מדריד / ירון פריד

למדריד הגעתי בבוקר שטוף שמש עצלה. הנהג לא הבין מילה באנגלית ופטפט איתי בספרדית שוצפת ונטולת סימני פיסוק בעודו דוהר למי יודע איפה. כעבור נצח קצר, שבמהלכו ראיתי עוד ועוד מהעיר היפהפייה, שאינה מתביישת גם בכמה בתי שחי מצחינים, חורבות פעורות כמו פצעים מוגלתיים וסתם חיקויי אלנבי מדכדכים לאין סוף, הגענו אל היעד – דירה ששכרתי לחודשיים באתר אינטרנט מפוקפק, ליד זירה של מלחמות שוורים ברובע ונטאס, או כך לפחות קיוויתי. הנהגוס נקב במחירו בספרדית והתעקש לא לתרגם לשפת ידיים, אצבעות, זוזים, זיזים, מספרים או אבנים. נתתי לו שטר שנראה לי מספק, הוא חייך חיוך מלא שיניים בפורמטים שונים ובצבעים משונים, שכאילו חוברו להן יחדיו בסדנת יצירה לגיל הרך, ונעלם מהשטח, או חלמתי חלום.

צלצלתי שעות בפעמון הכניסה, מעולף חלקית מריחות העוף בגריל שעלו ממזנון סמוך, שלמרגלותיו שיחקה קשישה עם צמות בבובת סמרטוטים. אלמודובר כבר פה. צלצלתי גם למספר של איש הקשר שניתן לי באתר עם ההזמנה, ורעד קולי. מענה לא היה. בדיוק ברגע שהחלטתי לומר נואש ולטרוף איזה פולקע מעל הקשישה, צמותיה ובובתה, נפתח השער ובפתח עמד האיש הכי מתוק בעיר. חיוכו ריבת משמשים, משקפיו נוצצים בשמש המדרידאית, זקנקנו מצטחק לעומתי והאנגלית בפיו סבירה עד שכמעט פרצתי בבכי. "ברוך הבא, חבר," אמר והתנפל בחיבוק, גורף את מזוודתי בקלילות של דמות מסרט מצויר ברמה גבוהה. "אני פבלו," הסביר ומייד פירט, "אני מתופף בלהקה מדליקה ואנחנו מופיעים הערב בכיכר בחחחחלחחחחללה (*זה מה ששמעתי) בחינם ואתה מוזמן, ואחרי זה נלך לשתות עם החבר'ה ויהיה כיף." הוא הכניס אותי לדירה הקטנטונת והמקסימה, שהייתה יפה עוד יותר מאשר בתמונות, והסביר את המפרט שלה באדישות משועממת, כולל משהו על מים חמים שיצוצו אם אדליק (בגפרור, "ולא תמיד זה נדלק מייד אז אל תאבד סבלנות, בסוף זה יקרה") איזה מתקן פרה-היסטורי במטבח המוזיאוני, ועל התריסים שאסור לגעת בהם אחרת יקרסו מהתרגשות. "אז תבוא להופעה. זה בשמונה, צ'אוווווו," הפריח נשיקה באוויר ונעלם כמו הנהג מקודם, כלא היה. על סמך המדגם האקראי הזה החלטתי שהמדרידאים נוטים להיעלם במהירות הבזק, כי משהו טוב יותר תמיד קורא להם מעבר לפינה, כי אלמודובר אמר או כי סתם יש להם בעיה עם פּרֵדות. או איתי. ואז הופיעה בפתח הדירה השכנה מהדלת ליד. בהתחלה חשבתי שרק שד אחד שלה מבצבץ בטעות מתוך חלוקה הפשוט ופנס על הגשר. בצפייה שנייה הבנתי שמדובר בשני שדיים. שלמים.

מוחי חישב מסלול מחדש. היא לא פנלופה קרוז, השכנה, אבל נראית אזרחית הגונה ושומרת חוק, שמראה לי את הציצים באור יום ומחכה לתגובה. שאלתי אותה אם היא מדברת אנגלית. היא ענתה בהתלהבות בנימפומנית שוטפת. ידה האחת הניפה ציץ למעלה בעוד יד ב' שמטה את רעהו למטה. מדובר בלוליינית. לשונה השתרבבה החוצה, ותהיתי אם היא צמאה, ואז חששתי שהיא אכן צמאה, אך לא אני הקליינט שירווה צימאונה, לא אני הוא האיש, לא אני. חייכתי אליה בביישנות ובתנועה עדינה, אצילית כמעט, טרקתי את הדלת בפרצופה ההמום. מקץ דקה הופיעו השדיים בחלון. עשיתי מה שעשיתי לפני שנים לנוכח חדרן במלון שלושה וחצי כוכבים בבוקרשט, שדפק בדלתי אחת לעשר דקות כדי לשאול אותי ברומנית אם לנקות לי את החדר, בעודי ישן ומוגן-לכאורה לפי אמנת ז'נבה המקורית על ידי שלט "נא לא להפריע": צעקתי "קישטא!" בכל כוחי. זה עבד. בבוקרשט. אולי כי "קישטא" זה ברומנית? השדיים הספרדיים לא נבהלו ממפגן החרון המבועת שלי. בקרוב ייחשפו עוד איברים – מלאת איברים, האישה הזאת, שתהיה לי בריאה – וגם המשטרה הספרדית תגיע, על נציגיה המשופמים, אבל על כך בפרק הבא, כי צריך לנוח רגע מכל הגוג ומגוג הזה.

יצאתי דרך יציאת החירום להתיידד עם השכונה החדשה. חם פה בטבריה, סיננתי לעצמי בצער. מדריד לא חזקה במזגנים, ויש להיצמד למחלקת הגבינה בסופרמרקט לצורכי החייאה זמנית. השכונה התגלתה כמצודדת בדרכה הפלגמטית. חנויות סדקית מעופשות לצד בוטיקי יוקרה מפונפנים, נערים על רולר בליידס לצד נזירות על קלנועית, דוכני קבב טורקי נושקים למוכרי פיס עם כובעי קש. והנה גיי בר פתוח, בחייאת זומזום, בשלוש אחר הצהריים. היוש בנים. הזמנתי בירה ספרדית ששמה צ'חלסוססססוס (זה מה ששמעתי) וטעמה טעם ריצפז משפחתי.

האוכלוסייה המקומית מנתה אותי ועוד גברבר כבן 60, בעל פאה אדמונית מרשימה, רגל אחת קצרה ורגל אחת צוחקת, שניגש אליי מייד ופצח במונולוג קורע לב בקטלונית עתיקה. התחלתי להתגעגע לשכנתי הצמאה, ואז התיישב מצידי השני עלם חמודות שאמר ששמו חזוס. ישו?

הוא התחיל לדבר, אבל אז עשיתי מה שגבר צריך לעשות. סתמתי את פיו בנשיקה. מי אמר שאין יתרונות ללהט"בים בממלכה זרה.

בערב הלכתי עם חזוס להופעה של בעל הדירה המתופף. הוא לא האמין שאני מכיר את המתופף של להקת הקבריולטס המהממת, שהסולנית שלה היא דוגמנית העל בימבה (בלי שם משפחה), ג'ינג'ית אנדרוגינית ששרה כמו דולפין במצוקה. מכיר? נחרתי בבוז, הוא אולי החבר הכי טוב שלי כאילו? אמרתי והדגמתי. ניגשתי עם חזוס אל מתחם האומנים אחרי ההופעה, ונופפתי לפבלו בהתלהבות. הוא הסתכל עלינו בפליאה וסימן לאנשי הביטחון להעיף אותנו משם בבעיטה. רק מקץ יומיים תמימים יסביר שללא משקפיו הוא עיוור כעטלף מוכה חצבת והתנצל עמוקות. לא נורא, האמת. חזוס המאוכזב לקח אותי למזנון נקניקיות שבו פגשנו דראג קווין מורעבת שלמדה עם חזוס בתיכון, והיא גררה אותנו להופעה שלה מול ארבעה תיירים יפנים מנומנמים בבר חשוך ברובע צ'ואקה התוססססס, שבמהלכה כייס הברמן את אחד המלוכסנים והדראג קווין נטפה חרדל משמלת הפאייטים שלה, ואני השתכרתי ורקדתי עם חזוס ואחד היפנים, שהיה כל כך אבוד בטוקיו עד שהציע לשנינו נישואים. מייד אמרנו כן. פוליגמיה זה חוקי ביפן? כי אם לא, אצפה שתשלחו לי גלויות לכלא היפני, ואולי קצת תשחצים להעלאת המוראל.

המיצג של השכנה המיוחמת הביא אותי לקרוא למשטרה. ברצינות. הרגשתי מוטרד ואנוס-ספרד בביתי שלי אשר בלב הכרך. יש גבול לכל תעלול, וזרועות החוק הספרדיות והמסוקסות תעמודנה לצידי לבטח. תפסתי שני שוטרים לועסים עוף בגריל במזנון למטה. לאחד היה שפם ולשני פלולה חיננית על לחי שמאל, שנראתה כמו ישות בפני עצמה, קודרת מעט ונרגנת. שניהם היו יכולים להיות מלוהקים לסרט פורנו דל תקציב, עם שערות על התחת וחצ'קונים במשלט, ואם היו משלמים לי כמה דרכמות ספרדיות הייתי משווק אותם לוועדי עובדים וקרקסים ויוצר להיט זעיר. בעודי ניגש אליהם עם מלמולי "פּורפבור-סניור" פתטיים, ומדגמן בדמעות פנטומימת "שכחו אותי בבית עם סטלה המגמרת", פרצה הפלולה בצחוק והשפם כמעט נחנק על הפולקע שלו. באנחת "עוד אחד שבא להתלונן על הפּוּטָה מדירה שלוש", עלתה איתי הפלולה לקומה ב' ובאה בדברים עם האנסית. היא צעקה משהו, העבריינית, ואחר כך צחקה ואחר כך סגרה את הדלת והפלולה סימנה לי "שוחררת, אחינו" מהול ב"יכולת להשתעשע קצת, לא חראם?" כמה פשוט, ככה מופלא. כמה קורבנות היא כבר גבתה? ולמה לא עלה בדעתו של פבלו החביב להזהירני מפניה? אלא אם כן היא חלק מעסקת ההשכרה ופספסתי פה משהו אקוטי.

על הדרך למדתי לאהוב כדורגל – דברים מוזרים מאלה לא קרו – כשנבחרת ספרד זכתה במונדיאל ואני, שבכיתה ג' תקעתי גול ולא הבנתי למה אכלתי מכות בעקבותיו – אז מה אם זה היה גול עצמי? גול זה גול, לא? – שאגתי "גווווווווווול" כאחרון הגברים האמיתיים, ורקדתי שלושה ימים ושלושה לילות ברחובות העיר עם שוטרים, זקנות ויתומים ועוברי אורח באשר הם. פטי סמית הופיעה בראש ההר באמפי בפוארטה דל אנחל (שער המלאך) המשקיף על העיר וזעקה, "זכיתם בגביע, עכשיו לכו לשנות את העולם, מאדר פאקרס", ואני הצטלמתי ליד פסלו של לורקה הצעיר עם קנקן סנגריה, ואז חברי האהוב מוטקה בא לבקר מהארץ, חדור משימתיות קדחתנית שבה עמד בהצטיינות, איתי ובעיקר בלעדיי: שמונים אתרים בחצי יום, פלוס מצעד הגאווה, או הבושה, משהו עם מצעד בכל מקרה, הופעה של קיילי מינוג בכיכר תחריר כלשהי, הופעה של עפר נסים באצטדיון טורסיינטוססס כלשהו, מוזיאון שעווה עם בובות מפחידות משלטון פרנקו ובעיקר כל לונה פארק בעיר ובסביבתה. על המתקנים הכי מפחידים בעולם עלה מוטקה, שאימו נפלה אל מותה ממרפסת כשהיה בן חמש וחצי, כאילו הם סוס פוני מסורס, וצווח מאושר בעודי מנסח בראשי אלפי כותרות בסגנון "עיתונאי ישראלי זוטר נמצא מרוסק לרסיסים בפארק שעשועים עלוב בפאתי מדריד, ומחלקת התברואה המקומית סירבה לפנות את האשפה".

כשחזר אשפזתי את עצמי להבראה בברצלונה, שאליה נסעתי ברכבת מהירה ונוצצת במחיר של דירת חדר משופצת בפלורנטין, ושם שכבתי על החוף כמו לווייתן פוסט טראומטי, חלמתי שאני פותח בית קפה מול הים שייקרא I SEE THE SEA והרהרתי בחיי עד כה.
היו רגעים שחשבתי שאולי כדאי לחיות. הם לא היו רבים, אבל נהגתי בהם בכבוד ככל האפשר, אם כי כל שקית ניילון פשוטה נראתה לי ידידה. שמים על הראש וסוגרים עניין. די עולב, לואו-טקי, לא הרואי, קצת פחות רומנטי (ואקרובטי) מאשר לקפוץ מגשר או מתחת לגלגלי רכבת, אבל עושה את העבודה. שינייד או'קונור שרה בהופעה שראיתי באותו אמפי בפוארטה דל אנחל, "אני לא יודעת איפה אני, אבל אני רחוקה מאוד מהבית". כמה הזדהיתי איתה בקיץ ההוא במדריד, ליד זירה של מלחמות שוורים, כאילו הייתי ארנסט המינגוויי, אם ארנסט המינגוויי היה תפוח אדמה מזדקן עם בור בבנק וחור בלב. או להפך. המתופף סיפר שהוא ואלמודובר ככה-קרובים ואפילו גילה לי איפה המאסטרו נוהג לאכול מרק מלון קר בימות השרב; ארבתי לו שם לשווא כמה פעמים. לפחות המרק היה טעים. (ואפשר לחשוב מה כבר הייתי עושה לוּ הייתי רואה אותו; כל אפשרות הרי יותר פתטית מחברתה.) מאוורר התקרה בדירה היה חברי הטוב ביותר בעיר שבה קניתי חבילת אינטרנט יקרה מאדון אדיב בכולבו קורט אינגלס שהנהן בהתלהבות וב"יס, סניור" גורף על כל שאלותיי, ורק כשהגעתי הביתה התברר שמכר לי טוסטר. המאוורר והדיכאון ושקית הניילון המזדמנת, כמובן, שלושתם מדברים גלמודית שוטפת.

ואז נסעתי לאוסטרליה, אבל זה כבר סיפור אחר.

*מתוך ספר מסעות בעולם החיצוני והפנימי, שנמצא בכתובים ואולי גם יתפרסם באחד העשורים הקרובים.