מֹאזְנַיִם

שלושת המקומות הזוכים בתחרות הסיפור הקצר ע"ש קורינה

מקום שלישי:

שוער ניטרלי / איגור ביטנסקי

ולבסוף, בגלל ההתערבות. דווקא הייתי שמח פשוט לעצום עיניים ולא לחשוב על כלום, אבל אין לי ברירה, אלא לכתוב. אני מתיישר בכיסא וקורא שוב את מה שכתבתי. ככה לא מתחילים סיפור. אני מקמט את הדף ומחפש נתיב זריקה, זה הצד החזק שלי בכל התהליך. המלצרית הגבוהה פוגשת את המבט שלי ומפרשת אותו כהזמנה לגשת, כך שאני מסיט אותו מהר ועושה את עצמי מרוכז בדף הריק שלפני. על העלילה חשבתי מזמן – מראיין שמזהה במרואיין חבר ילדות, שפגע בו מאוד לפני שנים. זה מתחיל בתיאור של המראיין העייף, שנשאר לו עוד ריאיון אחד להיום. מהבוקר הוא פוגש אנשים וכבר מתחיל לשנוא את המועמדים שמבזבזים את זמנו. במיוחד האחרונה, זאת שדיברה על החשש מעבודה ״קצת סיזיפית״. ״את יודעת בכלל מה זה סיזיפית?״ הוא רצה לצעוק. ״קראת את המיתוס של סיזיפוס? מתי בפעם האחרונה דחפת אבן אל פסגת הר?״ אבל הוא שתק, שם איקס על הדף שלפניו והעביר את שארית הריאיון על אוטומט. אם כי הוא חייב לגייס מישהו בדחיפות – סגנו עזב באופן מפתיע, ערק למתחרים. הוא עדיין לא מעכל זאת, סמך עליו כמו על עצמו. כאן אני נזכר בדניס ומחשבתי נודדת לכמה דקות למחוזות עצובים, עד שנפילת צלחת על הרצפה משמאלי מחזירה אותי אל הגיבור שלי, שגם אותו רעש מחוץ לדלת מעיר מחלימה בהקיץ, והוא חוזר אל קורות החיים שלפניו. ומייד קופץ לו ״מצטיין דקאן״, ״פרס נשיא״, ״שואף למצוינות״. למה שלא יכתוב פשוט ״נרקיסיסט מתנשא״ וזהו? הוא מפתח את הרעיון – שיכתבו בקורות החיים את האמת – עצלן, דחיין, שונא עבודת צוות… קונספט מעולה, יכול לחסוך זמן לכולם. הוא מחייך לעצמו, הוא היה שמח להמשיך ולהשתעשע, אבל המועמד שוב משתעל מחוץ לדלת, כך שהוא מזמין אותו להיכנס ומציע לו קפה.

   זה מזכיר לי שתכננתי להזמין קפה, אך אף אחד לא ניגש אליי מאז שהתיישבתי. זה לא שעמוס פה, באזור שלי יש רק את הזוג בפינה. הם מדברים בשקט, אבל משב הפאסיב־אגרסיב ההדדי מגיע עד אליי. בינתיים בשולחן הסמוך סיימו לאסוף את השברים ושוב מתחילה שם תנועה. מתיישבים בו שלושה פסיכולוגים, גבר ושתי נשים. איך אני יודע שכולם פסיכולוגים? פשוט יודע. ואחת מהנשים, הג׳ינג׳ית, מוכרת לי, רק שאין לי מושג מאיפה. אני מנסה להאזין לשיחה שלהם, אבל אין שום שיחה, הם יושבים ושותקים, כל אחד מרוכז בטלפון שלו. ואני חושב שזו חבורה די מוזרה ובמקביל נזכר שמזמן לא בדקתי את הנייד המושתק שלי, ומרגיש מועקה מסוימת, שזה בדיוק מה שמרגיש מתחילת הפגישה המראיין. ודווקא המועמד מאוד נחמד, הוא מספר על אשתו ועל ילדיו, ומציין את שמות ילדיו ושיש לו כלב, ומציין גם את שמו של הכלב – טרוצקי. הוא מתחיל לדבר על מקום העבודה האחרון שלו, אבל המראיין כבר לא מקשיב לו, כי מהרגע שנכנס לחדר, הבחור נראה לו מוכר, אך רק בטרוצקי נופל לו האסימון. ותוך כדי שהוא מעביר את עצמו למצב חיסכון באנרגיה, ממקד את מבטו בפניו של האדם שלפניו ומהנהן בראשו, הוא מתחיל להיזכר באותו משחק כדורגל בכיתה ו׳, כשכולם הלכו הביתה והם נשארו שלושה ושיחקו בשוער ניטרלי. אחד פותח בשער ושניים משחקים אחד מול השני, עד יתרון שני שערים, והמפסיד נכנס לשער. ואם התוצאה היא אחת–אחת, אז ממשיכים עד שלוש וכך הלאה. אבל לא באותו יום. הוא התחיל בשער ולקח לו כמעט שעה, שלושה כדורים שחטף בראש וארבעה עשר שערים שספג, עד שהבין שרק הוא היה ניטרלי על המגרש, בעוד שניהם היו דווקא עוינים מאוד. הם אומנם שיחקו אחד מול השני, אך כל פעם האחד שהוביל, מייד אפשר לשני להשוות ואילו הוא נשאר לעמוד בשער. הוא נזכר ברגע הזה, בו הבין שלא יצא מהשער לעולם.

   שזו בערך ההרגשה שלי לגבי הקפה – שלעולם לא אוכל להזמין אותו, כי נראה שאחרי אפיזודת זריקת כדורי הנייר, המלצרים התערבו ביניהם מי יוכל להתעלם זמן רב יותר מקיומי. אחד מהם, עם הבעת הפתעה על הפנים ושיער שופע, שאני מקנא בו מהרגע שנכנסתי, עבר לידי כבר פעמיים בלי לשים לב שהרמתי את היד. או שלא הרמתי מספיק גבוה? אני מגלה שאפילו הפסיכולוגים שלא הוציאו מילה מהפה כבר קיבלו שירות, אני מריח את הפיצה שלהם. מי מזמין פיצה בבית קפה? אני שוב מתחיל לנסות להיזכר איפה פגשתי את הבחורה. זה כנראה היה בעבר הרחוק, כמעט כמו אצל הגיבור שלי, שנזכר בחברו שבגד בו ועכשיו יושב מולו, מלא ביטחון, ולא יודע שגורלו בידיו. וככל שהריאיון מתפתח, המתח בחדר עולה כי המראיין רוקם במוחו תוכניות נקמה מגוונות ואכזריות אחת מהשנייה, רואה את עצמו כשילוב של הרוזן ממונטה קריסטו ואומה תורמן ב״קיל ביל״. והוא חושב שצריך לאתר גם את השותף השני לפשע. זה מזכיר לו איך רצה לנקום כבר אז, אחרי שהסיוט הסתיים ובדרך הביתה תכנן מה יעשה להם. והמרואיין לא חושד בכלום, הוא רק מדבר ומדבר, מתאים לו שלא שואלים אותו דבר.

   ״תרצה להזמין?״ אני שומע פתאום ומגלה שהמלצר, זה עם הפרצוף המופתע, עומד מעליי. וגם שהכמיהה לקפה התחלפה ברעב. ״אתה צריך לסרוק את הקוד״ הוא אומר, ומצביע לכיוון קורי העכביש על מתקן המפיות כשאני שואל על התפריט. ״אני בחופשה ומשתדל לא להשתמש בטכנולוגיה,״ אני עונה, ״יש אולי אפשרות לקבל תפריט מוחשי?״ הוא מסתכל עליי בסקרנות, נראה שמקטלג אותי באוסף הלקוחות ההזויים שלו. ״שאלך להדפיס לך אותו אולי?״ הוא שואל ותוך כדי נראה שמנסה להציץ במחברת שלי. וגם הג׳ינג׳ית מהשולחן השכן מסתכלת עליי, ואני סקרן אם היא מזהה אותי, אבל היא עושה את עצמה מסדרת את השיער ומסתובבת בחזרה. ואני מרגיש שזה לא הזמן לקבל החלטות ולכן חוזר להפוך גדול, בבקשה. גם אם הוא מופתע, אין דרך לדעת זאת, הוא מהנהן ונעלם. בינתיים, הטונים עולים אצל הזוג בפינה. הם מדברים על חתונה, אבל לפי שברי המילים שאני שומע, קשה להבין אם מתכננים אותה או מבטלים. האישה מחייכת, אך חיוכה לא מבשר טובות, בעוד הגבר תולש צימוקים מהעוגה שלפניו וזורק אותם לתוך העציץ שלצידו. לא ברור אם הוא מודע למעשיו, אני מרגיש מבוכה ביי פרוקסי. אצל הפסיכולוגים, לעומת זאת, עדיין שומם. אומנם הג׳ינגית מדברת עכשיו בטלפון, אבל עוברת לי המחשבה שהיא רק מעמידה פנים שהיא בשיחה כי אינה יכולה לסבול את השקט בשולחן ואולי גם כדי שתהיה לה הזדמנות להסתכל לצדדים ושוב להעיף מבט עליי, אני אפילו מוכן להתערב שהיא עושה את עצמה, מה שמזכיר לי שכבר התערבתי היום ושאם אני לא רוצה להפסיד, כדאי שאחזור לכתוב.

   איפה עזבתי אותם? קצת לפני הקתרזיס. אחד עדיין מדבר, גם אם כבר מתחיל לחוש שמשהו מוזר בריאיון הזה. השני מהנהן ומדי פעם שואל שאלה, למרות שבשלב מסוים הוא שם לב שכבר כמה דקות לא שומע כלל את האדם שמולו. ושוב (כבר בפעם השנייה היום. או השלישית?) חושב שחבל שעוד לא המציאו מערכת חיווי, כמו זאת שמתריעה על מעבר בין נתיבים על הכביש, שתצפצף ברגע שהמחשבות מחליפות מסלול בצורה לא רצונית. ובינתיים הקתרזיס מתעכב. אומרים שצריך לתת לדמויות לזרום מעצמן, אך הדמויות שלי לא זורמות לשום מקום, הן יושבות ומחכות שאזיז אותן. אבל אני רוצה פשוט לעצום עיניים ולא לחשוב על כלום. אם כי זה לא אפשרי מכמה סיבות: ראשית, הקפה, שסוף סוף הגיע, נשפך מיידית על המחברת שלי. שנית, אני מייד נזכר באמא, ששואלת איך היה בבית הספר, ואיך אמרתי לה שהיה מצוין ושהתעכבתי כי שיחקתי כדורגל עם דניס.