מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

מרד הבדידות – מחשבות על יצירתה של נורית זרחי לילדים ולילדות / יותם שווימר

 

לילה אחד קראתי את המסה בדידות או. זרחי כותבת שם: "אני שואלת את עצמי האם נולדתי כזאת או שהבדידות נצרבה בי כמו מים שטפטפו במערת הפְּנים במשך הילדות או השנים."[1] על אף השעה המאוחרת היה חם, ואוזניי עקבו אחר חתולי השכונה – אותם יצורים שנורית העידה כי רק בספרים היא מצליחה לאהוב. הקרבות הליליים שלהם היוו פסקול מלהיב ומפתיע לרגעי הקריאה הספציפית הזאת. חשבתי שלקרוא את זרחי זה תמיד ספציפי מאוד; הדיוק שלה עמוק כל כך עד שהמילה דיוק הופכת את עורה לערטילאי, מופשט. דיוק של מרחב אינסופי.

חזרתי לקריאה. נורית מספרת שבילדותה בקיבוץ "הכללים נראו לי כאילו נקבעו מאז ומעולם. הם נעשו מבחינתי למען טוהר האידיאות." וכאשר החמיצה את ההסעה לבית הספר והלכה לבדה דרך השדות, מול הרי הגלעד ולימין הרי הגלבוע, "השמיים היו נמוכים ותחובים בהידוק כמו החולצה למכנסיים." היא הרגישה "כאילו העולם כולו שלי."

בזכותה נזכרתי ברגע אחד מילדותי. גם אני לא חשבתי לערער על הכללים, ובכל זאת היה שם משהו בילדות שהיה בלתי פתיר, שהזדחל באין מפריע. בעת הליכה בשולי אגם, היכנשהו בעולם, התכופפתי אל הטחב, והוא היה קטן כל כך ונעים כל כך, שבבת אחת היה לי ברור שהוא שייך לממלכת הפיות. הייתי כבר ילד גדול מספיק בשביל לא להאמין בזה, אבל אני זוכר שאמרתי לעצמי: למה לא? ובהתרסה האינפנטילית הזאת היה טמון ההבדל – אותה הרגשה "כאילו העולם כולו שלי". עולם הפיות קיים כי החלטתי להאמין, כפי שכבר ניסח זאת היטב מיכאל אנדה, וזה היה המרד הצנום שלי באותו רגע.

אבל ממלכת הפיות אינה מתקיימת רק בשולי אגמים פסטורליים, היא – או עדיף לומר: המרד שהיא מייצגת – נוכח במעשה הכתיבה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בכתיבה לילדים. ודאי וודאי כשמדובר בכתיבתה של נורית זרחי. רבות כבר דובר ונכתב על האופן שבו מתבטאת ילדותה הפרטית ביצירתה; על החוץ שמנסה להידחק אל הפנים, על אובדן האב ועל תחושת התלישות. ואילו אני חוזר שוב ושוב אל תהייתה בדבר צריבתה של הבדידות בה. נדרש, כמובן, להפריד בין בדידות לבין לבדות. ב"לבד" ישנם רגעי כוח ואושר ברורים, כמו אותו מקרה שבו החמיצה את ההסעה. אבל הבדידות – "יש אי-נוחות במילה הזאת", היא כותבת, ואף שניסתה לא להודות בזה, "יש דברים שקשה להחביא".

ונורית אינה מחביאה ואינה מסתירה. אולי זהו המרד הפנימי ב"טוהר האידיאות", באותם כללים הנכפים על אלו שצועדים במרחב הילדות – בין אם יהיה עבורם אדמת טרשים או גן פורח. ולא רק שהיא אינה מחביאה את הבדידות בכתיבתה לילדים, היא מגיבה לה. ממלכת הפיות שלה היא קריאת תיגר מתעתעת על הבדידות שהיא עצמה חשה כילדה, ושעתה, קרוב לשנתה השמונים, היא מנסחת באופן כה מפלח לב.

נורית כותבת את הבדידות ממש כהווייתה, ומתוכה היא יוצרת תגובה סיפורית שיש בה פעולה מרדנית. הילדות והילדים לא ימצאו אצלה נוסחת פלא להפגת הבדידות, המבוגרים לא יגלו מתכון להבנתה. העולם אולי כולו של נורית, אבל היא יודעת שהיא אינה מבינה אותו עד תום וגם אינה מתיימרת לכך. ספרות הילדים שלה מלאה בילדות בודדות, במצבי בדידות נואשים, במרחבים סחופי רוחות של בדידות, ואף שנמצא בסיפורים אלו גם יופי ונחמה ורוגע, שורשי הבדידות אינם נעקרים. הם תמיד חלק מההוויה הסיפורית, ומניעים אותה לכדי תגובה למצב הבלתי אפשרי הזה של היות בודדה בעולם.

אנחנו רוצים לומר לילדים שהם לעולם לא ירגישו בדידות, אבל נורית אף פעם לא אומרת לילדים את מה שרוצים, אלא את מה שקיים ואת מה שיכול להיות בעולם. כיוון שהבדידות קיימת, כאשר פוגשים אותה בספר משהו מהתחושה הבלתי פתירה משתנה, אבל לא במובן הבסיסי של הזדהות, כי אם בהסטת וילון ההסתרה. באחד הספרים היפים ביותר שנכתבו בעברית, אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?, כותבת נורית על פטוניה החתולה, שבבדידותה האיומה נואשת לשאת חן בעיני אמה. היא מגדילה ומקטינה את עצמה ואף מוחקת את קולה כדי לזכות באהבה. אולם זרחי אינה מבקשת שהילדים יחושו הזדהות עם החתולה הקטנה ומתוך כך יקבלו לגיטימציה למצב שייתכן שהם בעצמם חווים מעת לעת. היא מתעניינת ביצירת תגובה לאותה בדידות, בפירוק מדויק של רכיבי ההרגשה התהומית הזאת ובהפיכתם למאפייני זהות. הדיוק הוא שיוצר את המורכבות הנפשית, וזו נושאת את הילד/ה מעל להזדהות הארצית אל הנשגבות של חשיפת הרגש.

הבדידות אצל זרחי אינה עניין רגעי, חולף, גם אם הסיפור הגיע לסופו הטוב והמרגיע, כמקובל בספרי ילדים. היא אינה מעבירה את הדמויות מסע התגלות שבמהלכו יפשטו את הבדידות מעליהן. הבדידות היא שהובילה אותן לפעול כפי שפעלו – יהיה זה בהומור או במלודרמטיות אפילו – ולא מחכה להן מסר וגם לא תשובה ברורה. אולי משום שגם בבגרותה נורית מוצאת בבדידות אי נחת, ואולי בכלל אי אפשר אחרת. המהלך הזה של חשיפת רגש הבדידות והצגתו בדיוק רב כל כך מנטרל את ההזדהות המוחלטת, ומאפשר לילדים ולילדות לא להניח את עצמם במקום הדמות אלא למקד את החושים (ואולי אף לתהות ממש) בעוצמה העזה של הרגש עצמו. ונורית דוחקת בנו לעשות כך: "דודה מרגלית נפלה אל השלולית, אל תצטערו עליה – נסתדר גם בלעדיה!" אלמנט ההפתעה מייצר הומור, נוכח הסיטואציה והתגובה הלא שגרתית אליה, שלא לפי הכללים. היא מאפשרת לנו להיות ב"ביחד" כיוון שאנו מסתכלים על מרגלית מבחוץ, ובכל זאת, עמוק בתוך השלולית ישנה בדידות שאי אפשר להתעלם ממנה, של אותה דודה כה חסרת חשיבות, שאפילו היעלמותה אינה משנה דבר. שכן הבדידות איננה פיזית, היא לא "להיות לבד", היא מצב נפשי שתלוי באחר ובתגובה שלו אלינו.

כאשר זרחי חושפת את המצב הזה, היא מבטלת את ההסתרה ומורדת בכל החוקים. הבדידות היא אמנם משהו שאנחנו מרגישים, אבל הרגש הזה מתגשם בתוכנו על ידי החוץ: פטוניה מרגישה בדידות בגלל התנהגותה של אמה והאופן שבו היא תופסת אותה; תילדה הו, בסיפור האנרגטי צ'יינה, אינה בטוחה מי היא ואולי אינה יודעת כלל איך לחיות, ללא הנחייתו של כובע פלאי; טינקרטנק, הפיה הכבדה, שהפיות הקלילות מבהירות לה שהיא לא מתאימה לעולמן, תוהה אם תוכל להיות חלק מהעולם האנושי, ומגלה שאבא ואמא יצטרכו ללמוד להכיר אותה; אמורי אשיג אטוסה נזרקת מבית הספר כיוון שהכוונה שלה אינה עולה בקנה אחד עם זו של העולם והיא נאלצת לפענחו לבדה, ואילו מלכי, הנחושה להיות כוכבת הוליוודית בספר העצוב מלכי מונרו מורדוך, ניצבת מול סביבה שאינה שותפה לנקודת המבט הייחודית לה ולתפיסת העצמי המבדילה אותה מהחברה.

גיבורות וגיבורים רבים בספריה של נורית הם אינדיבידואלים המנפצים ביודעין או שלא, את "טוהר האידיאות", ובדידותם נוצרת אל מול אלה ש"רואים רק מה שמאוד ברור."[2] היכולת לראות דווקא את המטושטש, את החסר, את הפְּנים, מביא את הדמויות הללו לחוויה קיומית של זרות, וחוויה זו הופכת להוויה שלא ניתן לדחות או להתנער ממנה, ממש כפי שאמורי אשיג אטוסה אינה יכולה לקסום את מה שנדרש ממנה בבית הספר או כפי שהדוברת בשיר "כל לילה עולים" רוצה להצטרף אל הילדים הכחולים הרכובים על גבי סוסים פראיים העולים ממצולות הים, ורק בכיָה הכחול נוכח צחוקם הופך אותה ל"מתאימה באיזה אופן". אנו נסחפים אחר הדמויות הללו כיוון שהן מעניינות והסיפור שלהן מרתק, מבהיל, מיוחד, אבל הן אינן דמויות הרואיות, הן לא סמלים, כי אם זיקוק של זהות הבדידות. הן צורת המרד שממלכת הפיות של זרחי מקיימת את מול החברה האנושית.

בלילה ההוא שבו קראתי את בדידות או, כשדומייה כבר פשטה בכול, חזרתי שוב ושוב אל הקטע שבו מספרת זרחי על השיעור שמלמדות אותנו הציפורים: "התרחקות מן הצורך ביחס אישי, באינטימיות, בחיבה, בהשתקפות בעיני האחר." והרי כל אלו טומנים בחובם את פוטנציאל הבדידות, שכן הכמיהה האנושית הטבועה בנו להשגת הדברים הללו; מתן תוקף להיותנו חשובים בעולם, למישהו, למישהי, ודאי בתקופת הילדות, מנביט את הבדידות הבלתי נמנעת, שייתכן שלעולם לא תדהה באמת. "היותך קיים בתוך גבולותיך היא עובדה סגורה ומוגמרת", מסכמת נורית, אך אני מעז לומר שמרד הבדידות שהיא מקיימת בספרות הילדים שלה, התגובה המתמדת שהיא מייצרת לה באמצעים מרהיבים כל כך, מאפשרת לילדים ולילדות להרחיב את גבולות עצמם ולזהות בתוך הבדידות המשתקפת למולם באותו מרחב דיוק אינסופי, את המרד הפנימי והפרטי שלהם.

 

[1] כל הציטוטים מתוך בדידות או ("אפיק", 2019)

[2] מתוך: מלכי מונרו מורדוך ("זמורה ביתן", 2010)

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp