מחבר: saargisp@gmail.com

ספינה לבנה בים השחור / אורית וולפיילר

משרתת אינה ההגדרה הנכונה לעובדת מנוסה ומדופלמת כמוה ולכן יוצמד לגֶרדה התואר "סוכנת הבית" הוותיקה והנאמנה של משפחת בְּרַאוּן. ככזאת היא כבר לבד יודעת, לפי עונות השנה, מתי משפחת בראון יוצאת לחופשה, לאן, אם הילדים מצטרפים או שהחופשה מיועדת רק להורים, מה צריך לארוז, באילו מזוודות ואיך לנקות בקפידה את המזוודות היקרות מעור עם החומר המיוחד כדי לשוות להן מראה זוהר לכל נסיעה. שני מפעלי הממתקים בבעלותו של ויקטור בראון, אב המשפחה, מאפשרים בקלות שלוש חופשות יקרות בשנה כמו גם דירה מפוארת ברובע השנים עשר, היוקרתי ביותר בבודפשט. כמו גם בית ספר פרטי לשני הילדים, עם דגש על לימודי שפות, כמו גם תופרת פרטית עם הכשרה פריזאית לאשתו אוֹטיליַה, כמו גם מכונית גרמנית עם נהג בשם טיבּוֹר. כל בוקר הוא מסיע את ויקטור למפעל הראשי ושעתיים אחר כך חוזר אל הבית כדי להסיע לשם גם את אוטיליה שמנהלת עבור שני המפעלים את כל ענייני הכספים.

שירים / חיה לוי

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / חיה לוי נדמה לי שאמות נִדְמֶה לִי שֶׁאָמוּתהֲרֵי לִחְיוֹת לָנֶצַח אִי אֶפְשָׁרוְדַוְקָא אֲנִי חָיִיתִי הַרְבֵּה, וְהַרְבֵּה פְּעָמִים.אַחֲרַי אֲנִי רוֹצָה לְהַשְׁאִירמַשֶּׁהוּ יָפֶה, שֶׁלֹּא כָּרוּךְ בְּסֵבֶל. כָּל מָה שֶׁהָיָה, אֲבִיבָה, בְּדִידוּת,אַבְרָהָם, צָרוֹתַי וַחֲטָאַי, כָּל הַסְּפָרִים שֶׁקָּרָאתִיוְכָל הַמַּאֲכָלִים שֶׁהִכְאִיבוּ לִי, יָפְיָם שֶׁל הַחֲפָצִים, הַכִּעוּר הֶעָצוּב שֶׁלִּוָּה אוֹתִיכָּל מָה […]

דבר העורכת | גיליון חופש / יוני 2024

בחודשים האחרונים מושג החופש חמק מאיתנו. אותה חירות טבעית, הזכות להחליט מה לעשות עם חיינו, כוסתה בטעם מר של השלכות המלחמה. המילה חופש נצבעת עכשיו בסרטים צהובים ושחורים ומסמלת את החופש שנלקח מאחינו ואחיותינו החטופים לחזור הביתה. את חופש התנועה שנבצר מחיילינו שכעת מגינים עלינו. את החופש היחסי של כל מי שחי בארץ הזאת, ומדבר את שפתה, נושם את תרבותה, לחיות בעולם שפוי יותר, רחוק מאבל. במדינה ללא מלחמה.

MRI ספרותי של גלי המוח – על "הילד של לגיון הזרים", מאת לאה איני / טלילה קוש

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים MRI ספרותי של גלי המוח על "הילד של לגיון הזרים", מאת לאה איני טלילה קוש על כריכת הספר "הילד של לגיון הזרים" צילום של ילד כבן שמונה, עומד על גדה של נהר, אולי הירקון, גופו רכון מעט לפנים, ידיו נשענות על ירכיו, ברכיו כפופות קלות, והוא מתבונן […]

שירים / אסתר וולק

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אסתר וולק שפת אימי הַמָּוֶות שֶׁלָּךְ נָתַן בִּי שֵׁמוֹת: שֶׁמֶשׁ כְּבֵדָה, מִקְלַעַת הָרִים, נְמָלִים אֲרֻכּוֹת, חֲלוֹמוֹת צִפּוֹרִיִּים. אֲנִי הוֹלֶכֶת כְּמוֹ פַּחַד וּמַצְבִּיעָה עַל דְּבָרִים, רַק לְשֵׁם הַהַצְדָּקָה. רִצְפָּה עֲרוּפָה, בְּשַׂר מַלְאָכִים, נְשִׁיפָה שְׁלוּפָה, תִּקְווֹת תּוֹלָעִים. אֲנִי תּוֹפֶסֶת בַּמַּקּוֹרִים, שֶׁתִּשָּׁאֵר לִי טְיוּטָה, לִטְעוֹם כְּמוֹ תְּהוֹם אֶת […]

ערפל מכרזי / עומר ולדמן

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים ערפל מכרזי / עומר ולדמן נקלענו לשנה של ערפל מכרזי שלא פשוט לצאת ממנה, אבל אני מאמין בנו מנכ"ל חברה בתחום החינוך, באספה עֲרָפֶל מִכְרָזִי מְכַסֶּה אֶת עֵינַיִךְ כְּשֶׁאַתְּ מַבִּיטָה לְעֶבְרִי וְאוֹמֶדֶת אוֹתִי וְאוֹמֶרֶת בַּלֵּב שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לְהַבְרִיא מִגְּבָרִים כָּמוֹנִי: מִתְחַכְּמִים. חַסְרֵי מָעוֹף. שֶׁאִישׁ לֹא קוֹרֵא בִּשְׁמָם […]

אחרי הפורענות / טל ניצן

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים אחרי הפורענות / טל ניצן • לְרֶגַע הַשַּׁחַר מִתְרוֹקֵן מִכָּל הַקּוֹלוֹת כְּמִתְפַּנֶּה לִקְרַאת הַפֻּרְעָנוּת הַמִּתְמַהְמַהַת. בּוֹא תָּבוֹא. • בָּרְחוֹב אִשָּׁה מִתְבּוֹנֶנֶת בִּתְמוּנַת שְׁנֵי פָּעוֹטוֹת שֶׁאֵינָם, נִשְׁעֶנֶת עַל עֶגְלַת תְּאוֹמִים. • עוֹד בְּרֶגַע לֵדַתְכֶם הֵבַנּוּ, קָצְרָה יָדֵנוּ. לֹא יָדַעְנוּ עַד כַּמָּה. • צְדַקְתֶּם, שִׁקַּרְנוּ, תָּמִיד הָיוּ מִפְלָצוֹת מִתַּחַת […]

חצי נקמה / ארי ליברמן

‏מה הוא חושב, שאני אסלח לו? אני לא אסלח לו. אני לא אהיה עוד פעם פראיירית שלו. שילך לאישה שלו המכוערת ההיא שבגללה הכול. עדי. מכוערת. מה כבר היה לנו כל השנים? מה כבר עשינו יחד? שלוש הפלות. שבע שנים ושלוש הפלות. אליי הוא רוצה לבוא עכשיו. למה? מה הוא יודע עליי עכשיו? כלום לא יודע. אם התחתנתי אם ילדים יש לי אם אני עוד גרה פה אם אני חיה בכלל אם טוב לי אם רע לי אם הכול. הוא לא יודע כלום. כי הוא לא התעניין. שתים־עשרה שנה ופתאום משום מקום הוא כותב לי. כאילו סלחתי לו והכול בסדר. אבל אני טיפשה כזאת. אמרתי לו בוא. אני לבד. פנויה היום. שיבוא. הוא יבוא והוא יראה אותי. הוא יבוא והוא לא יאמין. הוא יבוא ויראה ולא יאמין מה הוא עשה לעצמו שהוא עזב. ניתק את הקשר. לא הכין אותי. לא התריע. עזב. ורק אחר כך הבנתי למה. הייתה מישהי. אחת עדי. סתם שמנה. מכוערת. איך שנפגעתי. כולם יודעים, איך התמוטט עליי העולם פתאום. בניין שלם נפל עליי. ועד שהשתקמתי. והוא כאילו כלום, אישה חדשה חיים חדשים, וילדים. רוצח. שנים פגועה הייתי, שנים לא מתפקדת. למה אמרתי לו תבוא? עדיף לשכוח. מה לי ולו?

חמאת בוטנים / ירדן ורד

אתמול נשך אותי כלב. בקרסול, מבעד למכנסיים. הוא היה קטן ורץ מקצה הרחוב ועד אליי באמוק. הוא נעמד מולי ונבח בפה מלא כוונה, חשוף. לא זזתי, אני נשבע, רק הסתכלתי לו בעיניים ושתקתי. לאט ובנחישות הוא שיפר עמדות והתגנב בתוקפנות מאחוריי. מייד הרגשתי את צביטת מלחצי לסתותיו על השריר המשונס במאמץ לספוג את כאב השיניים. בעטתי אחורה. הכלב ברח והתחבא במחילה שמתחת לבית השכן.