מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

האבן לריסון התהום, זיכרונות / נועה מנהיים

 

"After the first death, there is no other."
Dylan Thomas, A Refusal to Mourn the Death, by Fire, of a Child in London

 

את העותק הראשון של יוני והסוס, שראה אור שנה אחרי שנולדתי, העניקו לי הוריי בראש חודש טבת, תשמ"א, כך טוענת ההקדשה, שלשונה "לנוקי, תלמידת כיתה א', המון אהבה. מאמא ואבא." אחרי שקראתי בו עד שכריכתו התפרקה, ואחרי שכתבתי הערות בשוליו, בכיתי מעל מילותיו ואכלתי קורנפלקס עם חלב שנטף על דפיו, הם קנו לי עותק שני, לא מתוארך, שהקדשתו מכריזה, "נוע'לה, המון הערכה וגאווה אין סופית. כיתה י'. אבא ואמא." בעשר השנים שחלפו בין עותק לעותק, פגשתי במוות הראשון שלי. שמו היה מיכאל והיינו חברים למרות שהוא היה בן ואני לא, ולמרות שהיה צעיר ממני בשנתיים. אהבנו להתרוצץ בין חורבותיה של עיר דוד, עד שיום אחד הוא יצא לחקור אותן בלעדי, ונפל. השנה הייתה 1988. אני חוזרת עכשיו לדפים המצהיבים בשני העותקים שלי, ויודעת שהם הראו לי – ואולי לרבים – את הדרך למעלה.

אבא של יוני מת, והוא רק רוצה לדעת למה. כך, בתוך ראליזם קודר, נפתח סיפור האגדה הזה, שכמו רבות מיצירותיה של זרחי (להתראות באנטארקטיקה, איורים: בתיה קולטון, הוצאת "דביר", 2005) טווה את דרכו מחוץ למציאות שלנו וחוזר אליה (לצד יצירות שבהן הפנטסטי חודר את תוך הריאליסטי, כמו אמבטים, איורים: רותו מודן, הוצאת "עם עובד", 2001). סוס לבן מופיע ולוקח את יוני אל מרגלות מגדל בלתי חדיר בארץ ההרים הנאנחים כדי לקבל תשובה. אבל כדי להיכנס אליו, יוני זקוק לאבן לריסון התהום. רגע אחרי שציפור הושענא מטילה לידיו "אבן חלקה וחמימה, עגולה כביצה"[1], המכשפה השאפתנית כברנגסתי לוכדת את יוני ואת האבן/ביצה שקיבל. בשבי המכשפה הוא פוגש במשרת שלה, ששמו רגל-אנפילה, ילד שאביו נטש אותו אחרי מות אמו, כמעשה הגר, כדי שלא ייקשר אליו ויאהב אותו רק כדי לאבד אותו ביום מן הימים. אל השניים מצטרפת שבויה נוספת, ילדה בשם שקופיה, שבכתה כל כך על כלבה האהוב, שמת, עד ש"נמסה כולה בדמעות של עצמה" והפכה לשקופה. על שלושת הילדים ושלושת מופעי האבל שלהם להערים על המכשפה ועל בנה המפלצתי, התנין קדישא, כדי לברוח ולעלות בהר. אבל כשהם מגיעים אל המגדל ויוני מצליח לפרוץ את דרכו פנימה, הוא הופך לאבן. אחרי שדמעותיה של שקופיה מחזירות אותו לחיים, מסתבר שההיכל ריק. אין בו איש ואין תשובה.      

ב- 13 בפברואר 1990 הגשתי את העבודה שכתבתי על הספר הזה בתיכון. אני חוזרת עכשיו גם לדפים המצהיבים שלה, והיא כתובה בכל כובד הראש המגוחך מעט שנערה בת 16 שזה עתה גילתה את פרויד יכולה לגייס. אניצי התלישה של מדפסת הסיכות שטרטרה עצמה לדעת בזמן שפלטה את העמודים הספורים עוד מעטרים את שוליהם, הפונט הריבועי והמרווח שלהם מעוטר פה ושם בכתמי טיפקס סדוקים, אבל התיקונים שנעשו על גביהם בעט לא שרדו, והמילים נראות כמו חיוך חסר שיניים של ילדה בכיתה א'. שמו של מיכאל לא מופיע בה בשום מקום, למרות שרק שנתיים חלפו מאז מותו. אולי הוא בחללים החסרים ההם.
אבל כל מה שראיתי אז בספר עדיין קיים בו. היכולת המופלאה של נורית זרחי לשלב באופן אורגני לחלוטין שמות כמו "ציפור הושענא" או "קדישא" עם הלחמים מבעיתים-מענגים שהם כולם שלה, כמו "כברנגסתי"; הציות שלה, לכאורה, לכללי המעשייה המסורתית – שלושת המבחנים הטיפולוגיים, האירוסים לחתן-חיה, בעלי החיים הסמליים המסייעים – לצד אפיונים מודרניים לחלוטין, כמו המכשפה המהגרת שמבקשת לעשות לעצמה שם בארץ החדשה שאליה הגיעה; ההרמזים שהיא שואלת מהתנ"ך כשהיא מתארת כיצד "ברקים הכו מן השמים, אש מהבהבת וחושך השתררו חליפות, ההר הפך לרגע אדום כולו כאחוז להבה… ומתוך כל אלה בקע קול הסירנה של כברנגסתי…" לעומת "ויהי קולות וברקים… וקול השופר חזק מאוד… והר סיני עשן כולו." (שמות יט, טז-יט)
לעומת האופן האלכימי שבו התנין הנורא מצטמק והופך לתן; המוטיבים שהיא שואלת מאגדות אחרות והופכת לשלה – כמו רסיס המראה שנתקע בליבו של קאי, הגיבור של "מלכת השלג" של אנדרסן, ומקפיא את ליבו עד שגרדה נושקת לו וממסה את הקרח בדמעותיה – שהופך אצל נורית זרחי לרסיס של האבן לריסון התהום, שדמעותיה של שקופיה מנביטות, עד שהאבן שאליה הפך יוני מתנפצת והוא שב להיות ילד. ואני רואה את ארץ הפלאות שבונה זרחי מחומרי המקום, לא מיערות אפלים ותמירים אלא מדקלים ופרדסים, קקטוסים, שקדים וענבים.  

ואני רואה גם את מה שלא ראיתי. את הילדים. את הילד שיש בליבו תהום שהוא לא מסוגל לרסן, הילד שהופך לאבן מכוח אבלו המצמית, הילד המעז לעלות בהר העשן ולתבוע תשובה, הילד שמורד באל ומגייס לשורותיו לא את הילדים האבודים, אלא את הילדים שאיבדו: "אנחנו לא מסכימים! שלא יהיו יותר ילדים שאבותיהם ימותו במלחמות ובמחלות ובכל מיני שטויות כאלה… שילדים לא יצטרכו להיפרד ממה שהם אוהבים… שילדים לא יצטרכו לשרת את צער-אבותיהם… מרד! שלא יהיו יותר ילדים שיגדלו בצער!" את הילד שאביו הפנה לו עורף רק כדי לחסוך מעצמו את אפשרות מותו, ואת הילדה שלא למדה שיש מידה לצער, שקיבלה מרשם לסרגל כדי שתוכל למדוד את גודלם האמיתי של הדברים, ולדעת כמה ראוי להתאבל על כל אחד מהם. ואת הסופרת, שהתייתמה בגיל חמש, שבה ומחפשת את האב המת על גב סוסו הלבן של יוני – וברבות מיצירותיה. ואת צילם המתעתע של שלבי האבל של קובלר-רוס מבליחים מתחת לעורו של הסיפור, מלווים את האודיסאה של יוני. מההכחשה: "אביו של יוני מת בתחילת הקיץ… שבעה ימים לא בא יוני לבית הספר וביום השמיני חזר." דרך הכעס: "אני רק רוצה לדעת למה, זה פשוט עניין של צדק… למה דווקא הוא?" אל הדיכאון: "קיץ, חורף או סתיו, שנה עברה, יום או רגע, יוני לא חש בעונות, לא הרגיש בזמן העובר. יוני לא חש דבר." ולבסוף, הקבלה: "הצער," אומרת ליוני אמו כאשר הוא שב הביתה, "אין צורך לשמור עליו. הוא לעולם לא חדל, הוא רק משתנה. ההרגל הוא שמשנה אותו. הוא שוקע בזמנים מסוימים, ובאחרים גובר, אבל אינו עובר לעולם. הוא שם תמיד – מעורב בזיכרון ובאהבה." ויוני רואה את הסוס הלבן חולף על פניו אל האופק.  

כי למרות שהיא משתמשת בכליה של המעשייה, נורית זרחי מלחינה מהם בספר זה – ותמיד – מנגינה שהיא שלה לבדה, בלתי ניתנת לחיקוי ומתעלה על כל ניתוח. אין כאן נחמה קלה. אין כאן ניצחון על המוות, אין כאן תשובות. רק זיכרון ואהבה. הסיפור חוזר אל המציאות שממנה יצא, הקסם טופף ומתרחק לו עד שנעלם.

וזה גם כל מה שנותר בי, אחרי כל השנים. זיכרון של ילד בהיר עיניים ומוות ראשון, לא מוסבר ולא מפוענח, ואהבה לספר שגילה לי איך לרסן את התהום, איך לא לשרת את הצער ואיך למדוד מידה לאבל כדי לא להתמוסס ולהיעלם לעצמי ולעולם, וחופן של דפים מצהיבים ומוכתמים בהקדשות ובדמעות, בחלב ובזמן.

 

 

 

 

 

[1] כל הציטוטים מתוך: יוני והסוס מאת נורית זרחי, איורים: דני קרמן, הוצאת "זמורה, ביתן, מודן", 1975.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp