מֹאזְנַיִם

קובי השכן שוכב על ספה ישנה ומרוטה בצבע תכלת שהוצאתי מבית הוריי. לאחר מותם הצבתי אותה כלאחר כבוד בחצר המשותפת של הבלוק שלנו. בלילות החתולים נוהגים בה כבשלהם, אמא ודאי הייתה מתפלצת, היא שנאה חתולים. אני מתיישבת על כיסא כתר לבן, כוס קפה שלישית בידי. מטוסי הקרב קורעים את השמיים, עוד רגע יצלו על גופם של אנשים בצידו השני של הגבול. בחדשות ידווחו על בניינים שקרסו ואויבים שקרסו תחתם. אילנה, השכנה מקומה שנייה, מגיחה מתוך הבניין החשוך עם התינוק שלה ומתיישבת על כיסא משרדי מרופט, עיניה טרוטות מליל אזעקות ותינוק בן כמה חודשים. יימח שמם היא אומרת ומביטה לשמיים. 

   בלילה אתה דופק בדלת. אני פותחת לך בטישרט מוכתמת ובוקסר רפוי. ככה אני אוהב, אתה אומר, שיש לך צורה של בית. המחמאה מחמיצה אותי, אבל לא מונעת ממני להימשך אל תוך המיטה ולהשכב על הבטן. מה נעשה אם תהיה אזעקה עכשיו? אני שואלת בזמן שאתה נחבט אל תוך הגוף שלי. את תרוצי למקלט. ומה איתך? אני אשאר כאן, אתה פולט.

   אני מתעוררת לצליל העולה־יורד ואל מיטה ריקה. מטומטמת, נרדמתי בלי בגדים. אני מזנקת במהירות אל תוך חולצה רחבה ורצה אל המקלט. אילנה והתינוק הבוכה שלה כבר שם, הוא צמוד לגופה בזמן שהיא נעה מעלה־מטה ומושכת את המילה דאאאאאי שוב ושוב כמו מנטרה. גם האבא של התינוק שם, פלג גופו העליון חשוף והוא חובש את כובע המצחייה הנצחי שלו שמשווה לראשו צורה של ציפור טרף. אני מותחת את החולצה שלי כלפי מטה. קובי ושכנים נוספים יורדים סתורים אל לוע המקלט. ההתקהלות של הלילה המסוכן מייצרת רעש של שנאה. 

   אני יורדת לחצר עם כוס קפה ראשונה, הספה עדיין פנויה. משפטים שבורים מגיעים אליי ממקלטי הטלוויזיה הדלוקים בבלוק, האויב מדווח על הרוגים חסרי שמות. קובי מצטרף. נשבר הזין כבר! הוא מצליף לאוויר ומתיישב לצידי על הספה. אילנה והתינוק תופסים מקום על כיסא הפלסטיק, התינוק גדל ומתמלא בעוד היא מצטמקת והולכת. החצר רוחשת את חוסר השינה ואימת האזעקות: שיגמרו עליהם כבר, די חלאס, שיגמרו אותם אחת ולתמיד את הבני זונות האלה. 

   אני חורגת מההסכם שלנו ומחייגת אליך, אתה לא עונה. שולחת הודעה אחת ויחידה שמהדהדת בתוך ההסטוריה נטולת ההתכתבויות שלנו: "מה שלומך?". אתה לא עונה.

   בלילה אתה דופק בדלת. מה את לא נורמלית, אשתי הייתה לידי, אתה מטיח בי בעודך צועד אל עבר המטבח ומכין לעצמך קפה. אני מצטערת, דאגתי לך. אין לך מה לדאוג לי, אני בסדר. תדאגי לעצמך קודם, אתה יורה לעברי, מביט בבגדים שלא החלפתי מאז היממה החולפת, איתם רצתי למקלט, איתם ישבתי על הספה בזמן שמטוסי קרב חלפו מעלינו, איתם דאגתי לך, איתם פתחתי לך את הדלת, איתם אתה משכיב אותי עכשיו על המיטה. 

   לא תפסתי הבוקר ראשונה את הספה. קובי פרוש לאורכה. אילנה יורדת אלינו ומספרת בדחיפות שאתמול בלילה, כשקמה להניק את התינוק, ראתה מישהו יוצא מהבניין, כעת היא מנמיכה את קולה: הוא נראה כמו ערבי. חצי שכונה פה נראים ערבים, אומר קובי. ערבי או לא, מה יש לו לחפש פה בבניין שלנו באמצע הלילה ועוד בתקופה כזאת, אומרת אילנה ומצביעה לשמיים. זה גם נכון, אומר קובי, צריך לפקוח עין, להיות ערניים. זאת ספה לשלושה, קובי! מה? הוא שואל אותי מופתע. זאת ספה לשלושה ואתה תופס את כולה, אני אומרת וקמה בהפגנתיות. מה יש לה היום לזאתי? אני שומעת אותו אומר כשאני נבלעת לתוך חשכת הבניין.

   אין לי ברירה, אני חייבת להתקשר אליך ולהזהיר אותך. אתה לא עונה. אתה שוב לא עונה. אתה עדיין לא עונה. 

   בלילה אתה דופק בדלת. העיניים שלך נפערות אל מול שמלת הקטיפה השחורה, העקבים והאודם האדום. אתה משתהה בדלת. אני מושיטה לך יד ומובילה אותך לתוך הדירה. את מהממת ככה. חשבתי שאתה אוהב אותי בצורה של בית. בית יכול להיות גם וילה, אתה עונה. אני מציעה לך קפה, אתה מהנהן וממשיך לעמוד במקום בזמן שאני בונה מגדל של אבקה שחורה על כפית ומניחה לה להישפך לתוך מים רותחים בספל זכוכית. האבקה מתפזרת על פני המים בצורה לא אחידה ומעכירה אותם. בדרך למיטה אתה מתעכב על התמונות בבית כאילו זו הפעם הראשונה שאתה מבחין בהן. אתה פושט את הבגדים ונשכב על המיטה.

הפעם אני נשארת ערה, דרוכה אל הרגע שבו תיחלץ מבין הסדינים ותיפלט אל תוך הלילה. חם בחדר, אני קמה לפתוח חלון, מעיפה מבט לחצר המשותפת ומבחינה בצללית כהה שרועה על הספה ולידה צללית נוספת של ציפור טרף. חתולים מאוכזבים מתהלכים ומתחככים ברהיטים התפוסים, דורשים לתבוע בחזרה את מקומם הלילי. מאחוריי אתה מתחיל להתיר עצמך מתוך המיטה. אני מביטה עוד רגע בשתי הדמויות האורבות בחצר, מסתובבת ורואה אותך מלקט את הבגדים הפזורים. אני מחפשת את מבטך, אתה מסיים להתלבש. אני קוראת בשמך. מה? אתה שואל, פניך אל הדלת. אתה יכול להשאר, קולי שקט וחורק. אתה קרב אליי בראש מורכן מרפרף בשפתיך על שפתיי. אני שומעת את הצעדים שלך במדרגות. בחצר, שתי הצלליות קמות ממקומן. מטוסי קרב קורעים את השמיים.