שני סיפורים מקראיים / דרור בורשטיין

1. בראשית כב

הכרתי פרופסור שלימד בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. שנים לימד סמינר פופולרי על פרשת עקדת יצחק אבל הרגיש שמשהו חסר, לא מובן עד הסוף. זה היה כמו ללמד בישול בלי לגעת במזון, אמר, בלי לטעום ובלי להריח. כמו שׂחייה בהתכתבות. בוקר אחד העיר את בנו הצעיר בארבע לפנות בוקר. הוא שם בכיס סכין לחם ואסף כמה קרשים. הוא העיר חמור באורווה של אחד השכנים במושב שבו התגוררו מאז שאשתו עזבה אותו עם בנם הבכור. לא הייתה לו כל כוונה ללכת שלושה ימים. הוא החליט שילך – שילכו – שלוש שעות גג, וישובו. שני כלביו של השכן בעל החמור ליוו אותם בהליכתם על השביל היוצא מן המושב שבהרי ירושלים. הבן, שהכיר את פרשת העקדה מהסברי אביו האינסופיים ומשיעורי התנ״ך, לא אמר בתחילה דבר. אחרי שעה פנה אל אביו ושאל את השאלה על האש והעצים. אביו נבהל לשמוע את בקיעת הקול בדממה הקרה של סוף הלילה, אבל אז נמלא חדווה, שהרי זה בדיוק מה שרצה. והוא ענה לבנו במילים הידועות. הבן הוסיף: וילכו שניהם יחדיו. גל אושר הציף את אביו. הוא הצית סיגריה ראשונה. אחר כך נעצרו והוא קשר את החמור לעץ זית. גם הכלבים עצרו שם. הייתה שם גבעה והם עלו עליה. הנער סחב את הקרשים. זה לא היה כבד. על אבן שטוחה הוא נשכב פתאום. אולי רצה לנוח ואולי הבין מה מצופה ממנו. אביו הבין בבהלה ששכח חבל ולכן רק החווה תנועות קשירה בפנטומימה. כך גם הידק היטב את הקשרים. הטלפון הסלולרי צלצל והפר את קדושת הרגע. זאת הייתה אשתו השנייה על הצג. היא כנראה התעוררה וגילתה שהם לא במיטות. הוא השתיק את הטלפון בזעם וחיכה שגם הרטט ייפסק. שמו של האבא לא היה אברהם. אבל לבּן קראו יצחק.

2. זכריה ה

אחרי הגירושים השניים הוא לקח את בנו לאגמון החולה. הם נסעו מהמושב במכונית שמדבקות חניון האוניברסיטה הצטברו עליה במשך שנים וחסמו את החלון הימני, והתברר שהם איחרו את ההתקבצות השנתית הגדולה שבטרם נדידה. נותרו שם רק חסידות ועגורים ספורים שלא עמד להם כוחם להצטרף ללהקותיהם וזֵרוֹן, עוף דורס לא גדול, שהמתין לשעת כושר. שניהם ישבו לבדם במסתור הנוסע וצפו בעופות המים. את הזרון רק הילד ראה. במרכז האגמון עצר המסתור הנוסע כדי לצפות בהאכלה. היה שם צריף, ושתי נשים יצאו ממנו. לא היה צורך במשקפת כדי לראות שכל אחת מהן לובשת כנפיים לבנות גדולות. הן הלכו לאט וזרו תירס לעופות משַׂק אחד שנשאו יחד. בנו יצא מהמסתור והתקרב. אביו היסס ואז יצא ונעמד מרחוק. העופות נרתעו. הנשים הסבירו שהן לובשות כנפיים כדי לא להפחיד את העופות. כדי שיקבלו אותן כציפורים. הן פיזרו את יתרת המזון וחזרו לצריף, לתוכו השליכו את השק הריק מבעד לחלון. את הכנפיים השעינו על הקיר החיצון. אביו שאל, אתה רוצה לעוף קצת גם? אפשר לעוף גבוה, עד לשמש, הוא אמר והרים אליה את פניו. הילד לא ידע מה לענות. האור על פני אביו גילה בהן דבר חדש. אביו חזר לצל ואז ניגש והרכיב לעצמו אחד מזוגות הכנפיים. שתי הנשים הביטו בו בעייפות. נהגת המסתור הנוסע צפרה. העופות שוב נרתעו. הוא חשב לרגע להתעקש ולהרכיב את הכנפיים הנוספות לבנו, אבל הבין כי כתפיו צרות מדי ואין אפילו טעם לנסות.