מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

If You Can't Beat Them Join Them / רינת שניידובר

 

אף אחד לא שם לב לנוכחותי כשהתייצבתי בסלון של השכן שלי, לבושה במכנסי טרנינג, בחולצת טי קרועה והגרוע מכול, בכפכפים עם גרביים. יכולתי להרגיש בקרקפת את המוזיקה הסינתטית, רגטון, אני חושבת שקוראים לזה, מרוב שהייתה חזקה. השעה הייתה תשע בערב. רן בדיוק יצא לרוץ ואני התכוננתי להשתרע על הספה ולבדוק מבחנים עם ספל שוקו. הייתי אז מרצה לקולנוע. מתרגלת, בעצם. הימים בדיוק התחילו להתקרר והכנתי לעצמי מראש את הכרבולית, כשהדירה התחילה לרעוד. הדפים שאחזתי נשמטו מידי והתפזרו על הרצפה. לא רכנתי לאסוף אותם. בבת אחת רטטו לי הבסים מתחת לרגליים והבית הוצף, ממש הוצף, במוזיקה מבחילה, שמייצרת עוויתות בגוף. שנאתי מסיבות של שכנים. בשנות העשרים שלי אהבתי לארגן כאלו בעצמי, אבל כשמישהו אחר עשה זאת הרגשתי מודרת, דחויה. עכשיו לא הבנתי מאיפה זה בא. השכנים שלי מהבניין לא היו כאלה. זוג קשישים, משפחה עם תינוקת, אמא ובת בגיל העשרה, שלושה סטודנטים לרפואה בדלת ממול, משרד רואי חשבון בקומה הראשונה ומולו עודד, עורך דין גרוש כבן שלושים וחמש. לא יצא לנו לדבר הרבה. שלום-שלום בחדר המדרגות, ופעם אחת הוא עזר לי לסחוב אל הקומה שלי כורסה עתיקה שמצאתי ברחוב. כשסיים להעלות אותה הוא הצחין מבעד לחליפה שלו, אבל בדרך כלל הדיף ריח עדין של אפטרשייב. הוא עשה רושם של בחור בסדר.
עכשיו עמדתי בכניסה לחדר האורחים שלו, סותמת את אוזניי בשתי הידיים. לא יכולתי להאמין למראה עיניי. "סליחה!" צעקתי, מנסה להסיט את המבט מהעכוזים המושלמים עם החוטיני השחור שהתערסלו ימינה ושמאלה על השולחן מולי. נעלי הסטילטו האדומות שלה גרמו לי להניע את בהונותיי באי נוחות בתוך הגרביים. "סליחה!" חזרתי, אבל איש לא שמע. על הספה ועל הכורסאות סביב השולחן ישבו שישה גברים בגילי השלושים והארבעים לחייהם ובמרכז הצמיד עודד את פניו אל פני החשפנית והעמיד פנים שהוא מלקק את שפתיה. מצחו נטף זיעה. בקושי זיהיתי אותו ככה. חולצת הצווארון שלו הייתה פתוחה וכל הגברים סביב הריעו לו, מנופפים בכוסותיהם ומחווים במותניהם תנועות של משגל. לא יכולתי לראות את פניה של הבחורה. לא יכולתי לדמיין שיש לה פנים, מעבר לישבן המפואר ההוא, שעלה וירד ורטט בעוד שערה השחור מכסה את הפנים של שכני. "סליחה, חברים, שעה אני דופקת בדלת ואתם לא שומעים!" צווחתי בפעם השלישית והתקדמתי לעבר ההתרחשות בצעדים נוקדניים שגרמו לי להתבייש בעצמי. שנאתי את דמות המורה.
רק כשנעמדתי ממש מאחורי העכוזים, מנופפת בזרועותיי כמנסה לתפוס טרמפ, ננעצו בי לבסוף כמה זוגות עיניים והחשפנית הזדקפה באחת, ראשה נוגח בראשו של עודד.

"אאוץ', מה יש לך?" הזדקף גם שכני תוך שפשוף של מצחו ובאותו הרגע הוא הבחין בי.

גם הבחורה נפנתה להביט בי. היו לה פנים חמודות, עם אף סולד ושפתיים דקיקות, שהזכירו לי תמונה של אחותי הקטנה עם ליפסטיק בגיל שמונה. אחד הריסים המלאכותיים איים להיתלש מהעפעף. היא נראתה מופתעת, או מבוהלת. גם עודד נבהל. הוא דילג בחיפזון מעל רגלי אחד החברים שלו ודידה לעברי בצעדים מגושמים כי נעל רק נעל אחת, על רגלו השמאלית. מבטי נדד אל הבחורה. היא נטלה פיסת בד, אולי את החולצה של הגבר הממושקף שישב על הכורסה בפלג גוף עליון עירום, וכיסתה בה את חזה. לא הבנתי מה פתאום היא מתביישת ממני. הרי זה עתה נופפה בשדיים שלה מול שישה גברים. אם כי במחשבה שנייה, יכולתי להבין אותה. אני עצמי הייתי מסוג הנשים שבשום פנים ואופן לא מוכנות ללכת לגינקולוגית ממין נקבה.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי חשפנית מקרוב. בגיל עשרים ושתיים, כשמכרתי קרמים של "אהבה" בעגלות בלס-וגאס, הלכתי עם חברות שלי לצ'יפ-אן-דייל. דמיינתי סצנה שבה אני מפתה חשפן שנראה בדיוק כמו מיקי רורק ב"סחלב פראי", סצנה שבה אנחנו מזדיינים בפראות בסמטה מחוץ למועדון, אבל ברגע האמת נראו לי כל החשפנים כמו בובות פלסטיק וביליתי את הערב בשתייה של מוחיטוס שעשו לי כאב ראש. אבל החשפנית הזאת הייתה משהו אחר. אולי כי עמדה במרחק נגיעה ממני, או בגלל הסימן הכחול על ירכה, היא נראתה לי אנושית לחלוטין, מה גם שאפילו לא עבדה במועדון ממוסד, אלא ניצבה בגפה מול הגברים האלה שבכל רגע נתון יכלו להתנפל עליה. נדרש אומץ בשביל זה, חשבתי וחייכתי אליה חיוך שמנסה למצוא חן. תהיתי איך קוראים לה. תהיתי מה הרקע שלה. רציתי לכסות אותה ולקחת אותה אליי הביתה ולהכין לה שוקו חם. רציתי לחרוש תלמים בבשרה המופקר. רציתי להפוך לאשת סודה. רציתי שתרקוד לי באופן אישי. רציתי להיות במקומה על השולחן ולרקוד לחבורת הגברים ההיא, פנטזיה שמעולם לא העזתי להגשים, אפילו לא בפני רן, שהיה בן הזוג שלי כבר שנתיים. מרוב שרציתי, לא שמתי לב שהמוזיקה נפסקה, שצעקות הרודיאו השתתקו ושעודד ניצב מולי ומדבר אליי בקולו הרך, העמוק, הרציונלי. אבל הרחתי אותו. הוא הריח כמו אז, כשעזר לי לסחוב את הכורסה.

"לאה?" קולו חדר אליי פתאום, אבל אני לא הייתי לאה.

"ליה," אמרתי לו, "ליה."

"כן, ליה, סליחה. סליחה."

הבחורה ניצלה את ההפוגה כדי ללבוש גברדין בצבע בורדו. היא נעמדה ליד החלון ושקעה בטלפון הנייד שלה. הגברים המשיכו לשבת במושביהם, כבויים, ומילאו את השקט בעישון, בשתייה ובאכילת בוטנים. מדי פעם לכסן מישהו מבט אל החלון, אבל איש מביניהם לא העז להסתכל עליה באופן ישיר, ובטח לא לדרוש ממנה שתחזור לרקוד. אולי חיכו שבעל הבית יתפוס פיקוד, או שעמוק בפנים הם פחדו ממנה, מפני האישה שבתוך החשפנית. גם אני רציתי להטיל מורא על גברים.
עודד המשיך לדבר אליי:

"פשוט יש לחבר שלי אורן פה," הוא הצביע על בחור צנום בחולצת טי של רדיוהד, אחד שבכלל ישב בקצה הספה ושמלכתחילה צעק ונפנף הרבה פחות מהאחרים, "מסיבת רווקים. הוא מתחתן בשבוע הבא."

"אה… אֶה… תנחומיי," אמרתי בקול רם לאורן ונופפתי לעברו בידי. אורן צחקק. כמה גברים צחקו יחד איתו.

"מושחזת, השכנה," אמר אחד מהם וזה החמיא לי.

תהיתי אם ארוסתו של אורן יודעת שהוא וחבריו נמצאים עם חשפנית. תהיתי אם זה דבר מקובל, ואיך הייתי מגיבה אם רן היה עושה דבר כזה. בטח לא הייתי עושה מזה סיפור.

"הי, שכנה!" צעק לי פתאום הגבר שקרא לי מושחזת, "רוצה להצטרף?"

חבריו הביטו בו בפליאה. עודד נפנה אליו בחדות.

"עזוב אותה, אחי, היא בסך הכול באה לבקש שננמיך קצת, אז הנה, אני מבקש סליחה, מנמיך ומשחרר אותה. הי, סיגל," קרא לחשפנית, שעתה עישנה סיגריה מול החלון, עם הגב אלינו, "סיימי את הסיגריה שלך וממשיכים, טוב? אני לא משלם לך כדי שתסתמסי לנו פה ."

סיגל הנהנה בלי לפנות לכיווננו. היה לי ברור שהם לא מעניינים אותה. שאולי היא אפילו בזה להם. בשום פנים ואופן לא רציתי שהיא תבוז גם לי. אמרתי:

"יודעים מה? אולי אני אשאר קצת בכל זאת. אכפת לכם? סתם, נראה לי מעניין."

"If you can't beat them, join them," גיחך הגבר שהציע לי להצטרף וטפח בידו על המקום הפנוי לצידו על הספה. התיישבתי לידו, מקפידה לשמור בינינו על מרווח בטוח. מישהו הושיט לי כוסית עם קוניאק, או וויסקי. עודד הפעיל את המוזיקה מחדש, הפעם בווליום קצת יותר נמוך. שמתי לב שהאור בדירתו לבן ורחוק מלהשרות אווירה סקסית וחשבתי שאם היה גר עם בת זוג, בטח הייתה התאורה שונה. תהיתי אם מופע החשפנות יגרה אותי, או אם תיווצר ביני לבין החשפנית תקשורת מסוג אחר, שתעורר את קנאת הגברים. חשבתי שאולי אפילו אלמד ממנה כמה תנועות, או שאשאב ממנה אומץ להגשים את הפנטזיה שלי מול רן, אבל מייד אחר כך חששתי שאולי היא דווקא תתנגד לנוכחותה של אישה, או שתבקש תוספת במחיר. אבל סיגל אפילו לא הביטה בי. למעשה, נדמה היה שהצטרפותי למסיבה לא משנה לה. היא פשטה את מעילה כאילו לא התכסתה מפניי רק כמה דקות קודם לכן והניעה את גופה כמו אצה בים על מפשעתו של חתן השמחה. שמתי לב ששדיה מעט נפולים. זה ניחם אותי. וכאשר מישש אותם לבסוף החתן, בעקבות הלחץ שהפעילו עליו חבריו, היא הטתה את ראשה אחורנית בצורה מוגזמת והצליפה בו בשערה. תהיתי אם היא נהנית מהעבודה שלה. רציתי להאמין שכן, אבל ידעתי שלא ממש. הגבר שהזמין אותי לשבת לצידו משך אותה בידה.

"יאללה, עכשיו תורי. גם אני רוצה סיבוב," אמר, וזזתי קצת הצידה כדי לפנות לה מקום. לא רציתי להפריע. הייתי מודעת לתפקידי בתור פולשת, אבל המוזיקה התחילה למצוא חן בעיניי והנעתי את כתפיי, חדורת חושניות. פתאום שמחתי להיות שם.

עיניי עקבו אחר סיגל בדריכות. היא רקדה על מפשעתו של הגבר לצידי, שחבט בעכוזיה עד שהאדימו, ואחרי היסוס קטן הושטתי את ידי וליטפתי את גבה. זה לא היה ליטוף מיני. רציתי להרגיש אותה, או שהיא תרגיש אותי, אבל למגע ידי קפאה החשפנית לרגע קט, מצמרר, שגרם לי להסיג אותה באחת. מאוחר מדי. למראה המגע שנוצר, דחף הגבר את החשפנית לעברי וקרא:

"הי, גם השכנה שלנו רוצה! יאללה, שכנה, תני בראש!"

לא הייתי בטוחה אם אני רוצה או לא. חיפשתי אחר מבטה של סיגל. בפעם הראשונה, מצאתי אותו. ציפיתי לקרוא בו פתיינות, או שעשוע, אך בעיניה, שהיו אפורות, לא ניכרה שום הבעה. במוכניות היא נעמדה מעליי, עם הגב אליי, ומרחה על ירכיי את עכוזיה בעוד ששערה מצליף בי. נעלבתי. משום מה ציפיתי ליחס מיוחד. הגבר שלצידי תפס את ידי. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו, אבל הוא הניח אותה על שדה של סיגל ומחץ.

"הופה!" קרא מישהו אחר. הגבר שמעברי השני, זה שישב בלי חולצה, אחז בידי השנייה והניח אותה על מפשעתה. הפעם השתחררתי ממנו בתקיפות, אך בדרך כנראה הכאבתי לסיגל, כי היא פלטה "אאוץ'!" וקראה:

"הלו, תרגיעו, אני לא בובה!"

"סליחה, סליחה," התנצלתי בפניה ושוב ליטפתי את גבה, אבל סיגל נתנה בי מבט כעוס, רכנה אל אחד הטלפונים שהיו מונחים על השולחן והסתכלה בשעון.

"טוב, הפסקת פיפי," אמרה ונעלמה בפרוזדור שהוביל אל חדר השירותים.

הרגטון המשיך להתנגן , מיותם מריקודים. שמתי לב שזרועו של הגבר שהזמין אותי לשבת כרוכה סביב כתפי ושהוא מסתכל עליי. שאר הגברים הביטו בי גם הם ועודד קם ממקומו ומזג לי עוד סיבוב.

"אז מה, ליה," אמר השכן שלי, "בסוף יצא מתוק מעז, הא?"

שתקתי. סיגל יצאה מהשירותים ונעמדה מול החבורה כשידיה נטועות על מותניה.

"יאללה, נשארה לכם רבע שעה, חברים. מי רוצה לאפ-דאנס?"

הבחור בלי החולצה קם מכיסאו ונצמד אליה. הוא ניסה לנשק אותה על השפתיים, אך היא הסיטה ממנו את ראשה. הבטתי בגבר בתרעומת. ניסיתי לצוד את מבטה של סיגל פעם נוספת, לשדר לה שאני בצד שלה, אבל היא רק נתנה בי מבט חטוף, ספק של מיאוס ספק של לעג. רציתי לפייס אותה, אבל לא ידעתי איך, או על מה. ידו של הגבר לצידי ליטפה את צווארי וירדה משם אל פתח החולצה שלי. מגעו הציק לי. מזווית העין, ותוך כדי ריקוד, עקבה סיגל אחר התקדמותה של היד הגברית על גופי. התביישתי בפניה בקיפאון שלי.

האף של זה שישב לידי ננעץ בשערי הסתור. "יא אללה שלך, שכנה, איזה ריח טוב יש לך."

הבטתי בעודד כמחפשת גלגל הצלה, אבל הוא היה שקוע בטלפון שלו. פתאום נזכרתי שלא לקחתי את הטלפון איתי כשירדתי לבקש מהשכן שינמיך את הווליום. ידעתי שרן כבר חזר מהריצה שלו ובטח לא מבין לאן נעלמתי. נזכרתי במבחנים הפזורים על הרצפה. לא הרמתי אותם לפני שיצאתי. נחלצתי מהגבר וקמתי ממקומי. הגבר התרומם בעקבותיי.

"הלו, מה קרה? רק התחלנו להתחמם, כפרה. לאן את הולכת? אני לירון, אגב."

"נעים מאוד, לירון," אמרתי, "וביי. אני חייבת לזוז."

"מה לזוז עכשיו?" נעלב לירון, "רק הגעת." ידו לפתה את ידי והוא קירב אותי אליו בתנועה כוחנית, אך בלתי מורגשת כמעט כלפי חוץ. שאר הגברים הסתכלו עלינו. סיגל הפסיקה לרקוד והביטה בנו גם היא. ראיתי בעיניה פליאה, ואולי גם ניצוץ של כעס. נבהלתי. שוב פחדתי שהיא כועסת עליי, והפעם על שגנבתי לה את הבמה. אחד מהם אמר:

"יאללה, שכנה. ריקוד אחד עם סיגל ואת הולכת. את לא חייבת להתפשט."

טלטלתי את ראשי, מבלי לומר דבר.

"נו, שכנה, תהיי טובה. נשלם לך, אל תדאגי."

השכן הביט בי והנהן בחיוך מאוזן לאוזן. "רוצה?"

ידיי התחילו להזיע. הדלת הייתה במרחק של מטרים ספורים ממני, אבל לא הייתי מסוגלת להתיק את רגליי מהרצפה. לא רציתי. בשום אופן לא רציתי. אבל גרוני הצטמק ושום הגה לא יצא.

"אז מה את אומרת, סיגל?" עודד אמר לחשפנית, "תיתני לנו ריקוד עם השכנה?"

מישהו שוב הגביר את הווליום של הרגטון והגברים פתחו בתרועות. הפעם, אחזה סיגל בידי. בתנועה איטית היא קירבה את שפתיה אל אוזני. היה לה ריח של בושם מתקתק, מהול בקרח יבש. חששתי שעכשיו היא תנשק אותי, או שתנשך את תנוך אוזני. התשואות גברו. לא ידעתי מה לעשות. להפתעתי היא לחשה לי:

"אל תפחדי."

הגבר בלי החולצה אמר בקול רם לחבריו: "ויי, אני מת לראות אותן מתנשקות," והרים את הטלפון שלו באוויר כדי לצלם אותנו.
בתנועה חדה, סיגל נפנתה אליו וחטפה מידו את המכשיר.

"הצילומים לא כלולים במחיר, אדוני," אמרה, "וגם לא הריקוד עם השכנה."

"נו," אמר לירון, "נשלם לך אקסטרה, וגם לה. מה אכפת לך?"

"אכפת לי כי נגמר לכם הזמן וכי השכנה לא רוצה להיות הזונה שלכם, זה למה."

סיגל משכה אותי בידי לעבר הכיסא שעליו היה תלוי הגברדין שלה ולבשה אותו על החוטיני. אחר כך היא ניגשה אל עודד והושיטה לעברו את ידה. "הכסף," אמרה. עודד הביט בחבריו בחשש. עליצותם כבתה. הם נראו כאילו נשפך עליהם דלי מים. "הכסף," חזרה.
שמתי לב שאנחנו עדיין אוחזות ידיים. אף אחד לא הציק לי עוד. הייתי חופשייה ללכת, אבל לא רציתי להשאיר אותה לבד בדירה. רציתי להיתלות על צווארה. עודד שילם לה בשטרות של מאה, שאותם הניח על כף ידה בזה אחר זה. למדתי שהמחיר עבור מופע חשפנות הוא אלף ומאתיים שקלים במזומן. יצאנו מהדירה יחד, בלי להיפרד מהגברים. כשנסגרה מאחורינו הדלת, נפרדתי ממנה ב"תודה" חטופה. אחר כך הלכה כל אחת לדרכה. היא במעיל גברדין ובנעלי סטילטו אדומות, ואני בכפכפים על הגרביים.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp
לשלוח לך ספרות משובחת עד הבית?

הזמינו עכשיו את אחד או כמה מגיליונות מאזניים ותקבלו אותם בדרך שתבחרו: בדואר או עם שליח עד הבית.