קונרד ומקס / איתמר אורלב

"קונרד ומקס" (שם זמני) הוא רומן בכתובים המספר את סיפור מערכת היחסים שבין קונרד ומקס, שני גברים גרמנים, חיילי ורמאכט לשעבר והלומי קרב בהווה (בחורף 1963 במערב ברלין) לבין גבריאלה, בחורה צעירה שהם מצילים מקיפאון בשלג ומכניסים לדירתם הסמוכה לחומת ברלין. זהו סיפור אהבה חסר סיכוי המתנהל בצל הזיכרונות הרודפים את שלושתם המבקש לגעת במלחמת העולם השנייה, ובעיקר בטראומות שהביאה איתה, מתוך סיפורן האישי של שלוש דמויות גרמניות, ובתוך כך עוסק בנושאים רחבים יותר כמו זיכרון, אשמה, פוסט־טראומה, אהבה, תשוקה, שתיקה.

מבוא לכלכלה / יבשם עזגד

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים מבוא לכלכלה / יבשם עזגד קוֹל קוֹרֵא לְפִתּוּחַ נֻסְחָהלְחִשּׁוּב עֲקֻמַּת הַתְּמוּרָהלְמִקּוּם מְדֻיָּק שֶׁל אוֹתָהּ נְקֻדָּהשֶׁמִּמֶּנָּה וָאֵילָךְ כָּל הַשְׁקָעָה נוֹסֶפֶתתּוֹרֶמֶת תְּרוּמָה שְׁלִילִית לַתּוֹחֶלֶת עַל הַנֻּסְחָה הַמֻּגֶּשֶׁת לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלָה מִתְבַּקֶּשֶׁתאֵיךְ וּמַדּוּעַ בַּת־בִּתִּי מִתְ רַ  חֶ   קֶ    ת וְהַאִם כְּמוֹ גָּשׁוֹשִׁית, הִיא תָּשׁוּב לַחֲלָלִית אוֹ שֶׁאוּלַי מְדֻבָּר בִּבְעָיָה […]

דבר העורכת | גיליון ספטמבר 2025 – טיוטות

אחד הדברים המרתקים ביותר בעבודה על טקסט ספרותי הוא עבודת השכבות הנעשית על ידי הכותב, עד שהטקסט, בדרך כישוף מוזרה, מקבל את צורתו. לא בכדי, חוקרי וחוקרות ספרות מקדישות חיים שלמים לישיבה מרוכזת ומלאת עניין בארכיונים, נשבים בקסם מחברות כתובות ביד של סופר אהוב או משוררת נערצת, ובוחנים דרך שכבות העבודה – הניסיוניות, המעמיקות, המתגלות, הבלתי מפוענחות – את התהליך בו נולד טקסט, הרבה לפני שראה אור. עבורם, החקירה בכתבי היד הראשוניים והגילוי ההדרגתי מושכים לא פחות מן המפגש של הקורא עם היצירה הגמורה.

בום, שתיים, שלוש / ג'ודי עדיני

בליל הטילים הגדול ניסינו לאהוב מחדש. אני הצעתי שנלך מכות, ודניאל, שהיה עייף מלחפש פתרונות משלו, נאלץ להסכים. החוק היה: מישהו צריך להשכיב מישהו על הרצפה, לספור שלוש שניות ולשחרר. אסור לחנוק, אסור לנשוך, ואסור ללקק את העיניים. משחקים רק בתחום מרכז הסלון כי אחרת אפשר לשבור את הראש בחפץ חד. הסלון רך משטיחים. אולי אחר כך נתעייף ונלך לישון; אולי התשוקה תסכים לבוא. רציתי להתמלא געגוע אל הטעם שלו. להצליח לינוק אותו מתוך הגוף שלי, לרצות בו באמת. דניאל קיווה שנעבור את הלילה בשלום. ההתרעות על התקיפה זמזמו בטלפונים שלנו אבל החלטנו לשלוח אותם למצב טיסה, ממילא לא נספיק לברוח.

לידה הפוכה / רינת חיימוביץ'

"אמא," הוא מיילל ממיטתו, ומתערטל בפניי זאת הפעם השלישית מאז הגעתי, "אמא," הוא מביט בי מבין חרכי עיניו העכורות. אני מנסה לאמוד את גילו כשהאחות נכנסת וגוערת בו שיפסיק להוריד את החיתול והכותונת. "אדון יהושע, למה אתה עושה את זה?" היא מכסה אותו עד צוואר, אך הוא מחויך וכבר מתכנן שוב מפגש עם מערומיו, וחוזר לסורו מייד כשהיא יוצאת. בדרכה החוצה היא מסיטה את הווילון שבינינו וזעקות השבר שלו נשמעות מרוחקות יותר.

אמון / גל אשל

היא ישבה על כיסא נוח בקרבת הבריכה וחלמה בהקיץ. התעוררה לתוך זעקת מגאפון, "גיברת, לעבור מסלול," שחזרה להישמע בסמכותיות זמן קצר לאחר מכן, "גיברת, לעבור מסלול בבקשה." היא שמחה לגלות שלא היא הגיברת המדוברת. מישהי נכנסה למסלול הבינוני ולא שמה לב שהיא שוחה בקצב איטי. כששמעה את המציל הרימה את ידיה הגרומות באוויר לאות כניעה וקבלת הדין, והחלה לדדות בקפצוצים קטנים אל המסלול האיטי.

אחת יותר מטורפת / טל ניצן

היא מתניעה ומתחילה לנסוע אל השער. לאט, בזהירות, רק לא לדפוק את הכול עכשיו.

חתירה למגע / עומר ולדמן

כבר שנה אני עורך את מכתבי המפקדים למשפחות השכולות החדשות, ויש בהם ביטוי שאני משתדל לעקור תמיד, "חתירה למגע". אני עוקף אותו בכמה דרכים: "היה נכון לקרב", "שאף להכריע את האויב", "לא היסס להסתער על האויב". הקצינה הבודקת את המכתבים כועסת עליי שאני משנה תמיד את הביטוי הזה, הידוע לכולם. אבל אני מתעקש: לא חתירה, כי אין לאן לחתור. ולא מגע, כי אין במי לגעת.

א' / אילנה זפרן

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים א' / אילנה זפרן Share on facebook Facebook Share on twitter Twitter Share on linkedin LinkedIn Share on whatsapp WhatsApp

שירים / סתיו אתלן

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / סתיו אתלן נשים בלי אלוהים הָיִינוּ בְּגִוּוּנֵי הַפֶּלֶא מְכֻוְנָנוֹת לִצְלִילִים מֵהֶחָלָל לָגַמְנוּ דַּם לִוְיְתָנִים אָכַלְנוּ בְּנֵי אָדָם הָיָו לָנוּ תַּיִל שֶׁהֻפְנָה אֶל הַשָּׁמַיִם וּסְפָלִים מְלֻכְלָכִים שֶׁמִּלֵּאנוּ בְּיַיִן. כוח צָלַפְתִּי מוּם בְּנַפְשִׁי בִּגְלַל הַגּוּף שֶׁנִּפְלַשׁ וְהַגְּמוּל שֶׁנִּתַּן קָפַצְתִּי לַבֹּץ אָכַלְתִּי חָצָץ מֵהַסֶּלַע שֶׁמִּמֶּנּוּ נֶחְצְבָה אַהֲבָתֵנוּ הִתְאַוֵּיתִי […]