מֹאזְנַיִם

שלושת המקומות הזוכים בתחרות הסיפור הקצר ע"ש קורינה

מקום שני:

תהליכים אנושיים / טל ניצן

"הלינגסטון," אמרה מערכת הכריזה עשר דקות אחרי השעה היעודה, איחור זניח לרשת הרכבות הבריטית. עוד לפני שהרכבת החלה להאט כבר אספתי את התיק, החלקתי הצידה בזהירות מהמושב והלכתי אל דלת הקרון שבזגוגית שלה התנדנדה מולי, עם ניעות הרכבת, אישה בשיער משוך לפקעת גבוהה ובלייזר כחול מחויט, הדוק מדי. קתדרות העולם, חדרי הרצאות, אולמות תרבות של עיירות שכוחות־אל, הנה אני באה. התבקש גם שפתון ורוד בהיר או אפרסק שלא היה לי, אבל מילא, אמרתי לעצמי כשהדלת החליקה הצידה ודילגתי לרציף, יהיו לי אתגרים גדולים יותר. רק עוד שני נוסעים ירדו בתחנה הקטנה של הלינגסטון, והם נעלמו מהר כל כך עד שהיה נדמה שהתנדפו באוויר. השמיים שהיו בהירים בלונדון נדחסו והאפירו כאן, במרחק שלוש וחצי שעות, וערפל ריחף, קל אבל עיקש.

   נכנסתי לאולם הנוסעים שהיה למעשה לא יותר מחדר גדול עם קירות צהבהבים, והתיישבתי על אחד הספסלים. הקופה הייתה סגורה וחוץ ממני לא היה שם איש. חיכיתי. החלונות היו גבוהים כך שמהספסל לא ניתן לראות דרכם הרבה פרט לערפל שהתדפק עליהם. הייתי שרויה בהלך הרוח של ההרפתקאות האלה, עוררוּת שעל סף העצבנות, ובתוכה גרעין של שלווה, הידיעה שמה שיִּקרה, ישחק איכשהו לידיי. ובכל זאת ברגעים כאלה, על ספסל עץ קשה של תחנת רכבת נידחת, את טרף קל למחשבות פרא – שאף אחד לא יבוא, שהתבלבלת בתחנה, שהכול היה טעות, או בדיה.

   כשכבר תהיתי אם אני לא אמורה לצאת ולהמתין במגרש החניה, אם ישנוֹ, נשמעו צעדים מהירים ולאולם הגיח גבר מודאג כבן שישים.

   "מיס קאנל?" שאל בהקלה, בנשימה קצרה.

   "מיסטר קלייבמור," קמתי.

   "בלייקמור," הוא תיקן, ברוח טובה. "קראי לי פיטר. את חייבת לסלוח לי על האיחור, ברגע האחרון נאלצנו להחליף –"

   "הסר דאגה," אמרתי לו בנדיבות, הרגע הזה העניק לי יתרון והיה צריך לאחוז בו.

   פיטר בלייקמור היה איש גבוה מאוד ורזה ברובו – תחילתה של כרס ולחיים ורדרדות רימזו על חיבה לערבים על המדרכה מחוץ לפאב עם כוס בירה ביד. היה לו שיער לבן שנסוג מעט על הקודקוד ולעומת זאת גלש אל פניו בזוג פאות לחיים מרשימות. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצה משובצת, מעליה ז'קט קורדרוי עם טלאֵי עור במרפקים ומתחת לה, בתפקיד הפריט האחד האקסטרווגנטי שגברים בריטים מבוגרים מתירים לעצמם לעיתים, צעיף משי בצבע לילך. הוא נראה בבירור איש חביב, אוהב אדם, ירא משתיקות ומזדרז למלא אותן.

   "הייתה לך נסיעה חלקה, מיס קאנל?" שאל. "מעניינת", שקלתי לענות, אבל לפני שהספקתי הוא הוסיף, "מייד זיהיתי שזאת את."

   בהיתי בו. העברתי מבט על החדר־האולם הריק.

   "כלומר," הזדרז להוסיף, "גם אם היו כאן עוד אנשים הייתי מזהה אותך. את נראית ממש כמו בתמונה," והוא החווה בידו איזו תנועה מעל לראשו, כנראה רמֶז לתסרוקת שלי.

   "או־קיי!" קרא בהתעוררות, "הלכנו."

   יצאנו אל פורד לבנה שחנתה מעבר לכביש – אכן לא היה שם מגרש חניה – הוא פתח לי את הדלת וסגר אותה אחריי, וצליל הטריקה כאילו אמר: זהו, מנוי וגמור.

   תחנת הרכבת הייתה סמוכה למרכז העיירה ועד מהרה נסענו ברחוב הראשי, לאורך מבני לבֵנים אדמדמים צמודים זה לזה, עם גגות רעפים שחורים וארובות אדומות. כנסייה, חנות ספרים נשענת על פאב, צלב כחול על שלט של בית מרקחת, ערוגה של פרחים צהובים מול בית העירייה. הערפל עשה שַמות בכל קווי המתאר ואור הצהריים הסתנן דרכו במאמץ.

   בלייקמור דיבר ודיבר. תולדות הלינגסטון… המאה השמונה־עשרה… מכרות פחם… חקלאות על אדמת ביצות… מדי פעם הציץ אליי ואני הנהנתי קלות, בנימוס אבל בלי לעודד אותו יותר מדי. חיכיתי שיגיע אל ההרצאה.

   בינתיים יצאנו ממרכז העיירה ונסענו בשכונות מגורים – אותם בתים סמוקים, כאן מופרדים ברצועות דשא ובגדרות חיות, זהים זה לזה, פה ושם מתקן ברביקיו או נדנדת פלסטיק דוממת. מה המרחק בין החיים כאן ובין חידלון גמור? אם את מתעוררת בוקר־בוקר באחד הבתים האלה, באחד הרחובות האלה, לפי מה תדעי שאת חיה? תהיתי איך היו מגיבים ההלינגסטונים הטובים אילו שיבצתי את הסוגיה הזאת בהרצאה. ההרצאה! הגיע הזמן לדבר עליה, הנסיעה הזאת לא תימשך לנצח. פיטר בלייקמור נענה מייד, לא היה צורך לדחוק בו.

   "תהליכים אנושיים לנוכח הקץ" הייתה הכותרת, שנלקחה מאחד הפרקים בספרי האחרון, המבריק והטורד־מנוחה בעיניו. כבוד גדול הוא להם שסוציולוגית בעלת שם כמוני מגיעה לעיירה. צפוי קהל עצום ורב, "במושגים שלנו, כמובן," ולכן, ממש הבוקר, העבירו את ההרצאה מאולם התרבות העירוני אל הלינגסטון גריינג', אחוזה ג'ורג'יאנית יפהפייה בגבול העיירה, שבדרך כלל מושכרת לחתונות. מה שהזכיר לי, לא שממש שכחתי, שצריך לדבר גם על השכר. ציינתי איזה מייל שנשלח בנוגע לתשלום במזומן, אולי במקרה לא הגיע – "אל דאגה," חייך בלייקמור, למעשה החיוך כמעט לא סר מעל פניו, וטפח על כיס חולצתו המשובצת, שקצה מעטפה בצבץ ממנו, "אין לנו עניין להכביר קשיים בירוקרטיים." הזמזום העצבני בתוכי שכך מעט.

   עוד התברר שלאחר שנים רבות של הוראת היסטוריה בבית הספר התיכון של הלינגסטון, בלייקמור התמנה לאחרונה לרכז התרבות המקומי, והמפגש איתי היה האירוע הראשון שיזם ואירגן, לא פחות ולא יותר. הזמזום שב והתעורר, בשעה שמתחת לגלגלים נגרס החצץ של שביל הגישה אל הלינגסטון גריינג'. ביום האפרורי הזה, בפאתי העיירה המשמימה, תחת השמיים העכורים, בית האחוזה זהר כמו תכשיט נדיר שעבר מדור לדור. שום זוג שאינו עשיר מאוד, מאוד, לא יתחתן בשכיית החמדה הזו, אבל ג'ניפר קאנל הוזמנה להרצות כאן על תהליכים אנושיים לנוכח הקץ, ושכרה כבר המתין לה בכיס חולצתו של רכז התרבות. בעצם אם אינכם עשירים מאוד, קלושים סיכוייכם גם להיות מוזמנים לחתונה מהסוג הזה. פעם הזדמנתי להלוויה של קשישה ממשפחה כזאת, בחסד ולא בזכות – הכרתי את המטפלת שלה, אישה מקולומביה. ידעתי ממנה שהמנוחה לא טרחה לחרוג מהקלישאות על גבירה עשירה, כלומר הייתה מרושעת למדי וגחמנית וקטנונית, והתעמרה במטפלת שלה כל עוד עמדו לה כוחותיה, עד שהלכה לעולמה בשיבה טובה. בהלוויה – אירוע הרבה יותר נוח להסתננות מאשר חתונה – בקרב הקרובים קפואי הפנים, המטפלת התייפחה כמעט בלי הפוגה. כדי להעניק למשפחה את מלוא התמורה בעד שכרה, מתוך צער כן על אובדן המשרה, מרוב געגועים אל שני ילדיה שגידלה אִמה בעיר קאלי, וגם כי מרגע שאת מתמסרת לבכי כבר קשה להיחלץ ממנו, גם לאחר שהסיבות לו מתערפלות.

   הערפל שיווה לכול תחושה של הילוך איטי, כי הדברים התמהמהו להגיח מתוכו אל המבט, כגון מזרקת אבן תלת־קומתית, העתק קטן ומתוק של המזרקה בריג'נטס פארק בלונדון, שהתגלתה לי רגע אחרי צליל המים, וניחוח מושק עדין הקדים את הוויסטריה שעיטרה את הכניסה במפלי פריחה סגולה. נכנסנו לחלל הקבלה כמו כלה וחתן, ומייד נאפפתי במבשם אוויר שבוודאי נקרא "שושן צחור" או "משי עתיק", והושטו לי ידיים ללחיצה, ספרים לחתימה, ספל תה.

   מאז שעמדתי על דעתי אני עוינת את העושר, בלית ברירה – מוקמתי בגדה שמנגד לו. דבר אחד אני זוקפת לזכותו: היכולת לרכוש יופי. זה, לפני כל שאר המותרות. אבל האולם שהוּבלתי אליו אחרי קבלת הפנים, מהמקומות המרהיבים שדרכתי בהם מימיי, היה יפה באופן מופרז, בטוב־טעם עילאי כמעט עד פרוורסיה, מסב סחרחורת שעל סף הבחילה. קיר אחד היה עשוי מאבנים עתיקות – איכשהו לא היה ספק בכך שמדובר באבנים עתיקות באמת ולא בחיקוי – וזה שמולו כולו חלונות שנשקפו אל הגנים עוצרי הנשימה, המופרכים בשלוותם. קורות עץ כהות תמכו בקמרון התקרה הלבן וביניהן השתלשלו נברשות קריסטל, שיחד עם גירלנדות מרחפות פיזרו אור זהוב. בעומק האולם ניצבה בימת עץ לא מאוד גבוהה שמאחוריה, על מדף אח שנאטמה בלבֵנים, הונח סידור פרחים גדול, אולי נשאר מהחתונה האחרונה או כבר הוכן לקראת הבאה. צעדתי אליה במעבר בין שורות של כיסאות עץ לבנים שכל אחד מהם עטה מין גלימה בוורוד־פנינה, רכוסה בזר קטן. כולם היו תפוסים. כשעליתי לבמה זינק אליה עובד במדי שירות והתאים לי את גובה המיקרופון.

   "כמה סמלי," אמרתי, וחיכיתי שהרחש בקהל ישכך. "כמה סמלי שהשיחה שלנו היום על תהליכים אנושיים לנוכח הקץ מתקיימת באתר החתונות היפהפה הזה."

   למדתי, בנסיבות כאלה, תמיד לפתוח במשפט שניכר שהגיתי אותו ברגע זה, כמו אפריטיף שנרקח במיוחד עבורם. לא צהריים טובים ולא כמה אני מאושרת להיות כאן. וגם לדבר בקול נמוך, על גבול הלחש, אבל להיצמד אל המיקרופון כמעט עד מגע. כמו לכפות עליהם אינטימיות. ראיתי גל צפוי של דריכות עובר בקהל, כמו מטה אותם אליי באופן בלתי־נראה. איש המיקרופון נשאר קרוב לבמה, מוכן לסייע במה שיידרש, וכמעט התפתיתי לשאול אותו כמה עולה חבילת חתונה כאן, כדי להדגיש את הנקודה. אבל אני יודעת לעצור רגע לפני השערורייה.

   "הקץ," אמרתי. "המילה האסורה, הפיל באמצע החדר. נהוג לדבר על משבר האקלים, על קץ הפלנטה, על הרס כדור הארץ, אבל מדובר כמובן בקץ האנושות. הפלנטה תמשיך להתקיים בלעדינו, ותולדות המין היהיר וההרסני שלנו יהיו רק פסיק בתולדותיה. אנחנו – לא כדור הארץ – נמצאים למרגלות הר הגעש, ריח הגופרית כבר באפנו, אי־אפשר להתכחש לו, הקרקע לוהטת מתחת לרגליים, ואנחנו ממשיכים להתחתן, לבחור שמלה, להביא ילדים לְעולם שאולי ייסגר בפניהם, לקחַת משכנתא כדי לקנות בית שצל הסוף כבר נופל עליו. הצל הזה מוטל על כל אחד ואחד מהצעדים שלנו, אבל אנחנו פונים לו עורף. איננו מסוגלים לחיות במודעוּת אליו, כפי שאין לנו יכולת לחיות מתוך הכרה והודאה במותנו. אנחנו המין היחיד המודע לחלוף, אבל החיוּת שלנו מבוססת על סירובנו המתמיד, העיקש, הפּעיל, להיישיר מבט אל עובדת המוות. אי־אפשר לצלוח את היומיום תוך ידיעה של המוות, זה מכאיב ומפחיד מדי, ולכן חלק גדול מהמעשים שלנו, גם כאלה שכביכול אינם נוגעים לכך – ספורט, יצירה, הִתְרבּות, בישול עילי, חתונות – גם הם נובעים באופן לא מודע מהצורך האנושי העמוק להשתיק את ידיעת המוות."

   הבחנתי עכשיו בארבע עששיות ברזל שעמדו למרגלות הבמה ונרות בוערים בתוכן.

   "המוות," המשכתי, "אינו אירוע בחיים, כפי שכתב ויטגנשטיין: איננו חיים כדי לחוות את המוות." (היו לי שלוש ציטטות מועילות מתוך ה"טרקטטוס", שעדיין התכוונתי לקרוא אותו יום אחד.) "כמובן, אחת לכמה זמן המוות פולש אל קיומנו ומאלץ אותנו להכיר בו. בתגובה אנחנו עוטפים אותו בטקסים שנועדו לביית אותו, לרסן את המסתורין הפראי שבו, ובו בזמן להסתיר אותו. תכריכים, אם תרצו. אבָל האבֶל על הזולת הוא גם אבל מוקדם על מותנו שלנו, אותה ספינה שכבר מפליגה לעברנו ובאותם רגעים אנחנו אנוסים להיישיר אליה מבט. ואם במוות הפרטי החד־פעמי כל כך קשה לנו להכיר, בוודאי ובוודאי שנתכחש למשהו בסדר גודל של היכחדות קולקטיבית – למוֹת האנושות, על אף שהמדע כבר מגדיר אותו לא כסכנה אפשרית אלא כעובדה."

   הרגשתי מרוקנת פתאום. התנופה כמו נשרה ממני בבת אחת ולא ידעתי לאן להמשיך מכאן. לא נתקפתי בהלה דווקא, אלא משהו דומה יותר למורת רוח יגעה, כאילו נשחקתי מהמאמץ לסלול לפניי את הדרך תוך שאני צועדת בה. השתיקה התמתחה ויכולתי לחוש בגל של עצבנות מתעורר בקהל. נשמתי עמוק.

   "לנוכח הקץ," אמרתי, "בואו נהפוך את הסדרים: במקום כמה דקות ספורות לשאלות בסיום, כשכולנו עייפים ואני כבר צריכה למהר אל הרכבת ונאלצת להסתפק בתשובות חטופות – אני אעצור עכשיו כדי לשמוע את השאלות שלכם ולהשיב עליהן כמיטב יכולתי."

   ראיתי כמה פנים מופתעות, אבל זה היה מהלך שלא יכול להיכשל. אנשים אוהבים לשמוע את עצמם. די שמישהו אחד ייענה – ומישהו כזה ישנו תמיד – והשאר יבואו בעקבותיו בצונאמי של שאלות. אני לא זוכרת מה שאלו ומה עניתי, הרגשתי שדבריי נמחקים מזיכרוני ברגע שיצאו מפי. אני זוכרת שחלק מהשואלים התייחסו לספר וציטטו מתוכו, וזה נתן לי משהו לנעוץ בו שיניים בהמשך. אני זוכרת שבסיום שרנו כולנו יחד את "אימג'ין" של לנון משום־מה (עלם המיקרופון ליווה אותנו בגיטרה שצצה מאנשהו), וראיתי דמעות על הרבה פנים בקהל, וראיתי את פיטר בלייקמור עומד שעוּן על הקיר ליד הכניסה לאולם, שפתיו קפוצות, ידיו בכיסי הז'קט ופניו מתקדרות והולכות.

   אחרי התשואות הממושכות והתודות ולחיצות הידיים מיהרתי לשירותים, שכמעט לא נפלו ביופיים מהאולם. מהמראה שוב נשקפה אליי אותה אישה חצי־מוכרת עם השיער האסוף במהודק וקלטתי שהקרקפת כואבת לי כבר שעה ארוכה. שלפתי את הסיכות, ניערתי את הראש ושטפתי פנים, ומיהרתי החוצה – הרכבת ללונדון עמדה להגיע בתוך פחות מחצי שעה.

   בלייקמור כבר ישב במכונית. נכנסתי והוא חיכה שאחגר והתחיל לנהוג. בשתיקה. הם תמיד שתקנים בדרך חזרה. אחרי כמה דקות הוא כחכח בגרונו ושאל:

   "אז איך קוראים לך?"

   "קייטלין," עניתי.

   הוא נפנה להביט בי בפעם הראשונה מאז שנכנסתי למכונית, בקוצר רוח. "קייטלין מה?"

   "נסתפק בשם פרטי," אמרתי. המעטפה כבר עברה מכיס ההחולצה שלו אל כיס הבלייזר שלי, דאגתי לבקש אותה בחיוך בסוף ההרצאה, כשהיינו מוקפים אנשים.

   "וזה שמך האמיתי לשם שינוי?"

   "מה זה משנה עכשיו, פיטר," אמרתי. "ואם קוראים לי אנאבל? אבל כן, שמי קייטלין. אתה יכול לקרוא לי קייט."

   "ומיס קאנל…" שאל פתאום בחרדה, "מה את עשית…?"

   "פיטר," נאנחתי. "בוא לא נהיה דרמטיים. הלינגסטון עיירה קסומה, אנצור אותה בליבי לעד, אבל אף אחד לא ירצח כדי להרצות אצלכם. ג'ניפר קאנל – מותק של בחורה, אגב, ידידותית ופטפטנית – שתתה כוס תה שהבאתי לה מהמזנון שעתיים אחרי שהכרנו על הרכבת ושקעה בשינה עמוקה. אני מניחה שהתעוררה בתחנה הסופית בניוקאסל."

   "אבל למה," אמר בפליאה, בלי סימן שאלה, כמדבר אל עצמו. "אני לא מבין בשביל מה."

   נסענו כמה דקות בשתיקה.

   "פעם," אמרתי, "עשיתי סקס בתא הלבשה בזארה, בסניף צ'לסי. יצא לך פעם, פיטר?" הוא הידק את ידיו על ההגה ונעץ מבט לפנים. "אתה נראה לי יותר טיפוס של סלפרידג'ס. פנטזת על זה לפחות?"

   הוא התמיד בשתיקתו.

   "בכל מקרה הסקס היה מלהיב בעיקר כי המקום כל כך קטן ולא מתאים ולא נוח, עם אפס פרטיות, וכמובן היה צריך להיזהר שלא ישמעו אותנו בתאים הסמוכים."

   בלייקמור נראה אומלל.

   "אל תדאג, פיטר," אמרתי לו. "אני לא מתכוונת להיכנס לפרטים. הסיבה שאני מספרת לך את זה היא שהאפיזודה ההיא, ואחרות שאחסוך ממך, מסעירות ככל שהיו, אף פעם לא מרגשות כמו להיות מישהו אחרת. הן מתפוגגות מהר ולא משאירות לי כמעט כלום, אבל בתעלולים האלה," החוויתי כלפי החלון, בדיוק הגענו לקצה שכונות המגורים המזוויעות, "אני מרגישה שאני חיה באמת. אני מודעת לאירוניה, הרי כל פעם שאני מתחלפת אני חורגת מהחיים שלי."

   "תעלולים…" הוא הפטיר. "קוראים לזה התחזות."

   "תראה," הייתי תשושה ומסוחררת כמו תמיד בסוף המאמצים האלה, אבל הגיע לו הסבר. כאב לי קצת שככה, איתי, הוא מתחיל את התפקיד החדש. "בניגוד למה שאמרתי שם, יש לי דווקא מודעות גבוהה למוות. חריפה ומתמדת. עכשיו למשל אני לגמרי ערה לסיכוי שנהג המשאית ההיא שם בודק הודעות בטלפון ותכף ימחץ אותנו. וכשאת מתהלכת בעולם יד ביד עם הידיעה הזאת, להגביל את עצמך לקיום האחד שלך, שבמקרה שלי הוא גם לא מזהיר או משמח במיוחד, נראה כמו פשע ביחס לחיים היקרים והחולפים. מרגע שמתגלה האפשרות לחמוק מדי פעם מהחדר הקטן שלך ולהיות כל מיני אנשים אחרים, את לא מוכנה עוד להיכלא בו ורק בו. לא במקרה, אגב, התחלתי את הקריירה של מילויֵי המקום, ככה אני קוראת להם, בהלוויות של זרים. כי יש עוד משהו שלא דיברנו עליו."

   הוא עדיין שתק אבל לא הרגשתי עוד את הכעס שנשב אליי ממנו קודם.

   "הבדידות, פיטר, הבדידות. אני מתרשמת שאתה מתמצא בה בערך כמו בסקס בתאי הלבשה, אז תן לי לספר לך שהיא יכולה לגרום לנו לעשות דברים מאוד משונים. כמו לעמוד עם חבורת זרים הלומי צער ולהשתתף בכאב שלהם על מישהו שהלך מהם, שמעולם לא היכרת, אבל לרגע את חלק ממשהו."

   הוא האט ועצר את המכונית ליד המדרכה.

   "פעם אולי אספר לך קצת יותר על העניין הזה של הבדידות, זה נושא מרתק. אני צוחקת כמובן: לא רק שלא תהיה לנו עוד פעם, אתה תשתדל למחוק אותי מהזיכרון ברגע שארד מהמכונית הזאת." האיש נראה מדוכדך, כמו ילד שנענש על מעשה רע של ילד אחר. "מה אני אגיד להם?" שאל.

   "כלום, פיטר," אמרתי ופתחתי את הדלת, "שום דבר. לנוכח הקץ, למה להתעקש על פרטים טפלים?" הכתפתי את התיק שלי ויצאתי. "תודה על הכול."

   הלכתי לתחנה, ולפני שנכנסתי העפתי מבט אחרון לאחור. הוא עוד ישב בפורד הלבנה ולא זז. הערפל, שמתי לב פתאום, הסתלק.