דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
שירים / רוי יהב
יקיצַת
אַתָּה מִתְעוֹרֵר נֹכַח
עֲקִיצַת יַּתּוּשׁ, מְגָרֵד וּמְקַלֵּל
אֶת מַר גּוֹרָלְךָ וּכְבָר מַרְתִּיחַ
מֵימֶיךָ, מְגַלְגֵּל, מַדְלִיק, מִשְׁתַּעֵל
מִתְיַשֵּׁב, מִתְעַפֵּץ, מִתְכַּוֵּץ. אַתָּה יוֹשֵׁב
שָׁעָה אֲרֻכָּה וּמְגַלֶּה אֵיךְ יוֹם
מֵקִיץ אַחֲרֶיךָ. אַתָּה מַבִּיט
דֶּרֶךְ חַלּוֹן כְּמוֹ חָתוּל, מַמְתִּין
לְבוֹא בְּעָלֶיךָ אַךְ אָזְנֶיךָ לְפֶתַע
מִזְדַּקְּרוֹת. קוֹל עָמוּם וְאַלִּים
פּוֹלֵחַ מֵעָלֶיךָ, פּוֹתֵחַ צֹהַר אֶל הַחֹרֶף
וְאֶל שֶׁטֶף הַיְּבוּל וְנִרְאֶה
כִּי מִישֶׁהוּ שֶׁאֵינֶנּוּ אַתָּה
יָדַע כִּי זֶה בָּא, הָיָה לוֹ דָּחוּף לְהָעִירְךָ
לִפְנֵי שֶׁיֵּלֵךְ.
הַדָּם הַנִּגָּר מִפְּצָעֶיךָ נִשְׁטַף.
עָלֶיךָ לָצֵאת לַעֲבֹד.
מִי מֶּךָּ
אַתָּה מְכַסֶּה פָּנֶיךָ בְּיָדֶיךָ
אַחַר כָּךְ בַּחֻלְצָה שֶׁהוֹתַרְתָּ אַחֲרֶיךָ.
מָה עוֹד נִנְטַשׁ עַל יָדֶיךָ? אַתָּה שׁוֹאֵל
בְּקוֹל רָם, מַתִּיר אֶת פְּצָעֶיךָ, מְחַטֵּט בָּאָרוֹן
וּבַחֲטָטֶיךָ. כָּל פְּרִיט שֶׁבַּנִּמְצָא
הוּא כְּמוֹ קֶבֶר הַנֶּחְפָּר לְמִדּוֹתֶיךָ וְאַתָּה מַפְשִׁיל
מֵעָלֶיךָ כָּל זֵכֶר לֶהֱיוֹת עַצְמְךָ
בְּעָלֶיךָ. תֶּכֶף
יַעַטְפוּךָ בְּגָדֶיךָ. זִכְרוֹנוֹתֶיךָ. תֵּכֶף
תַּעֲלֶה עַל יְצוּעֶיךָ. תִּשְׁאַל מָה זֶה שֶׁנִּהְיָה
מִמֶּךָּ.
שלוש דקות
אַחֲרוֹנוֹת אֶל תֹּם.
בְּעָלֶיךָ מוֹתֵחַ
שְׁתַּיִם צְלָעוֹת,
פּוֹקֵד עָלֶיךָ
אֶת הַיֶּתֶר, לֵךְ,
הַסְבֵּר לוֹ עִם
הַמְּחַקִּים שֶׁבְּיָדֶיךָ: יֵשׁ הוֹתֵר
מַעְגָּלִים שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתָּ.
אַחַר כָּךְ בָּכִיתָ וְנִרְדַּמְתָּ
וְיָשַׁנְתָּ וּבָכִיתָ