קארל צ'אפק / רשימות

מצ'כית: פאר פרידמן

(מתוך הספר "על הדברים הקרובים" שראה אור החודש בהוצאת אפרסמון)

בשבח הבטלה[1]

הייתי רוצה להתבטל היום; אולי מפני שכל כך יפה בחוץ, או מפני שבחצר עובדים נגרים, או מפני שזורחת השמש, או מאלף סיבות אחרות. היום הייתי רוצה להתבטל.

לא הייתי רוצה לצאת לטייל, כי טיול הרי איננו בטלה; גם לא לקרוא או לישון, כי גם קריאה וגם שינה אינן התבטלות; גם לא ליהנות ממשהו, גם לא לנוח, כי בטלה אין פירושה מנוחה, וגם לא הנאה. בטלה טהורה ומושלמת לא נועדה להעביר את הזמן או להסיח את הדעת. הבטלה היא דבר של שלילה: פירושה היעדר כל הדברים המעסיקים את האדם, מטרידים אותו, משעשעים אותו, מעניינים אותו, מדריכים את מנוחתו, מדאיגים, משמחים, מעציבים אותו, מושכים את תשומת ליבו, מסקרנים, משעממים, מקסימים אותו או מציקים לו, מושכים אותו או דוחים. הבטלה היא לא כלום, היא שלילה, אי-מטרה, חוסר תוחלת, אני לא יודע איך עוד לומר זאת. הבטלה היא, בקיצור, דבר מושלם ויקר ערך.

בראש ובראשונה, הבטלה אינה בזבוז זמן. הייתי מבזבז את זמני אילו, נניח, הייתי שואב מים במסננת. אך כשאני מתבטל – אני בהחלט לא עושה זאת. אני לא עושה שום דבר מיותר, מפני שאינני עושה שום דבר בכלל.

שנית, הבטלה אינה אֵם כל חטאת. היא בכלל לא יכולה להיות אֵם – בהיותה עקרה, אחרי ככלות הכול. אין היא משתוקקת לדבָר. בטלה שמשתוקקת לדבר-מה שוב איננה מתבטלת; היא כבר עושה משהו, כבר יש לה כוונה.

שלישית, בטלה אינה עצלות. להתעצל פירושו לזנוח עשיית דבר-מה שעליך לעשותו, ותחת זאת סתם להסתרח. להתבטל פירושו לא לעשות שום דבר, וגם לא לרצות מאום.

להתבטל אף אין פירושו לנוח. מי שנח, עושה משהו שימושי: הוא מכין את העבודה הבאה. הבטלה מתקיימת ללא קשר לכל עבודה קודמת או עתידית; אין לה תוצאות ואין היא מצפה לדבר.

להתבטל זה גם לא ליהנות מהשלווה. לשחק בשמש, לצמצם בעונג את עיניך, לגרגר כחתול – כל אלה הן פעילויות שעשויות להיות פרקטיות מאוד, או לכל הפחות מהנות; וההנאה כשלעצמה היא כבר פחות או יותר מטרה. הבטלה היא חסרת תכלית מכול וכול. אין היא דורשת לעצמה לא שלווה, אף לא חשק, פשוט לא כלום.

שלווה: זהו זרם אִטי וקבוע שמבעבע ומערסל בשקט; מנוחה – זו בּרֵכה אפלה ושוקטת שבה צפים הלכלוך והקצף של הרגעים הרעים, הדוקרים. עצלות: זהו מפרץ מכוסה אצות ירוקות, ריר וביצי צפרדעים. אך הבטלה נייחת היא. אין לה קצב, אף לא קול; היא עומדת ואינה זעה. אין היא מעניקה חיים לעשבים, אף לא לאצות, גם לא ליתושים. היא מים עומדים, צלולים. ועל אף שמימיה עומדים, אין היא מתחממת. היא עומדת ואינה עולה על גדותיה. אין לה כיוון, אף לא תוכן, גם טעם אין לה.

מתחשק לי להתבטל היום; לא, מה שמתחשק לי הוא שלא יתחשק לי דבר.

הייתי רוצה – מה בעצם? שום דבר; כי זו היא הבטלה. להיות כמו אבן, אך ללא משקל. להיות כמו מים, אך לא לשקף דבר. כמו ענן – אך מבלי לנוע. להיות כמו חיה, אך ללא רעב. להיות כמו אדם, אך ללא המחשבות. להתבונן בדף הלבן, החלק, הריק; לא לכתוב, ולראות אם לא יתכסה הדף (מרצונו שלו עצמו) באותיות שחורות, במילים, במשפטים, בשורות מלמעלה למטה: דף ראשון, שני, שלישי; ואז, או-אז! לא להיות מוכרח לקרוא את זה – פשוט לא לקרוא שום דבר, בוודאות של בטלה עמוקה, ישרה, ולהסב את המבט אל זבוב אביב ראשון שעומד על החלון, להביט בו ולראות אותו; ואז – נו, הבטלה באמת זקוקה לתוכנית? הלוא תמיד אפשר למצוא דבר-מה לאי-עשייה, לאי-התבוננות, לאי-ראייה.

וכשסיימת להתבטל, אתה קם וכמו שב מעולם אחר. הכול קצת רחוק וזר, לא נעים, מאומץ, מתוח; וכל כך… הכול מוזר כל כך… עד שפשוט צריך קצת לנוח אחרי כל הבטלה הזו; ומשנחת די הצורך – לבהות קצת, ואז קצת לשבת בחיבוק ידיים, אחר כך להתמסר מעט לשלווה. רק אז יעלה בידך לאזור את כל כוחותיך ולהתחיל לעשות דבר-מה מיותר לחלוטין.

[1923]

מה קוראים מתי?

אחת השאלות הקבועות שאנו מטרידים בהן לעיתים את הקרובים לנו, היא: "מה הספר האהוב עליך?" כמו רוב השאלות מן המוכן, גם זו אינה מדויקת לגמרי. היה נכון יותר לשאול: "מה הספר האהוב עליך בסיטואציה כזו וכזו?" אין ספק שהאדם אוהב יותר ספר מסוים כשהוא בשלב הילדי הנפלא, האפי, שבו הוא חוכך בדעתו אם להכין לעצמו רוגטקה או לקרוא את קרווד; ^[2] וספר אחר כשהוא שבוי בלבטי ההתבגרות; ואחר, כשהוא מאוהב עד מעל לאוזניים; ושוב אחר, בחלק הגדול והחשוב של חייו, כשהוא רודף במסרקו את שערת השיבה הראשונה, ואת אלה שיבואו בעקבותיה. כל זה הוא, כמובן, סיפור ישן; נותר אפוא רק לתהות על כך, שאם כבר מוציאים ספרים "לילדים" או ל"נוער המתבגר", אין מוציאים ספרים אחרים עם ציון מפורש עליהם, שהם מיועדים למבוגרים צעירים או לבאים בימים, לנשים גרושות או לרווקים רטנוניים. אלא שגם אם נתעלם מהבדלי הגיל, לא כל ספר – ויהיה זה ספר מצוין ככל שיהיה – מתאים לכל מצב. התנ"ך למשל אינו מתאים, ככלל, לקריאת פנאי ברכבת. בחדר הקבלה של רופא השיניים לא מונחים, ככלל, ספרי שירה, שהפציינטים יכולים להנעים בעזרתם את ההמתנה. עם הקפה של הבוקר לא נהוג לפצוח בקריאת "עלובי החיים" של הוגו, כי אם לקרוא, בדרך כלל, עיתון.

הייתי מעז לומר שהבוקר אינו זמן ראוי לקריאת ספרים; האדם מרגיש שהוא מבזבז את זמנו. רק בהמשך היום צומחים לאִטם היכולת לקרוא ספרים והצורך שבכך, והם מגיעים לשיאם בדרך כלל בלילה. ככלל, הקורא נמנה עם חיות הלילה, ולכן סמלו הוא הינשוף, ולא תרנגולת או ברווז, שדווקא עשויים היו לרמז כראוי על רעבתנותו. רק העיתון ראוי לקורא הבוקר, המקרב לחמנייה אל שפתיו או נתלה על הידית בחשמלית. אפשר לומר שהעיתון הוא מִפרש, שבעזרתו מפליג הקורא אל היום הצלול. לעומת זאת, לאחר ארוחת הצהריים הכי טוב לקרוא מגזין, בעוד ספר – בדומה לאהבה והוללות, הוא עניין לילי.

המצב מסובך עוד הרבה יותר כשאנחנו מבקשים לבחון מצבים שונים בחיים. כך למשל, כשאתה עייף, אתה מבקש קריאה שדומה לחתיכת בשר ראויה; אתה לא רוצה לכרסם משהו, אלא לנגוס כמו שצריך, כמו חוטב עצים בסוף יום עבודה. אז אתה מכין לך רומן ראוי לשמו, כזה עם עלילה עסיסית, נוטף דם ככל שניתן – ואם אין להשיג ספר מתח מדמם, אז שיהיה רומן הרפתקאות, רצוי כזה שמתרחש בים. כשאתה תשוש מעט, בתקופה לחוצה, מרובת דאגות או עבודה, אפשר לקרוא רומן אקזוטי, היסטורי או אוטופי – בעיקר משום שהארצות הרחוקות הללו, ואותם ימים רחוקים, אינם נוגעים אליך בשום דרך. בימים של נזלת קשה, או כשנוחתת עליך כל מחלה פתאומית אחרת, אתה מייחל לקריאה מרגשת ומותחת באופן קיצוני, שבכל זאת אסור שתהיה סנטימנטלית והיא מוכרחה להסתיים בטוב; בקיצור – לספר בלשי. נוכח מחלה כרונית אתה מניח גם את הספר הבלשי ומבקש משהו טוב לב ומעורר תקווה; ככל הנראה יהיה זה דיקנס. ככלל, הקורא העירני יגלה שדיקנס וגוגול הם סופרים המעוררים חשק לאוכל. עדיין איני יודע איזה ספר יבכר אדם על ערש דווי; אך בבית הסוהר וברגעי סכנה – כך הבטיח לי ד"ר פרייס – קשה לעכל את דוסטויבסקי, ואפילו את ייראסק;[3] מתברר כי in carcere et catenis[4] הספרים שעוזרים יותר מכול הם "הרוזן ממונטה כריסטו", "שלושת המוסקטרים" או נניח "האדום והשחור" של סטנדל.

ביום ראשון הכי נחמד לקרוא מאמרים ורשימות, ולו רק משום שבמהלך הקריאה האדם קצת משתעמם לו, כראוי ביום הקדוש; או יצירות קלסיות, שהן, כמו שאומרים, "קריאת חובה לכל אדם משכיל". קריאה של יום ראשון היא, ככלל, בבחינת מעשה מוסרי, בעוד בקריאה של ימי חול יש איזו התהוללות, או גרגרנות, נאמר. הקריאה הראויה ביותר בבית הקיץ היא אלמנכים ישנים, כתבי העת "לצייד" או "הפונדק היום" – אם כתבי עת אלה זמינים במסעדה המקומית; אם אינם, אנשים לוקחים ליד גם את "הכפר". בסתיו הכי טוב לקרוא את אנטול פרַנס, ככל הנראה בשל בשלותו המיוחדת. בחורף מבעיר הקורא בקרבו את כל חומרי הקריאה האפשריים; הוא מוכן לקבל אפילו כרכים כבדים של רומנים פסיכולוגיים, שבקיץ היה נמנע מהם בכל מחיר. בכלל, רומנים עבי כרס הולמים מזג אוויר גרוע ומושלג; ככל שמזג האוויר גרוע יותר – כך עבה הכרס. במיטה אין קוראים שירה, אלא פרוזה; אנשים קוראים שירה בעודם ישובים על קצה הכורסה, כמו ציפור שיושבת על ענף. בזמן הליכה קוראים מדריכי בֶּדֶקֶר, עיתונים, פרקים אחרונים של רומן על סף סיום או פמפלטים. כשכואבות השיניים אנשים אוהבים ספרות רומנטית – זו שהיו דוחים בשאט נפש בימי נזלת. כשמחכים למשהו, למשל למכתב או לביקור, הכי טוב לקרוא סיפורים קצרים, למשל של צ'כוב.

מלבד זאת יש מגוון עצום של ספרים, שבעניינם באמת איני יודע לקבוע באילו נסיבות יוצאות דופן מישהו בכלל קורא אותם. בפירוש איני מסוגל לרדת לפשר הדבר.

[1927]

אביב חתולים

בעצם הוא הסתיים כבר, בעוד אנו – בני אדם קפואים ומשתעלים – עודנו ממתינים לו, לאביבנו, לאביב הגמלאים, האוהבים והמשוררים. אך חתולינו כבר השלימו את הרפתקאות האביב האדירות שלהם, והם שבים הביתה משבועיים או שלושה של מסעות אהבים, רזים כמו מקל, מלוכלכים כמו סמרטוט במזבלה, והם ממהרים ראשית כול אל קערתם ואז מייד אל חיקו של בן האנוש שלהם; כי שם, אצל אותו בן אנוש, הם מרגישים בטוחים ומוגנים – כמו שחשים אנו, בני האדם החוטאים, בחיק האֵל. ואז הם מצמצמים את עיניהם הזהובות ומגרגרים: "אני מבטיחך, בן אנוש גדול, שלא אעשה זאת שוב; אילו רק ידעת מה עבר עליי! אני אפילו לא רוצה לחשוב על האפס המפוספס ההוא, על הקצוצזנב הבריון, על הבוגד הזה, על הפרא…! אח, איזה מזל שאני שוב בבית!"

אני רוצה לומר אפוא, כי באביב החתולים המאוחר הזה, לאלפי חתולותיכם כבר הוכנו אי-אלו חתלתולים, והן מזדחלות בין חדריכם בבטנים תפוחות, מקמרות את גבן קדורנית. רק הישמרו, פן יזחלו אל מיטתכם בשעתן החתולית הקשה. וכשיביאו לעולם את אותם שניים או שלושה עכברים עיוורים משרקקים, שזנבותיהם רועדים, יחל המחזה המוזר, הנצחי, של אהבת אם: חתולתכם תתעדן ותתרכך ברגש שעולה על גדותיו, בעודה שוכבת על צידה ומגינה בארבע כפותיה ובכל גופה על צאצאיה המרעידים, כשהיא עצמה הופכת להם למערה, לבית ולעריסה מוצעת, ומגרגרת ברוך לכל שריקה שלהם בקול שהיא שומרת לרגעים אלה בלבד, והיא מציעה להם את בטנה בכזו חוכמה וכניעה שהאדם עומד שותק ונפעם לנוכח התבונה והשגרה רבת-ההמצאות של האימהוּת החייתית שלפניו.

והנה אני מביט עתה בחתולה שמיהרה מדי אל אביב החתולים – אולי מתוך אי-ידיעה ילדותית, שכן הייתה זו ההרפתקה הראשונה שלה וגם אימהוּתהּ הראשונה – והביאה לעולם שלושה גרגורונים צפצפנים ורועדים, ובטרם התאוששה מן ההלם – כבר נעלמו החתלתולים. אדונה סילק אותם. בסדר, יכולתי לתאר עתה את חוסר מנוחתה של החתולה-האם, ואת אֶבלהּ, ולקשור בכך הרהורים על מסתוריות האהבה האימהית; אך המסתורין שאני עד לו הוא מסוג אחר. החתולה אומנם נסערת, אך איני יכול לדבר כאן על איזה אֵבֶל. תחת זאת היא מתנהגת בדיוק כאילו היו לה עדיין חתלתולים. למשמע כל רחש היא מגרגרת באותו קול שמעולם לא דיברה בו עד עתה; היא נשכבת על צידה באופן שמעולם לא שכבה בו בעבר, בכפות רכות, מכורבלת בתנוחת הגנה, וכעבור רגע ניכרת בה תחושת אי-נוחות והיא מסתובבת אל צידה השני, ככל הנראה כדי שיבוא תורה של עוד שורת פטמות ריקות, נטושות. היא עושה בדיוק את מה שהייתה עושה חתולה מוקפת חתלתולים מצייצים ומוצצים; היעדר החתלתולים מלחיץ אותה, אך אינו מבלבל אותה. מתעוררת בה תשוקה למחמאות. היא מקיפה את בעליה ומבקשת שילטף אותה, יישא אותה ויגפף אותה; גופה מבקש שייגעו בו. היא מגרגרת ומהמהמת בתשוקה של עונג, כשהאדם מלטף אותה בעודה מכורבלת בתנוחת הנקה. הייתי אומר שהיא משחקת את מה שהיה עליה לבצע בהתאם לחוק הטבע. היא עושה דבר שאינו תואם את ההתרחשות, אך בהחלט תואם את הסדר שנקבע מוקדם יותר. האדם חושב שהחתולה-האם מגרגרת מפני שהיא משוחחת עם ילדיה; אך החתולה מגרגרת מפני שמאז ומעולם מוכתב לה כיצד עליה לנהוג כשחתלתולים תלויים על צווארה. הדבר דומה למגילה שנפרשת מעצמה. החתולה המטופשת, האפורה, המנומרת, אינה שום אֵם מגרגרת. הטבע עצמו הוא הנקבה המגרגרת ברוֹך – הטבע, אֵם פי מיליון יותר זקנה ומשולהבת מהמיצִי המבולבלת הזו. רק כשמסירים את המטרה ניתן לעמוד באופן מושלם על תכליתו העיוורת, המושלמת, של האינסטינקט; רק אז מתגלה מנגנונו בדיוקו הקפדני. הטבע אינו סומך על הפרט; על כן הוא מכתיב לו את מעשיו עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר. אין הוא מותיר דבר ליוזמתו של הפרט; תוקפה של ממלכת האינסטינקטים הוא קבוע, מוחלט ואינו משתנה.

ואנחנו – אנו בני האדם המוזרים, המבולבלים תדיר – אין אנו יודעים כלל מתי וכיצד זה התנתקנו מאותן רשתות אדירות של אינסטינקטים. האֵם האנושית נאלצת להמציא לעצמה את התנועה שבה תקרב אליה את ילדה. האדם צריך ללמוד הכול בכוחות עצמו – גם את האימהוּת, גם את החיים עצמם. אך אילו הוּבל האדם בידי אינסטינקט, לא היה יכול לעולם לעשות דבר חדש, אף לא להמציא דבר, אף לא ליצור דבר-מה שטרם היה כמוהו. הדבר היצירתי באדם, הדבר שכּוֹח המצאה לו, איננו אינסטינקטיבי. האינסטינקט הוא שמרני, בלתי משתנה, בלתי אישי, לעולם חוזר על מה שנקבע מראש לדורות. אם יש בעולם האנושי איזו יוזמה פרטית, חיפוש וגילוי אמיתיים, התעלות אמיתית, הרי אלה תוצרי האינטלקט.[5]

שמעו, גם האמנות היא מעשה של השכל ושל הרצון המודע. לכי, חתולה מטופשת; אנחנו כבר איננו מבינים זה את זה.

[1925]

תוכנית שכשלה

בכל חורף, פחות או יותר בראשית חודש פברואר, כשמתחילים הימים להתארך, אני נשבע בכל מה שקדוש וגומר בדעתי באופן חד-משמעי: לא, השנה בהחלט לא אשכח; כשיגיע הרגע, אבחן את העניין כראוי, מקרוב, בקפידה, כבלש. אבחר איזה חוטר או נצר, אמדוד לי מטר רבוע של אדמה ואשגיח היטב, לראות איך נוצר אביב. אֶלמד היטב את הבליטה הראשונה, הדביקה, העדינה, שממנה יבקע ניצן; אסקור את הניצן בעין בוחנת, כדי לעמוד על צמיחתו האִטית, על פניו שמגעם דביק או עורי, על התנפחותו האִטית; אני מוכרח להיות שם כשייבּקע לבסוף בנשיפה חלושה, כשישלח החוצה קצה עלה חיוור ראשון, כשיימתח בעלעלים קמוטים כמו תינוק, כשמניפות עלעלים מקופלות יתחילו להיפרש ולהשתרע, כשייעשו מכל זה עלים של ממש; ולפתע שוב לא יהיו כאן ענפי שיח עירומים, ואני אדע לפרטי-פרטים כיצד קרה הדבר. כן, כך אעשה. ולא רק אכרע שם ואביט בענפים, אלא גם בחלקת האדמה שלי אתבונן; ולפתע תזוז אבן מול עינַי, האדמה תנוע ואני אראה איך צצה מן העפר לשון עשב רעננה, מין אצבע קטנה ועליזה המתחפרת לה מַעְלה ומתחילה להתפרשׂ; אלטוש אז עיניים באחיותיה, אמנה אותן, ולא תיוותר אחת שלא אסייע בלידתה הפלאית. בשם אלוהים, אולי עוד תתרומם אדמתי בתפיחה מוזרה, אשר תתבקע תחת מבטי וממנה יבקע ניצן משובח; ואז אולי יֵצא ממנו כרכום, או פַרפַרָה, או פרח אחר, לא נודע עדיין, שאותו אגלה ואעניק לו את שמי. הלוואי שינוחו על ענפִי זוג ציפורים, אשר יראו לי איך מטילים ביצים. בקיצור, השנה בהחלט לא אניח לזה לחלוף כך סתם; אתפוס את האביבin flagranti[6], אסתכל לו על ידיו, ישר על האצבעות, כדי לראות איך הוא עושה את זה ואם אין שם איזה קונץ, שטיק או תעלול. אני אעקוב אחריו, אבדוק, אשמור, אתחקה ואבחן, אסקור, אבקר, ארחרח ואחטט ודבר לא יחמוק השנה מעינַי.

אכן, כל חורף אני יוצא לדרך באותה כוונה נחרצת וחד-משמעית. אז באים הימים שבהם מתחילה השמש בערך לזרוח; אז נסוג הקרח והשחפים מגיעים במעופם ואני מחליט כי מחר או מחרתיים אתחיל לממש את תוכניתי. ושמעו, רבותיי, כמה יפה הדבר, כשהשמיים מכחילים אז, וכל זה. נשים זקנות מוכרות ברחוב סיגליות ובכור אביב, מתחשק לך אז ליטול את השוט ולהצליף בכל בנות המין הנשי;[7] אלוהים שבשמיים, רק להשלים עכשיו את המלאכה הזאת ואת המטלה ההיא, ביקור אחד, שתי התחייבויות ועוד איזה מכתב, ואז נהיה רק אני והאביב, ואצא לראות איך הוא עושה את זה. אתם יודעים מה? היום לא אעשה כל עבודה ולא אטפל בשום התחייבות. מצידי שיטפסו לי על הגב – היום אני חייב לבדוק אם כבר התחיל האביב.

חי נפשי, הרי שוב הכול הושלם! השיחים ירוקים, פרחים כבר פורחים בדשא הירוק, עוד מעט כבר יהיה אפשר לשבת בצל, לנגב את הזיעה ולקנות סלסלת דובדבנים שהקדימו. מה זה? סליחה? דובדבנים כבר אין? אז תן לי בבקשה שזיפים סתוויים; סופסוף הרי גם בסתיו הכול יפה ואפשר ליהנות… חזיז ורעם, ידידי, ישנת או מה? הרי כבר דצמבר, אתה מסיק את החדר, נדמה שזקנת בשנה,[8] תצטרך לפצות על כך בשנה הבאה; בראשית חודש פברואר – הבטח זאת בכל מאודך – לא תניח לזה לחמוק. אבל זהירות: שהאביב לא יתחמק מזה עם איזה תעלול, שלא יברח לך ושלא ירמה. תשים לב טוב-טוב בפעם הבאה!

[1922]

[1] רשימה זו של צ'אפק, שפורסמה לראשונה ב"לידובה נוביני" ב-27 במרץ 1923, מקדימה בכעשור את המסה המפורסמת באותו שם, מאת הפילוסוף האנגלי ברטרנד ראסל.

[2] ג'יימס אוליבר קרווד (1927-1878) היה סופר הרפתקאות אמריקני.

[3] אלואיס ייראסק (1930-1851) היה הסופר הצ'כי הגדול של תקופת ההתעוררות הלאומית, מחברן של "האגדות הצ'כיות העתיקות" (ר' הערה 45 לעיל).

[4] לטינית: בכלא ובכבלים. לפי מעשי השליחים, פרק י"ב פסוק 6: "[…] ויישן פטרוס בין שני אנשי צבא, והוא אסור בשניים זיקים" (תרגום דעליטש).

[5] צ'אפק כבר עסק באופן דומה בשאלת האינסטינקט והשכל, ברשימה "דחף, אינסטינקט", ובמיוחד ברשימה "קר", שנכללו בקובץ "ביקורת המילים" משנת 1920 – כלומר כחמש שנים לפני הטקסט שלפנינו. ב"ביקורת המילים" צ'אפק בוחן את הדרך שבה אנו משתמשים לרעה במילים, וגם ברשימותיו המוקדמות הוא מדגים את האינסטינקט באמצעות דוגמה מעולם החי – הצרעה הטפילית. צ'אפק מראה, כי הצרעה המונעת בידי אינסטינקט יודעת רק לחפש את הפתח אל הקן שלה, ולא את הזחל שהותירה מאחור. ראו בתרגומי בתוך "ביקורת המילים", הוצאת כרמל, 2014, עמודים 57-53.

[6] לטינית: בשעת מעשה.

[7] אחד ממנהגי חג הפסחא בצ'כיה, חלק מסורתי מפסטיבל האביב.

[8] קארל צ'אפק נולד ב-9 בינואר (1890).