(אלתרמן – שתי רשימות לציון 50 שנה למותו)

מי שחשוב כמת: ליל הסילבסטר של אלתרמן וישורון / עודד כרמלי

אבות ישורון הוא משורר זוכר. הוא זוכר את השואה, אבל הוא זוכר עוד כל מיני דברים. הוא זוכר את הבית בברדיצ'בסקי 4 לפני השיפוץ. הוא זוכר את כיכר דיזנגוף לפני השיפוץ (ההוא, הראשון). הוא זוכר את ערביי הארץ לפני הגירוש. הוא זוכר עץ אזדרכת אחד ("אֶזְכְּרֵךְ בְּכָל", הוא נשבע). והוא זוכר משוררים. הוא זוכר את יונה וולך. הוא זוכר את יוכבד בת-מרים. אבל את נתן אלתרמן הוא לא זוכר – את נתן אלתרמן אינו יכול לשכוח. "אַחְרִימָן", הוא קורא לו בשיר: האיש שהחרים אותו.

לא זה המקום לגולל את מגילת יחסיהם של ישורון ואלתרמן. די לומר שאבות ישורון לא שכח. כבר אמרנו, הוא משורר זוכר. ענייננו כאן הוא בשיר זיכרון אחד, שנכתב לפי תיארוך המשורר ב-1 בינואר 1972. השיר נקרא "1 ינואר, לילה", וכיאה לישורון – הוא מלא דצמבר. ובעצם, הוא גם מלא אלתרמן.

בְּבֵית קָפֶה, מִצַּד הָרְחוֹב.
מִי שֶׁהָיוּ פֹּה – אֵינָם.
מִי שֶׁחָשׁוּב כְּמֵת
וּמִי שֶׁחָשׁוּב כְּנָם.

רַק סַדְרָן זָקֵן מִן הַקּוֹלְנוֹעַ
עִם לָבָן זָקֵן מִן "הַבִּימָה."
וְהַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה עַל הַגַּג
מְצִיצָה אֵלֶיהָ פְּנִימָה.

מְשַׂחֲקִים שַׁח. הַבַּיִת
קָפֶה מָלֵא דֵּצֶמְבֶּר.
שׁוֹמְעִים ג'וֹאן בַּאאֶז
שָׁרָה אַי רִימֶמְבֶּר.^[1]

השיר נכתב כמו תסריט ונקרא כמו סרט אימה. זה ליל השנה האזרחית החדשה, אבל תל אביב היא עיר רפאים. כולם אינם. אומנם לילה, אבל כמה מאוחר שכבר הולכים לישון או למות? רק סדרן זקן מן הקולנוע, עם "לָבָן זָקֵן" מן התיאטרון, מסדר אחריהם. השחקנים ההם מבית הקפה, מהקולנוע, מהתיאטרון, מתגלגלים לשחקני שח – גם לא בילוי מוצלח לסילבסטר: משחק מובהק של תורות, של אסטרטגיה, של מלחמה.

פתרון חלקי לתעלומת השיר, כפי שהראה דרור בורשטיין[2], נמצא בבית האחרון: "הַבַּיִת / קָפֶה מָלֵא דֵּצֶמְבֶּר". הבית – לא בית הקפה שבו משחקים שח. הבית – לא תל אביב. הבית ששם, בקרסניסטב, בפולין. ואילו הקפה שפה לא מלא-מלא, כלומר אנשים, הוא "מָלֵא דֵּצֶמְבֶּר". הוא מלא עבר, מלא סוף, מלא תור, מלא לילה. ברקע "שׁוֹמְעִים ג'וֹאן בַּאאֶז / שָׁרָה אַי רִימֶמְבֶּר". ישורון ריממברז את דצמבר בינואר, את קרסניסטב בתל אביב, את המתים בסילבסטר. ומה זוכרת באאז? מה היא שרה שם ברקע? היא שרה: And I remember the holocaust / I remember all we lost / the families torn and the borders crossed.

מצד הפרוזודיה, השיר כולו הוא פרודיה מוחלטת (ומוצלחת) על שירת אלתרמן-שלונסקי. זה ברור. אבל ברצוני לטעון כאן שהוא, השיר, זוכר שיר מסוים מאוד של אלתרמן – את "1 בינואר", שנכתב ב-1 בינואר 1935 ופורסם במדור "סקיצות תל אביביות" בעיתון "הארץ":

מִנִּבְכֵי תֵּל-אָבִיב הַשְּׁטוּפָה וְהַשָּׁרָה.
מֵאַגְמֵי כִּכָּרִים וּרְחוֹבוֹת נִיאָגָרָה.
מִמָּטָר הַנִּשְׁפָּךְ כְּחָבִית אֶל הַחֶדֶר
וְנִרְשָׁם בָּעִתּוֹן בְּמִדּוֹת מִילִימֶטֶר…

מִתּוֹךְ קְהַל פֶּסִימִיסְטִים חוֹלֵי שַׁעֲמֶמֶת,
הָאוֹכְלִים בְּעַצֶּבֶת גְּלִידָה מְחֻמֶּמֶת
מִשִּׁבְעִים הַלָּשׁוֹן הַדּוֹרְשׁוֹת – ein Moment לִי.
מִפְּרִיחָה מִסְחָרִית וּמִסְחָר מְנַחֵם-מֶנְדְלִי.

בֵּין אַנְחוֹת – אֵין-מוֹצָא… וּקְרִיאוֹת – אֵין דָּבָר!
בֵּין תִּקְווֹת הֶעָתִיד וּשְׁגִיאוֹת הֶעָבָר.
תַּחַת שׁוֹט-עִירִיָּה הָעוֹלֶה וְצוֹהֵל
וּמַצִּיל מֵאָסוֹן אֶת עֲדַת יִשְׂרָאֵל.

וּמֵרִיעַ: הַבִּיטוּ נָא אֵיךְ
אֶת סִילְוֶסְטֶר הִכִּינוּ פֹּה שׁוֹק עַל יָרֵךְ!…
בֵּין אֵלֶּה וְאֵלֶּה אֲנִי מְבָרֵךְ,

בַּדֶּלֶף
בְּ"שָׁא"…
וּבְעוֹד
רְגָשִׁים
אִם יֵשׁ.

אֶת אֶלֶף
תְּשַׁע
מֵאוֹת
שְׁלֹשִים
וְחָמֵשׁ![3]

שיר הסילבסטר הלילי של ישורון עומד כתמונת ראי לשיר הסילבסטר הקרנבלי של אלתרמן. תל אביב של ישורון ניצבת ריקה, זקנה ויבשה. מולה ניצבת תל אביב הצעירה, השוטפת, הנוטפת, הרועשת, הצבעונית של אלתרמן – על רחובותיה וכיכרותיה (והצפותיה). זאת ועוד, תל אביב של ישורון היא עיר בנויה, עשויה. היא עיר שהיו בה ועכשיו רק נותר לסדר את הבלגן שהשאירו אלה שהיו בה – ואינם. ואילו תל אביב של אלתרמן היא עיר של פריחה, של תנופה, של קיבוץ גלויות ("מִשִּׁבְעִים הַלָּשׁוֹן"). ובעיקר: היא תל אביב לפני שהפכה עיר מקלט לשארית הפליטה. ב-1935 היא עדיין המשך חי, מטמורפוזה מדברית, של יהדות אירופה ("מִסְחָר מְנַחֵם-מֶנְדְלִי").

וזאת גם תל אביב של קפה "כסית", שנוסד באותה שנה. שירו של ישורון הוא אומנם שיר זמן, אבל הוא נפתח בתיאור מרחבי דווקא: "בְּבֵית קָפֶה, מִצַּד הָרְחוֹב". מצד הרחוב – כמקום מושבו הקבוע של ישורון, שלא הוזמן לשולחן הפנימי, שישב עם פניו לרחוב. אחרימן דאג לכך. אלא שהחברים מבתי הקפה, מי שהיו פה – אינם. "מִי שֶׁחָשׁוּב כְּמֵת" – אולי אלתרמן, שנפטר שנתיים לפני כן, ב-1970, והוא אכן חשוב גם כמת.

תכף נגיע גם ל"מִי שֶׁחָשׁוּב כְּנָם". בינתיים נמשיך בסיור אלתרמן: אלתרמן של "הבימה", אלתרמן של הקולנוע, אלתרמן של הטורים על תל אביב הצעירה, המבטיחה, מה נשמר מזוהרו? מה נשמר מזוהרם של המשוררים, השחקנים ושאר יושבי בתי הקפה של פעם? רק סדרן זקן שמנקה אחריהם, וכאילו הוא עדיין מנקה, ב-1 בינואר 1972, את כוסות השמפניה ובדלי הסיגריה של סילבסטר 1935.

השיר של אלתרמן אינו שיר "רציני". זהו שיר עיתון ("משירי העת והעיתון" – כלשונו). ודאי שאין בו כדי לשקף את יחסו העמוק של אלתרמן לסכנת הפשיזם או להכחדת הגולה. הרי אלתרמן היה בין הראשונים שהתריעו על כך בטור שהמשיך את "סקיצות" – הוא "הטור השביעי" – ובוודאי בין הראשונים ביישוב שהקדישו שירה לירית לשואה.

אבל בדיעבד, השיר ההיתולי-פעלולי של אלתרמן על סילבסטר 1935 מעצבן – ואפשר להבין למה המשורר הבדיעבדי ישורון התעצב כשנזכר בו. בין הפסימיסטים הנאנחים "אֵין-מוֹצָא…" והאופטימיסטים הקוראים "אֵין דָּבָר!"; בין "הָאוֹכְלִים בְּעַצֶּבֶת גְּלִידָה מְחֻמֶּמֶת" ל"שׁוֹט-עִירִיָּה הָעוֹלֶה וְצוֹהֵל / וּמַצִּיל מֵאָסוֹן אֶת עֲדַת יִשְׂרָאֵל", שוט המכה את סילבסטר (הנוצרי) שוק על ירך – בין אלה לבין אלה אלתרמן נוקט בעמדה האהובה עליו: המבוגר האחראי. הוא משתיק את שני הצדדים. "שָׁא…" הוא מפטיר לשאון ההמון – ומברך את שנת אלף תשע מאות שלושים וחמש האסונית, הנוראה.

לפסימיסטים אלתרמן קורא "חוֹלֵי שַׁעֲמֶמֶת", אבל מה לעשות ש(הפעם) הקוטרים צדקו. לא היה מה לברך את השנה, לא היה את מה לחגוג. והרי מכל "שִּׁבְעִים הַלָּשׁוֹן", אלתרמן בוחר בלשון אשכנז: "ein Moment – לִי". ולא במקרה: ב-1935 הגיעה לשיאה העלייה החמישית, היא "עליית היקים", שברחו מאימת הנאצים והפכו את תל אביב לכרך-הקרקס שאלתרמן נשלח לסקר בחרוזים.

ואולי יחיאל פרלמוטר – לפני שנהיה אבות ישורון – היה שם בחגיגות סילבסטר 1935, עם אלתרמן או בלעדיו, או עם אלתרמן ועדיין בלעדיו. הוא, פרלמוטר, לא נמנה עם האופטימיסטים ולא עם הפסימיסטים. בבית הקפה מצד הרחוב, אלתרמן "חָשׁוּב כְּמֵת" ואילו פרלמוטר ההוא "מִי שֶׁחָשׁוּב כְּנָם". רק עכשיו, ב-1 בינואר 1972, לילה, הוא כבר ער כאבות ישורון – אבל כולם אינם. אז הוא זוכר. הוא זוכר מה עשו בתל אביב כשבנירנברג חוקקו את החוקים. הוא זוכר את ההצגות שעלו בזמן ירידת המסכים. הוא זוכר את אולמות הקולנוע המלאים בימי הכבשנים המעשנים. והוא זוכר את "כוכבים בחוץ", ספר ביכוריו המפעים של אלתרמן מ-1938. והנה, ב-1972, גם הכוכבים אשר בחוץ מציצים פנימה, כמו מבוישים, ל"בימה".

[1] מתוך "השבר הסורי אפריקני", ספרי סימן קריאה 1974, עמ' 58.

[2] בבלוג "מתחת לשולחן", 2009: https://drorb.wordpress.com/2009/09/12/%d7%90%d6%b7%d7%99-%d7%a8%d7%99%d7%9e%d7%9e%d7%91%d7%a8/.

[3] מתוך "נתן אלתרמן – רגעים", כרך ראשון, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011, עמ' 87-8.