קנאת סופרים תרבה חוכמה?/ משה גרנות

ברור כי האמרה שבכותרת (בבלי, בבא בתרא דף כ"א ע"א) אינה מתייחסת לקנאה שבין כותבי ספרים במובן המודרני של המילה, אלא בקנאה שבין סופרים-מורים (כמשתמע ממדרש רבה, איכה ב'), שכן מי שמכיר את הווי חדר המורים מאז ומעולם יודע כי המורה הבינוני אכול קנאה בראותו את הצלחתו של המורה המצטיין. האם הקנאה הזאת מרבה חוכמה? היא בוודאי מדרבנת להשתלם, להשתפר.
ומה באשר לקנאה שבין הסופרים כותבי הספרים, קנאה שבוודאי קיימת?
על סף האלף השני גייס אותי עזריאל קאופמן ז"ל, שהיה בימים ההם עורך "מאזנים", לראיין סופרים עבור כתב העת, והגיוס הזה ניתב אותי אל הרפתקה שנמשכה כמעט עשור שבמסגרתה ראיינתי 28 סופרים*, והגם שכמעט לא רמזתי על כך בראיונות, חשתי את הקנאה העזה של חלק מהם בהצלחה המסחררת של הזוכים בהכרה בינלאומית. מושא הקנאה המרכזי שבין הסופרים שראיינתי היה, כמובן, עמוס עוז, יפה התואר, הרהוט, בעל ההצלחה הבינלאומית ועטור עשרות פרסים בארץ ובעולם. שאלתי את עוז מאין נובעים היצרים הרעים של מיטב החוקרים והמבקרים כלפי יצירתו. הזכרתי מספר שמות של משמיציו, וביניהם את אברהם הגורני-גרין שהקדיש שני עמודים בספרו "מעגל ברום גלגל" לגידופים וללעג כלפי יצירותיו; וכדאי להזכיר שהגורני-גרין היה מפקח מרכז לספרות ולשון, וביקר בשיעוריו של עמוס עוז כשזה לימד בבית הספר התיכון האזורי בגבעת ברנר (קנאת סופרים-מורים!). אני הבעתי תמיהה גדולה, ולא רק משום מעמדו בכותל המזרח של הספרות העברית והעולמית, אלא גם משום שלאחר היכרות של שנים עימו יכולתי להעיד שמדובר באדם טוב שההצלחה האדירה לא סחררה אותו. והרי מה שעוז ענה: "כשאני מפרסם ספר, ויש עליו התנפלות יצרית, ואפילו קיצונית, אני מרגיש כאילו אני עומד בחלון ומביט איך מכים את הילד שלי – ואני לא יכול לעזור… אני לא רואה את עצמי מקופח או עשוק"**.
ובכן, בארץ הקנאה עוררה יצרים רעים, בחו"ל לא היה כלל מקום לקנאה, ושפטו אותו כפי שמגיע לסופר בעל אמירה מעניינת וסגנון ייחודי.
להבדיל מהיחס שזכה בו עמוס עוז מהביקורת, הרי שלש"י עגנון לא יכלה להיות שום תלונה – הביקורת והמחקר הספרותי גמרו את ההלל על יצירתו – מאמרים וספרים אינספור התפרסמו על סיפוריו, ואת המסתייגים מיצירתו ניתן למנות באצבעות יד אחת. ברור שפרס נובל שזכה בו ב-1966 ביצר את מעמדו גם מחוץ לעולם התרבות הישראלי. ובכן, מה יש לגאון הספרות העברית הזה לקנא? ובמי? הבה נציץ בנאום שנשא בטקס קבלת פרס נובל, בו הוא מזכיר מי היו רבותיו בשירה ובספרות: כתבי הקודש, משנה, תלמוד, מדרשים, פוסקים, משוררי ימי הביניים, רש"י ורמב"ם. זהו?! אחרי אלה לא היו כלל יוצרים שיכלו איכשהו להשפיע על יצירתו? כלום היצירה העגנונית נבראה יש מאין?! מילא שלא הזכיר את מנדלי, שללא ספק השפיע עליו, אבל איך הוא לא מזכיר את ביאליק, שהיה המנטור שלו, שממנו למד גדולות ונצורות כשהתגוררו שניהם בעיר באד הומבורג שבגרמניה, ונפגשו כמעט יום יום (ב-1922)? עגנון שמציג עצמו כענו – "אני כשלעצמי מאוד קטן אני בעיניי" בנאום הנ"ל ובעוד עשרות מקומות נוספים ביצירתו***. אבל בעשרות מקומות אחרים הוא מהלל ומשבח את עצמו בצורה ישירה ובמסווה. אזכיר כאן רק את הסיפור "כדויד חשבו להם כלי שיר" ("אלו ואלו" עמ' שי"ד-שי"ח), בו הוא מבזה את משוררי דורו, ומשווה אותם למגבבי מילים על עור נבלה, ומשבח את עצמו כמי שדומה לדויד, נעים זמירות ישראל. הרושם שהוא מבקש להשאיר על קוראיו הוא שלא הושפע מאיש, והוא בבחינת נס ספרותי. היחיד שעומד למכשול באהבה העצמית הזאת שלו הוא ח"נ ביאליק, שגדולי התרבות העברית משבחים ומהללים את יצירתו ומכתירים אותו כ"משורר הלאומי", ואיך יסכין עגנון עם המחשבה שיש מי שנעלה ממנו בעיני ציבור הקוראים, ושהוא עצמו יצק מים על ידיו? פשוט – להתעלם ממנו בנאום חייו, שהרי עגנון קיבל את הפרס הגדול, ולא ביאליק.
ובאשר לביאליק, שעליו נאמר – "לית מאן דפליג", ובכן, דווקא היו גם היו שחלקו עליו, ובעיניי ברור שהניסיון לפגוע במעמדו הרם הוא לא לשם שמיים, אלא נטו בעטייה של קנאה. במה דברים אמורים? ובכן, ביאליק עלה ארצה בפורים תרפ"ד (1924), ובאותה השנה כונסה ועידת הסופרים בראשותו בירושלים. ב-1926 נוסד ביטאון האגודה "כתובים" – אליעזר שטיינמן מונה לעורך, ואברהם שלונסקי לעוזרו – השניים כונו "הצעירים", "המודרניסטים", שהתעמתו דרך קבע באמצעות "כתובים" בביאליק וב"שמרנים". ביאליק וסופרי האגודה שתמכו בו "בלעו" את הביקורת של "הצעירים" עד המשבר הגדול שאירע באייר תרפ"ז (1927), כשביקרו בארץ בכירי הסופרים הידיים – שלום אש ופרץ הירשביין, אז ביאליק נשא לכבודם נאום אוהד, שהיה עבור "הצעירים" עילה להתגולל על ביאליק ו"הפליאדה". ביאליק נפגע מאוד והתפטר מראשות האגודה, ויחד עימו התפטר כל הוועד. התוצאה הייתה שב-6.3.1929 יסדה האגודה ביטאון חדש בשם "מאזנים", כתב עת שממשיך להופיע עד ימינו, עיניכם הרואות, ואילו "כתובים", שנמנעה ממנו חסות האגודה, התפוגג תוך זמן קצר. ברור שהמקנאים לא נשכרו מההתרסה שלהם: "כתובים" שבק חיים, ועם כל הכבוד – שטיינמן (שבעצמו כתב ביידיש!) ושלונסקי רחוקים מלהשתוות לביאליק.
הקנאה לביאליק גרמה, לדעתי, גם לדיבה הרעה שהוא כביכול שונא ספרדים – דבר מופרך לחלוטין שהוכחש על ידי ביאליק עצמו ועל ידי חוקרי יצירתו – לא היה מעולם סופר יותר מתועד מביאליק על כל מה שכתב ועל כל מה שאמר בעל-פה, ולא רק שאין זכר לדיבה הרעה הזאת, אדרבה, הייתה מצידו הערצה לגניוס הספרדי, והוא גם הרצה על כך וההדיר יצירות של משוררי ספרד.
משורר ענק שקם אחרי ביאליק הוא ללא ספק נתן אלתרמן, וגם בו פגעה קנאתם של משוררים פחות מוכשרים ממנו – יכולים משוררי חבורת "לקראת" לנפנף במניפסט הקדמה שלהם, אבל בעיניי "הרהורים על שירת אלתרמן" ("עכשיו" 1959) הוא ביטוי לקנאה הגדולה של נתן זך ושל חבורתו כלפי אלתרמן שאין ולא היו מתחרים לווירטואוזיות השירית שלו.
קנאת סופרים מרבה חוכמה? אני סבור שהיא חושפת את תסכולם של המקנאים, ולאחר שנים גורמת למבוכה של ממש.

* ראו בספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007
** שם, עמ' 67-66
*** ראו סקירת "הענווה" של עגנון בספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן 1991, עמ' 91-87