילך, הוריי חברים בקהילת הקיבוץ ומיישבים במהירות את הנגב. העתיד פרוש תחת רגליהם, רווי בחול. הם צעירים ויפים.

אבי עובד על טרקטור בשדה ביום, ובלילות מביים הצגות בתיאטרון הקיבוץ. אימי מבשלת בחדר האוכל המשותף, ותופרת את בגדיהם של חברי המשק החדשים.

הקיבוץ מונה כמה עשרות חברים, כולם צעירים וציונים מאוד, שחיים זה לצד זה, בקומונה. הם בונים מבנים צנועים שיתאימו לכל צורכיהם. חדר אוכל, מכבסה, מזכירות, מרפאה, מתפרה. בתוך תקופה קצרה נולדת על אדמתו אחותי הבכורה, נוסדת משפחה.

פחות מארבע מאות תושבים התגוררו בקיבוץ ניר עוז לפני שבועות אחדים, שנדמים כמו נצח. יותר ממאה מהם נרצחו או נחטפו על ידי חמאס בטבח ביום הפתיחה של המלחמה. המספרים הקשים מתגלים בכל יום שעובר, ומהם עולה כי לא פחות משמונים חברי קיבוץ ניר עוז מוגדרים נעדרים. יותר מעשרים וחמישה מהם נרצחו בטבח בשבת שעברה. ביניהם חיים ועודד, אנשים בעשור התשיעי לחייהם, בני הגרעין של הוריי, חבריהם הטובים. אלו שהגיעו לישראל כפליטים מן התפוצות לפני או אחרי השואה, בנו את ישראל, הגנו על ישראל, שירתו בצבא ההגנה לישראל, האמינו בישראל, ובנו בלב המדבר שלה יישוב ירוק, שוקק חיים. לא רק הם עברו את התופת של חמאס. לצידם נמצאים – בחיים או כגופות שחוטות – תינוקות, נשים וילדים, אנשים עם צרכים מיוחדים, חולי סרטן ולב. כל אלו נקרעו מבתיהם בשבת לפנות בוקר, לבושי פיג'מות, גופם חמים ממצעי המיטה המגינים, מתעוררים אל תוך סיוט. אם לא נחטפו, מתו. אם לא נחטפו ומתו בשבי, מתו. אם לא נחטפו ועוברים ברגע כתיבת שורות אלו עינויים מחרידים – נשחטו בדם קר ובתוך דקות על ידי כנופיות הטרור של חמאס.

עדי נגב, חברה קרובה של בני משפחתי, שגדלה בקיבוץ מיום היווסדו, נסגרה במרחב המוגן בביתה כשהטבח התחיל. היא ניצלה בנס מתופת חמאס, וכשיצאה, נשארה לבדה בקיבוץ השרוף ברובו.

"הצבא רוצה שכולם יתפנו, יהיה להם הרבה יותר נוח," היא אומרת בתסכול. "אפשר יהיה להסתיר. הם יצלו ויקברו את זה בארכיונים שלהם לחמישים שנה. כשאני פה, הם לא יכולים לעשות את זה. יש דברים שצריכים להיעשות ושאלות שצריכות להישאל. אצלי בעדה קוראים לזה צומוד. אני פולנייה. לא הולכת מפה."

אחרי שעברה עם הצבא שלושה בתים לחפש גופות, היא נשברה והוחזרה לביתה. "את מצפה למצוא גופה של בנאדם, נכון?" (כך דיווחה לאתר החדשות "המקום הכי חם בגיהינום" בזמן אמת) "אבל את מוצאת הרבה פחות מזה. שרפו פה הכול. אין כלום בבתים. זה חלל ריק. השרפה הייתה עצומה כל כך, שהכול נעלם. אבל חייבים לעבור בית בית, להיכנס למטבח. למקררים. שמענו קידוחים תוך כדי. אני לא מבינה עדיין מה קרה כאן."

"את יודעת מה מטריף אותי? הכלבים נעלמו. לא אלה שהיו בממ"דים, אלה שהסתובבו בחוץ. המונים היו לנו. מצאתי רק גופה של כלב אחד. איפה הם?"

עדי נושאת על גופה רשימה מצמררת שהכינה – מיקומי גופות, בכרם, באורווה, בבתים, מאחורי המרפאה. ואז רשימה ארוכה של מי שחסר. חלקם רק שמות. על יד רבים מהם מצוינת המילה מוות.

עכשיו, שבעים ושמונה שנים אחרי שנוסד, שבועות אחדים אחרי שהושמד – מה אני זוכרת מקיבוץ ניר עוז?

את הכביש הישן שעלה וירד לנגב והתפתל בין רמפות מדבריות שהפכו את הבטן כמו כיס אוויר. את פרחי הכותנה שקידמו את השער הצהוב. את האופן שבו השער הצהוב היה נפתח כל כך לאט. את התקופה שבה דהרנו פנימה בסובארו הלבנה כי עוד לא היה שער. את חמניות הגרעינים שהקיפו את שדות המקשה. את שלוש נדנדות החמור, אדומה, כחולה, צהובה, בגן המשחקים. את קטר הרכבת הברזילִי שהוצב בעבור ילדי הקיבוץ על הגבעה. את החלודה הפחמית שאפפה אותו. את אצבעות הדם וזריקת הטטנוס שקיבלתי במרפאה. את עיניו הקטנות של הטווס בפינת החי שקפץ מעל הגדר. את שבילי הקיבוץ האפורים, שהתחברו זה לזה במבוך מופלא, שתמיד חזר אל נקודת ההתחלה. את בריכת הבטן הכחולה שלמדתי בה שחיית חזה. את התמונה של אמא שלי בשחור לבן, חוצה את הבריכה בשחיית חזה. את גלילי החוטים במתפרה שהיו בגודל של הראש שלי. את השירותים הישנים שמעל לדלתותיהם הוצבו המילים ברנשים וחתיכות. את מאגר המים החקלאי ואת הרפסודה שצפה עליו. את הקומביין שבחג השבועות פיזר על הילדים מסטיקים צבעוניים בין שברי שיבולים. את תחושת הגאווה כשכדור צבעוני ומתוק ועגול הכה לי במצח. את הריח של אצטרובל אחרי שמפרקים אותו לחתיכות. את אבא שלי, יושב על הטרקטור בלילה, ומשנה את שם המשפחה הגלותי שלו לשם חדש ועברי, שם המשפחה שלי. את העובדה שאחרי שההורים שלי עזבו את הקיבוץ, הם עדיין המשיכו לבוא. את העובדה שאחרי שאבא שלי מת, אימי עדיין המשיכה לבוא. את העובדה שאחרי שאימי מתה, עדיין המשכתי לבוא. את המבט המזהה של בני הגרעין הסועדים בחדר האוכל, שהזכיר לי שכאן, במקום הזה, אני עדיין הבת של שניהם. את השקט האינסופי שעמד מעל כרי הדשא. את הדקלים, השיחים, שיחי האלוורה, פרחי הפרא. נווה מדבר שהיה אפשר לדמיין בו מרחב אינסופי של חיים.