דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
בשולי השוליים של ההדף / יעל סגלוביץ
זה גואה, צומח מעלה כנגד כוח המשיכה, עומד ועולה ומסתיר את אור השמש. ובכוח הזה נע במשקלו המפלצתי קדימה, הלאה, לעבר החוף. ואפשר כבר לחוש את הכובד האדיר, הכהה, נוחת במכת נפץ ומתגלגל ומתרחב ומכסה ומחריב. ואני מתמסרת לתנופה של הזרם ומכווצת סביבי את הילדים, מתרכזת בלאסוף מן הגנים, להכין קופסאות אוכל, לקחת לחוגים, להנמיך עוף ככל האפשר, רק בגובה ההתרחשות המקומית ביותר, הקרטיב שנפל, ספירת העלים עד עשר, חולצה לבנה לחנוכה, בטווח הרצפה ממש. ובכל פעם שמשהו בי מתקומם ומתעקש להתרומם, זה הולם בי בעוצמה בעורף, ואני נכנעת. אחרים סביבי נועצים יתדות, נאחזים בעוגנים, מתמרנים קדימה, חלקם מאתרים אופק, אחרים מנווטים לאיזה כיוון, ואני לא מצליחה לזהות אם אנחנו נעים מעלה או מטה. הילדים לבושים חם מדי, אני מתבלבלת בימים, מגיעה בשעות הלא נכונות, מסבירה שזה התינוק היומן השעון האוטו, אבל הזמן הולך לי במעגלים ואני מתעוררת כל יום לאתמול, משאירה סימנים קטנים, הנה, אתמול לא היו פה פירורים.
אני מצטופפת על רצפת התודעה, מסביבי דלתות שאסור לפתוח. הידיות נשנקות תחת משקל החומרים המטיחים את גופם מן הצד האחר ואני מצטמצמת לתנועות הכרחיות, צרות, הושטת יד, יישור ברכיים. כשכלים כוחותיי החלומות עטים עליי בזעם, בצבעים עזים, בחיוּת מבעיתה. המעלית יצאה ממסלולה, התקרה ניתקה, ואני מוּזנקת מעלה במהירות, מחזיקה בציפורניי את הקירות; בחדר הלידה אני שומעת את האיברים מתחככים בפראות כמו גיר על הלוח. מעירים אותי, את חורקת שיניים, אי אפשר לישון ככה.
אני זוכרת את הנסיעה חזרה מהניתוח. חייבים היו לפתוח את החניכיים ולעקור אחרי הנפילה בבית הספר. שמעתי את חיתוך הסכין וקריעת התלישה אבל לא הרגשתי דבר. בדרך הביתה, אני מצמידה את התחבושת שהולכת ונספגת לְפִי. אִמי חותכת בפניות, בולמת ודוהרת וידיה לופתות את ההגה, נעולות. ואני הלומה מהבנה: היא רועדת. בחטיבה, בתחרות ריצה, צעדיי רחבים, תנועותיי קצובות, העקבים פוצעים לעומק את החול, אבל עם התנועה קדימה אני רק מתרחקת מהטור. אני משעינה עוד את גופי השורף, דוחפת, ואז קול הפקיקה החד, הברך זזה באלימות ממקומה, הנפילה הליצנית. בתוך זעזוע הכאב אני מבועתת, רק שלא ירימו את המכנס ויראו את השערות השחורות מבקיעות בכוח מבעד לעור.
ניסיתי לקרוא ספר. הגיבורה חותכת את הפטמות במזמרת גינה. הפסקתי מייד. בחוץ הגשם עבה, צמיגי. אנשים שועטים הלאה. אני עוצרת ומשעינה את ראשי על ידית המטרייה הפתוחה. הנה, אולי עכשיו זה יוכל לכרסם בי עד שלא יישאר דבר מלבד השקט. לא מזמן היא אמרה לי, אין לך הזכות לרצות למות. ואני, אני רק בשולי השוליים של ההדף.