מחבר: saargisp@gmail.com

כיכר הממחטות / אודי שרבני

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים כיכר הממחטות / אודי שרבני וְאָז, יוֹם אַחֲרֵי, בְּכִכַּר הַמִּמְחָטוֹת, יָשַׁבְתִּי, וְהִצַּעְתִּי. חָמֵשׁ בַּבֹּקֶר, אֲנָשִׁים הוֹלְכִים; וְלֹא רַק בַּשָּׁעָה הַזֹּאת: אֵיךְ הֵם לֹא נוֹפְלִים? וַאֲנִי מַצִּיעַ. וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים לְבוּשִׁים יָפֶה – כָּל אֶחָד בְּכָל מִדְרָכָה, כְּאִלּוּ כָּל שִׁוּוּי מִשְׁקָלוֹ שֶׁל הַיּוֹם תָּלוּי בָּהֶם – וַאֲנִי מְנַסֶּה לְנַחֵשׁ […]

פופקורן של נייר / עדנה שמש

חולפת איזו דקה עד שהיא מצליחה לפתוח את הדלת ולפלס לה דרך בין חלקי מערכת התופים המפורקת, הניירות המקומטים, חולצות הטי המיוזעות והגרביים ההפוכים, ומתיישבת על קצה מיטתו. המיטה חורקת תחת משקלה. לרגע היא יושבת לצד בנה הישן וידיה מונחות בחיקה, שואבת כוח, בלי לבקש רשות, מנשימותיו השקטות העמוקות. בחוץ יום יפה של סוף הקיץ. התריס והחלון פתוחים והחדר שטוף באור עז של אחר צהריים. על אדן החלון נע לו המאוורר הקטן החרישי, ימינה ושמאלה, סוקר את זירת חייו ללא הרף, מסרב לדבר־מה. נמרוד שוכב במיטה רפוי וכבד, קרבתה ממאנת להידחס אל שנתו. היא מביטה בקרן האור האלכסונית המתעקלת על הסדין שמכסה את גופו, מכתפו אל בטנו, צורבת בעורו הבהיר מבעד לבד הלבן.

שירים / אוהד אוחיון

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אוהד אוחיון התעלות "אל תנסה ללכת עם הדור" לאה גולדברג מֵעַל לַמְּנוֹפִים, מֵעַל לְשַׁחַק מִתְעַנֵּן. מֵעַל סְחַרְחֹרֶת אֲבִיכָה, וְחֹם רָתוּחַ שֶׁרוּחוֹ שׁוֹדֵף. מֵעַל בְּרוֹשִׁים, וַאֲשָׁלִים, אִזְדָּרֶכֶת וּדְקָלִים. מֵאֲחוֹרֵי הַיָּרֵחַ הַדָּגוּל, אֲנִי חָבוּי וּמִתְמַתֵּחַ, לוֹמֵד לִהְיוֹת בִּלְתִּי חָרִיג בְּנוֹף שֶׁל עִיר מְעֻנָּבָה. מִתְגַּלֵּד לְקַרְצֵף אֶת הַדְּלִיחוּת […]

"פרדוקס הדמנציה" – על "חלום עולם הפוך" מאת אילנה ברנשטיין / רתם פרגר וגנר

"חלום עולם הפוך" ("כנרת זמורה", 2024) הוא מסע פנטסטי בתודעתה של אישה זקנה. הוא פנטסטי הן בהוראתו כמרהיב הן בהוראתו כהפלגה של הדמיון. במהלכו של המסע נטווים יחסים כה מעורפלים בין ממשות לדמיון עד שעצם ההבחנה ביניהם נעשית פנטסטית.

שירים / לורן מילק

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / לורן מילק ילד אילם יֶלֶד אִלֵּם מִפַּחַד יוֹשֵׁב מִתַּחַת לְעֵץ הָאֲפַרְסֵק. יַתּוּשִׁים לְרֹאשׁוֹ, סְנוּנִיּוֹת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הָעֵץ. הוּא מְנַסֶּה לְדַבֵּר אִתּוֹ. יֵשׁ נֶתֶק בַּשִּׂיחָה אַךְ הוּא לֹא מִתְיָאֵשׁ. הוּא מוֹחֵץ פַּרְפָּרִים בְּיָדָיו וְהָעֵץ מְרַשְׁרֵשׁ בַּעֲנָפָיו לְאוֹת חִבָּה. הַפַּרְפָּרִים מַפְרִיעִים לַשִּׂיחָה. קלודין קוֹרִין הָיְתָה זְנַב צִפּוֹר […]

באותו היום / תמר ירון

צחוק גדול הרעיד את גופה, שמחה בעבעה בה והיא, שרויה במקום לא מקום, הרגישה מאושרת.
לאט הקיצה. וילון הוסט, חלל התמוסס, עקצוצים של כאב מיפו את הגוף. פקחה עיניים, חזרה ועצמה. מיששה את הבד שעטף אותה, חמש אותיות, מתחיל בשין. יום מיוחד היום, לחשו לה המחשבות, כן, יום מיוחד. גיששה למשקפיים שעל השידה, מייחלת לצחוק שידעה לפני רגע, זכרו מתפוגג ונעלם.

דבר העורכת | גיליון יולי 2025 – התבגרות

ימי מלחמה מאלצים אותנו להתבגר. לדאוג לאחרים. לדאוג זה לזה. לדאוג לילדים שזקוקים לנו, שנסביר להם את הכאוס הזה שאיננו מבינים בעצמנו. באין מבוגר – הורה, או הנהגה אחראית – ההתבגרות הופכת יותר אכזרית ויותר כואבת; בחיים הפרטיים והאזרחיים, וגם בספרות. שומרי הסף נעלמו, הצופה לבית ישראל נדם והספרות הישראלית נאלצת לגדל את עצמה בתוך תקופה של בלבול ואימה, תקופה שבה עתידו של המקום עצמו לוט בערפל.

י' | גיא מעייני

לכתוב למדתי עוד לפני שלמדתי את האותיות, כמעט שלא ציירתי כילד. כתבתי על דפים בשורות מסודרות קווים ועיגולים, הרכבתי אותם בדייקנות, דאגתי להפריד בין צורה אחת לאחרת ולחזור עליהן רק לעיתים, בזהירות. האות היחידה שהכרתי הייתה י' ואהבתי אותה כי זיהיתי אותה, הנחתי אותה בין משולש לספירלה בעדינות.

בניין | ריקי כהן

ח. חלום. חלום זו המילה הראשונה שהחלטת לשאוב, כדי להשתמש בה כחומר. כי איך תייצרי בועה אמיתית אם לא מחלום? חלום התמסרה בלי בעיות. המגע של חלום על כפות הידיים שאחזו בה היה דומה לג'לי, שאינו דביק ועדיין מותיר על העור זהרורים זעירים. המילה התמתחה לגודל היכל גרנדיוזי, פסיכדלי בצבעיו, וכהרף עין התכווצה לפירור שמישהו לא הבחין בו כדי לנגב מהשולחן, ואז שוב הייתה לארמון. הבעיה איתך שאת חיה בחלומות, אבא היה אומר, אני דואג לך, ככה לא תגיעי לשום מקום, כי את לא מציאותית, אין לך תוכניות לעתיד, כמו אנשים רגילים, שלומדים מקצוע, שחוסכים לקנות בית. הכול רק חלומות.