דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
תולדות חיי הכתיבה / דורית זילברמן
לפני מותו סגר אבא שלי חשבונות. הוא ביקש ממני להתקשר למשוררת חמוטל בר יוסף. אבי לא היה איש ספר ולכן הפתיעה אותי הפנייה שלו. הוא הניח כי כל האנשים מעולם הכתיבה מכירים אלה את אלה. נניח שכן אבל מה לו ולה?
הייתי עם אח שלה בפלמ“ח באותו אוהל. היא הייתה ילדה בת שבע אולי, והיא באה לבקר אותו. היינו בנגב והיא באה עם הוריה מרחוק מאוד כל פעם. כשהיה לה קשה להיפרד ממנו הוא היא אומר לה, כל לילה, בחצות בדיוק, תביטי על הירח, גם אני אסתכל עליו וככה נהיה ביחד. היא התפייסה והסכימה לנסוע הביתה. זה תמיד נראה לי מוזר שככה אח ואחות אוהבים.
הכרתי את השיר שלה העוסק בפגישה על פני הירח. הוא מופיע בספר, שמלמדים היום בבתי הספר, ומצורפת לו הקדשה “למנחם שנפל כגיבור ישראל“. קשה היה לדעת אם הוא גיבור ישראל כי המדינה נתנה לו את התואר הזה או שבעיניה הוא גיבור ישראל, בגלל כ׳ הדימוי, המותירה ספק קל.
החזקנו ידיים. היד של אבא שלי הייתה תמיד גרומה וגדולה, אבא שלי היה נהג בחברת חשמל ושחקן כדורגל. יד של נהג ושל ספורטאי היא יד חזקה ומשרה ביטחון. עכשיו הייתה ידו דקה ושבירה וכל משקל גופו לא עלה על ארבעים וחמישה קילוגרם. הוא היה חולה מאוד אבל העוצמה שודרה בכל זאת, דרך חום היד, קולו הסמכותי ואופן דיבורו.
הסתכלתי עליו, אפילו דרך השפם שלו הסמכות עברה.
העדפתי להמשיך לראות בו גבר אתלטי, שפם ובלורית מוגבהת בברילנטין. זיכרון מגיל ארבע: הוא יצא לעבודה כל יום מוקדם בבוקר. אבל אני שמעתי אותו, התעוררתי ונאחזתי ברגליו, שלא ילך. שלא יעזוב אותי. אמא הייתה צריכה לקלף אותי מעליו.
הוא עבד קשה מבוקר עד ערב ואני יכולתי רק לחלום עליו ולהתגעגע. דימויים של חשמל ושל תחנת כוח נשזרו בכתיבה שלי.
הגבר, בסיפורים שלי, נגזר מדמות האב הנערץ, וכך דמות האב הפכה עם השנים לדמות האהוב הנחלם: עמוד בטון מחוספס, יצוק ואיתן, שרגליו נטועות בקרקע וראשו בשמיים, שהוא אוכל פחם, מתרגם אותו לחשמל, ובעשן לבן הוא מרקיע, נמס ומתגלה בשמיים במלוא רוחניותו. כדאי להיאחז בו, לחבק אותו בשורשיו, אולי משהו מכוחו ייפול גם בחלקי. ידי לא הספיקו מעולם להקיפו. הבטתי עליו מלמטה. הסתפקתי ברגליו ובלבד שיישאר נטוע באדמה. ובלבד שיגיע לשמיים. כשהתפתחתי והעזתי לראות את האני שלי לצידו של גבר כתבתי: “אבל גם אני יכולתי להטעין אותך באנרגיות משלי, ולהאיר בך מאורות שלא דלקו בלעדיי.“ וכשהתחזקתי באמת והכרתי בכוח האצור גם בתחנות שלי וגם בתחנות שלו, הייתה המסקנה אחרת: “עכשיו אני חושבת שלא הגבר ולא האישה הם תחנת כוח, אלא האהבה.“
האם גם חמוטל הייתה תחנת כוח למנחם, או רק הוא בשבילה? לרוב אדם צובר אכזבות וכזבים ונכנע, ורק כשהוא מוליד ילדים האהבה שלו אליהם נוגעת בשמיים.
מנחם עשה לנו בעיות, אבי אמר והביט בתקרה. יום אחד הודיע שהוא עוזב את החטיבה, ונעלם לנו. כעבור שבועיים חזר אבל הודיע שיש לו חברה והיא מצטרפת אליו, ועמד על כך שהוא רוצה לחזור לגור באוהל שלו יחד איתה. זה היה בלתי אפשרי. כבר תפסו לו את המקום, וחוץ מזה זה היה אוהל של בנים ולא רצינו שבחורה תגור איתנו. מנחם אמר: אם לא תיתנו לי מה שאני רוצה אני אתאבד. אמרנו לו: לך תתאבד. אז הוא התאבד.
תחנות הכוח כבות. אורן של המנורות דועך. יש תחנות ממסר בדרך מהאוהל הקטן לחדרה של המשוררת אבל החשמל בהן מתמעט מיום ליום.
וזה מה שאתה רוצה להגיד לה? שאלתי את אבי.
הכרתי את חמוטל היכרות מעטה ואפילו הייתי פעם אצלה בבית. סיפרתי לה על ראש החוג שהבטיח לי משרה ומלגה ולא קיים. חשבתי שהיא מקורבת שם ותוכל לייעץ לי או לעזור לי. היא שאלה, קיבלת משהו בכתב? את לא מכירה את העולם שלנו?! היא אמרה, הכול צריך להיות כתוב. ואני חשבתי שהאקדמיה היא כמו הבורסה ליהלומים: די בתקיעת כף כדי שתהיי בטוחה שמקיימים מה שהבטיחו לך. הבית שלה היה כבד. הריהוט היה מעץ כהה, השטיחים היו גדולים ומדממים באדום עמוק, הרבה ספרים מצופפים את הקירות ומקרבים אותם זה לזה. חמוטל ישבה מולי זקופה, נקייה מאיפור, רואים שהייתה יפה, וזה לא רק שהתבגרה, עור הפנים שלה היה חרב כאדמת הנגב, צמא למעט לחות. העיניים הבהירות שלה חדרו את העור ואת שְׂערה, שנראה כמו אוסף של תאים מתים, והעיניים כאילו אמרו, לעת עתה נשאיר את הכאב שאת רואה פה בצד ונתרכז במה שאת מביאה לפגישה. היא לא עזרה לי ולא אכזבה אותי, ולא הייתה לפגישה הזאת כל משמעות, אלמלא עכשיו עמד אבי להפוך אבן ולגלות לה סוד מהימים שהיה לה עור פנים רענן. עכשיו חשבתי לעצמי, בכל זאת, ראיתי לה את תוך הבית שלה, והנה אני נותנת לאבי את מספר הטלפון שלה. למה להכאיב. מה, לא יכולתי לספר איזה סיפור שימנע את השיחה הזאת? או סתם לטעות במספר?
והוא בשלו: המפקדים סיפרו להורים שלהם בדיוק מה קרה אבל אני לא בטוח שהיא יודעת. הייתי בהלוויה, ראיתי אותה נשברת. היא צריכה לדעת את האמת.
אני מתרגמת דברים עדינים למילים בוטות, ויש שנדמה לי שאני עושה כן משום שאני פוחדת. אבל כשאני כותבת “כוח“ המילה מכה כמו גונג עמוק בפנים על המילה “חיוניות“, “יניקה“, “יכולת לפרוח“, “הבושם המרחף בין עלי הכותרת“.
עשרות פעמוני אזעקה צלצלו לי במוח בטירוף. למה לקלקל עכשיו, יותר מחמישים שנה עברו. היא היום אישה מבוגרת הנושאת את זיכרונו הקדוש של אחיה, כשם שעוד מעט אשא אני את זיכרונו של אבי. למה היא צריכה לדעת? אם היא הייתה מגיעה אל אבי, על ערש מותו, וחוקרת ומתאמצת ורוצה מאוד לדעת, עוד אפשר להבין, אבל למה להסיט אותה מהסיפור שלאורו היא חיה.
אתה בטוח שאתה רוצה לדבר איתה? שאלתי.
אני מוכרח, הוא אמר.
ניסיתי לפרש, אמרתי לעצמי אולי יש לו ייסורי מצפון, בגלל הקלות הבלתי נסבלת שבה נתנו לו חבריו לאוהל להתאבד. לא הבינו אותו, לא הגישו לו עזרה. לא האמינו לו בכלל, שבגלל דבר כזה ישים קץ לחייו. אף אחד לא לקח אותו ברצינות. יותר מחמישים שנה תוהה אבא מה ניתן היה לעשות אחרת, ועכשיו הוא מגיע לסוף הדרך וחייב לעשות מעשה. אולי הוא חושש לפגוש את מנחם. אולי כשיפגשו שם למעלה מנחם יגיד, אתה ידעת כמה אהבתי אותה, ולא חשבת שיש לה זכות לדעת?!
הייתי רפה וחלשה. לא היה לי אומץ לדבר עם אבי על מותו הקרב, על תקופת החיים של לקראת המוות או על הזמנים שאחרי המוות. בין רחמיי שנכמרו עליה ובין פחדיי מאבי, פחדים שנולדו בילדותי מעצם סמכותו, ושהתחלפו בשנים האחרונות בפחדים שנולדו מעצם חולשתו, בחרתי להציל את עצמי וחייגתי עבורו אל ביתה.
הקשבתי מרחוק לטון הדיבור שלו. לא רציתי לשמוע את השיחה אבל גם פחדתי לצאת, זאת הייתה המשמרת שלי. הוא הטיל את הפצצה מייד בפתיחה. אחרי כמה מילים שהסבירו מי הוא, שמעתי את המילים: אח שלך התאבד. אחרי הטלת המילה ההיא באה שתיקה. התפללתי בלבי שיבקש כבר שאניח את השפופרת. חשבתי, הלוואי שיתעייף מהר ויבקש להפסיק.
ישבתי שם בקצה מיטתו, אחוזה חלחלה: תחילה מכך שענתה. אחר כך מהמשפט הנורא שזרק עליה. ריכזתי את תשומת לבי במכשירים שחיברו אליו בחדרו הפרטי שבבית החולים. הנה העמוד הנושא את שקיות האינפוזיה, וגם העמוד הנושא את שקית ההפרשות. אבי לא הכניס דבר מאכל אל פיו במשך שלושה חדשים. לא הייתה לו קיבה. הזינו אותו בצורה מלאכותית. הנוזל העשיר עבר במחזור הדם שלו, והפסולת הופרשה בלא עבודת שרירים, חזרה לשקית דומה. בעצם מערכת העיכול שלו עוברת מחוצה לו. הצום הממושך הצליל את רוחו. האמת התבהרה לו. הוא היה מוכרח לדבר איתה. כבר הצלחתי כמעט לא לשמוע אותו.
אבל לפי נימת הדיבור השיחה הייתה לשיחה אחרת לגמרי ממה שחשבתי. הטונים המתוחים ששמעתי בהתחלה התרככו, אחר כך הם היו מלאי חיבה, והשיחה נמשכה ונמשכה. היה נדמה כאילו כל השנים היא חייתה בידיעה שאחיה התאבד והרגע הודיע לה אבי, שהיה בעצם גיבור ישראל. כאילו בישר לה בשורה מקילה. בסוף שמעתי אותו מדבר על צ׳ייקובסקי. אבא אהב את המוזיקה של צ׳ייקובסקי, כדורגלן ואיש חברת חשמל, מה לו ולצ׳ייקובסקי. צ׳ייקובסקי ודוסטויבסקי. הוא קרא את החטא ועונשו כשהיה בכתה ח׳, מאז לא קרא ספרים, ולכן הספר הזה היה היחיד החקוק על לוח לבו. וצ׳ייקובסקי היה שם מאמן הכדורגל שלו האהוב עליו.
אבא גבר אתלטי, שפם ובלורית מוגבהת בברילנטין, עבד בחברת חשמל. הוא יצא לעבודה מוקדם בבוקר, אבל אני שהגעתי לגובה הרגליים שלו, שמעתי אותו, התעוררתי ונאחזתי ברגליו. וגם עכשיו מיאנתי לשחרר.
סוף סוף השיחה הזאת הסתיימה ואיתה הסיוט שלי. הייתי כל כך אשמה. ניחמתי את עצמי במחשבה שזה רצונו, ובין הרצון שלו לכאב שלה אני בוחרת ברצון שלו, זה אבי וזה כבודו.
אחר כך הוא שכב עם הפנים לתקרה ובדק שם כל פרט. התקרה נראתה כמו פני הירח: בהירה ונושאת סימנים כמו סדקים, שיחד יצרו פני נערה לא שלמים. ביקור הרופאים ניער אותו ואני יצאתי כנדרש. כשהרופאים יצאו חזרתי והוא אמר, לחמוטל היה בן יחיד, בגיל שש עשרה הוא התאבד. היא אמרה שבאיזה אופן הסיפור שסיפרתי לה מנקה משהו מאשמתה כלפי בנה. שאם כך אולי זה לא בגללה.
אבי מת ואיתו מתו פחדיי. אבי עבד בחברת חשמל ארבעים שנה, בבוקר שלפני שבע שנים הוא יצא מהעולם הזה מוקדם בבוקר, אבל אני שמעתי אותו, התעוררתי ונאחזתי ברגליו.
כעבור שנה פגשתי את חמוטל. השתתפנו בכנס אקדמי של האוניברסיטה שבה עבדנו שתינו. ראינו זו את זו משני קצות האולם. התקדמנו האחת לעבר השנייה ונצמדנו זו לזו בחיבוק ארוך וחם. שהיו בו הידיים של אבא שלי ושל אח שלה ושל בנה. חיבקנו אותם זו דרך זו.
צריך להזין את האהבה בפחם ואז לתרגם את הפחם לאנרגיה, ואז לתרגם את האנרגיה לעשן, ואז לדמות אותו לדבר יותר רוחני. ליכולתם של האוהבים לרחף מעל לעננים ולשוב ולהיפגש. אמרתי לה, חמוטל תכתבי שיר על אחיך, על בנך, על התאבדות בהורשה. היא אמרה, לא, את תכתבי על זה סיפור.