מֹאזְנַיִם

שלושת המקומות הזוכים בתחרות הסיפור הקצר ע"ש קורינה

מקום ראשון:

קִיצִי / תמר עילם

א.
אבא שלך רקד סביב העריסה שלך ביום שנולדת. אבא שלך בנה לך לכבוד ל״ג בעומר את הקשת הכי גדולה. את קיבלת את פרס "הקשת הכי גדולה". הקשת הייתה גדולה ממידותייך. גדולה מכדי שתוכלי לעשות בה כל שימוש. אבא שלך לקח אותך איתו לאשקלון. הוא אמר: את תהיי העוזרת שלי. לא. הוא בכלל לא רצה. זאת אמא שלך שאמרה: ככה הוא לא יתחיל עם סטודנטיות. ככה הוא לא ינהג שיכור בלילות.

את ישבת ליד השולחן העגול זקופה. אבא שלך סלסל בשפמו וצחק וצחק עם שני חבריו. הכלה, ענודת שרשאות ומקושטת בחִינָה, נראתה לך יפה. אבא שלך לגם בירה מהכוס הגדולה. הנשים קראו: קוּלוּלוּ, קולולו. אבא שלך ניקה את משקפיו העבים במפית. את הרחת את ריח הערק ועשן הנרגילה. נפלט לך גיהוק. אבא כעס: בושה. כלימתך כאבה. לא חתן. לא כלה.

בבוקר התעוררת בחדר מלון לבן וריק. גוף עירום בבטן אונייה לבנה ענקית, סדינים ווילונות כמפרשים לה. היכן אתה אבא. 

אבא שלך נהג בלילה בפיאט חורקת לבנה בואכה ירושלים. לא פיאט. רנו ארבע חלודה. את ישנת במושב האחורי. לא ישנת. רק העמדת פנים. האורות בחלונות עפו כמו זיקוקי דינור, נדלקים וכבים. ריח של בנזין. ריח של אבק. אבא שלך שר שירים באוטו. כי סערת עליי.

אבא שלך קרא מאמרים במיטה הגדולה. גוף. לווייתן. גוף מריח. זיעה, עשן ויין. שיער שחור. גוף. שומן. לווייתן. את דג. שטת אליו במיטה הגדולה. אבא שלך קרא לך ממאמריו בקול מצחיק. אבא שלך קרא לך את מאמריו וקולו נישא במרחבים בין תלמי המיטה ומעמקיה ובין מחילותיה הלחות, ומערבולות ים שמיכותיה.

זה את ואבא נגד כולם. הם לא מבינים אותו. מי לא מבין? כולם. אפילו סבתא שלך אמרה: כל התלמידים האחרים שקדו על עבודת הדוקטורט שלהם בספרייה. רק הוא היה צריך. צריך היה מה. לנסוע לאוגנדה. חכם גדול. משם כבר לא יחזור. כן יחזור. עם התמוטטות עצבים יחזור. (קולות המומחים: התמוטטות עצבים זה לא מונח מקצועי). צריך היה מה. לנסוע לאוגנדה. לשבת שם עם השבט של הכושים השחורים. כושים מלקטים. לא מלקטים. ציידים גבוהי קומה. שבט ההימה. אמא אדמה. רחם קדושה. לא קדושה: ללא מים זורמים. חכם גדול. ככה סבתא אמרה: אותך הוא הכי אהב. את יודעת. הוא רקד סביב העריסה שלך. כשסוף סוף חזרו. שנים היא ניסתה אמא שלך. ניסתה מה. להתעבר היא ניסתה. (אמא: בכלל לא רציתי).

הקוּקוּ. ככה הם קראו לו. קראו למי. לפסיכיאטר. רופא הנפש. אמא: לא הייתה לו באמת מחלה. לא באמת מניה־דפרסיה. זה פשוט, אופי כזה.

אמא שלך נסעה לקנדה. אבא שלך כתב לה: ״אני לא רוצה ללכת אל הקוּקוּ. הוא כבר יגיד לי. הוא יגיד לי: אמרתי לך. תחזרי אליי כבר אהובה. אני מבטיח לך. לא תהיה יותר מאיה ושכמותיה. אני זקוק לך. קיצי נדבקת לי לרגל כל הזמן. היא שואלת מה יקרה אם אשתה."

איפה אבא. את חיכית לו בסלון בצל הר שתיקתה של אמא. באישון הלילה הוא חזר. בוכה הוא חזר. למיטה חזר. אבא קרא לך מהמיטה לחדר. אבא קרא לך מהמיטה לבוא. לווייתן בוכה. לווייתן טובע בשלולית מימיו. את חסמת אותי אמא. גופך חומת ירושלים בצורה. גופי: שיניים וציפורניים.

אמא נסעה לבית החולים. מחלקת הנפש. בית המשוגעים. הם צלצלו לה לבוא: אבא מבקש, אמרו. אנחנו בנינו עיר מקדש מכריות. בניה ובנותיה בובות טובות מראה. התפשטנו ועטפנו את גופנו בסדין. פתחנו את הווילונות. הגשנו את גופינו להולכים ולשבים. איפה אמא.

אבא מת. הוא שיכור. הוא התאבד. הוא לא התאבד. זאת הייתה התקפת לב. התקפות הלב בגיל ארבעים ושתיים הן הכי קטלניות. אתם בוודאי יודעים. הוא בכלל לא מת. מי אמר שהוא מת בכלל. זאת לא מחלת נפש. פשוט אופי כזה. הוא לא מת, הוא נסע לשליחות חשובה.

אבא שלך שיכור. אבא שלך מת. אין לה אבא. יש לה כינים. פיתום ורעמסס הראש שלה. היא מלוכלכת. אמא שלה מסתובבת בלילות.

ורבו וישרצו הכינים בארץ והיו לעם גדול. והראש תפח וגדל מעקיצותיהם והתנפח ואמא לא ידעה. בלילות מפלצת הייתה מסתובבת בבית רעבה. מחפשת לאכול. ואמא שלך, היא לא ידעה. 

את כתבת ביומן "אבא הטוב". את סיפרת לו סיפורים. את כל מה שקרה לך. את כל בני הכיתה שאהבה נפשך. את כתבת. והם לא ידעו.

בלילה גברים היו באים בסלון. אמא הייתה מדברת: אני לא אקריב את עצמי בשביל הילדים. בלילה היא הייתה יוצאת למסיבות היכרות. מושכת להם בשיער. רק לוודא שזה לא פיאה, היא הייתה לוחשת. אותי הם לא ינצחו. אותי הם לא ירמו. גם אם בגלל כל מלחמות ישראל יש הרבה יותר נשים מגברים. עניין סטטיסטי. עדיין. אמא חזקה. הם לא יגידו לה.

ב.
האיש החדש בבית החדש פורץ לך לחדר. האיש החדש קורא מהיומן שלך בקול רם: לאבא הטוב.
חה.
חה.
חה.
את מנסה לחטוף את היומן מהידיים שלו אבל הן גבוהות ורמות כמגדלים בשמיים.

האיש החדש מנסה לפתוח את הדלת הנעולה. הוא מקרקש במפתח מהצד השני. הוא מציץ דרך חור המנעול. את יושבת בחדר דוממת ומקשיבה לקולות. שילך כבר. שילך. שילך. שילך. שילך.

האיש החדש מסתובב בבית הקר מקרקש במפתחות החדרים. האיש החדש מרוקן את פחי נייר הטואלט בשירותים, קומה אחר קומה. האיש החדש עולה ויורד במדרגות האבן. גם את עולה חרישית. ממלמל אל עצמו תפילות: למה אתם מחרבנים כל כך הרבה. את מתגנבת אל הגג של הבית הקר. את מקשיבה לקולות המואזין משועפט בין הסדינים הלבנים המתנפנפים ברוח. מריחה את ריחם. כאן לא ימצאו אותך.

כל התפוחים הקטנים מרקיבים בגינה. מלאי דבורים הם מחכים שתדרכי עליהם ברגליים יחפות. שיצא המוך ויחדור הארס לתוך הבהונות הקטנים. את מטפסת על עץ הברוש שענפיו צרים. גם את לא שוקלת. מתנדנדת שם כמו פעמון של כנסייה ברוחות המואזין בואדי.

את נמלטת באוטו ושתי אחיותייך הקטנות במושב האחורי. את קטנה והאוטו גדול. את לא מגיעה לדוושה. את לא יכולה לעצור.
לעצור.

לוחשות לך בנות ישראל יפות המראה: אבא חזר. לשונותיהן מסלסלות בקול מאנפף: הוא רוצה לראות אותך. את מתבצרת במכונית ישנה חונה ללא גלגלים. את מנסה לתקשר איתו בווקי־טוקי ישן שמצאת. את מסובבת את הידית בייאוש. אבל הקו שבור. הקו נשבר. נותק. נפרם. הכל אבוד. את נופלת אל תוך תהום. ואין רוח ואין אלוהים על פני המים. חיזיון שברא השטן השט ומתהלך. חיזיון נידף כהד.

מה שיצא מהאדמה סופו שיבאיש, לוחשות הרוחות בוואדי.

ג.
מתחיל לגדול לך השד. לאט מדי. את מלטפת אותו. לוחשת לחשים: גְּדַל והתעצם.

באוטובוסים העירוניים את נוסעת לחוג ארכיאולוגיה ושחייה. מבוגרים לוטשים בך עיניים. ליד החלון איש שם את היד שלו על הברך שלך החשופה הבוקעת מתוך המכנסיים הקצרים. הוא מעביר את היד משלו לשלך, אצבע רודפת אצבע. זרת קודם ואחר כך אמה וקמיצה. את נועצת בו עין באימה. הוא מחזיר לך רכות. ערגה. את נמלטת בתחנה. ממהרת ולא מסתכלת אחורה. סערת נפשך לא מאפשרת לך לחשוב בבהירות על מצבך.

בבריכה איש אחר אומר: את יפה בבגד ים. נראית ממש גדולה. אחר כך את חוזרת לחפש אותו. את יושבת על כיסא השיזוף. את מעמידה פנים שאת קוראת בספר מהספרייה: מובי דיק. כל הזמן את מחפשת אותו באלכסונים. איפה האיש.

בצבא האוטובוס החשוך חותר דרך הבקעה אל בית שאן. החושך עבה. איש שם את היד על הברך שלך ואת לא מזיזה. את מעמידה פנים שאת ישנה. את מדמיינת את צדודיתו: עזה. בתחנת הדלק הוא נעלם לפני שהדליקו את האור. את הולכת לחפש אחריו במזנון. מבטים ננעצים בך, מודדים אותך מעל לשולחנות מוארים באור פלורסנטי צהוב. פרצופים רעבים לוטשים בך עיניים. מי מהם זה הוא, את לא יודעת.

את עובדת בפאב קְדַבְּרָה בחיפה עם רובי הג'ינג'י ופאבלו הרוסי והחברה שלו התימנייה. יש לה פטמות אדומות, פאבלו לוחש לך באוזן. את מסתובבת שם עם חולצה צמודה, חצאית מיני ועקבים, ושיער מוחלק. מפרה את השולחנות. המטעמים זולגים מבין זרועותייך. לשון של פר, רגל של צפרדע, נזיד מהביל, יין שיכר. הגברים באים. לפעמים באים ללא חברותיהם. הם שיכורים. הם רוצים לגעת. את צוחקת. הם כולם שלך. כולם שלך עכשיו.

אז בא עומַר. הוא כהה וגדול כמו אדמה. יש לו מעיל מעור אמיתי שלא נשרף אפילו אם מדליקים אותו באש. הוא שותה ויסקי ומדבר באנגלית כשהוא שיכור. לא בשפה של הכובשים. את תתקשרי אליי לבית לחם והשם שלך יהיה ננסי. זוכרת? ננסי! את מלקקת לו את הפטמה. חזק יותר. מהר יותר. הוא מצווה. הוא מכה ואת שותתת. שוקקת את מלקקת את הדם. הוא גומר ואת עוד לא רווית את תענוגך. החברים שלי מחכים לי למטה הוא אומר. הוא רוכס את מכנסיו ונעלם. 

הוא רק מזיין יהודיות. ככה אומרים לך כולם. את מחפשת אחריו במבואות העיר התחתית חיפה. עיר שבתיה תלויים על הר. נמל שהדיו עלומים ביין. בנחילי הנמל את מחפשת אחריו. במאורות הערק והאופיום.

בסוף את מתקשרת.

This is Nancy looking for Omar.

תבואי למועדון ביום שלישי פעמיים כי טוב. אל תשכחי את המדים. הוא מצווה עליך בטלפון. קוד סודי. פקודה עלומה. מלמול אהבה.

את מגיעה במדייך. חולצה הדוקה, חצאית, ועקבים קטנים. הוא יושב שם וחמשת מרעיו מסובים סביבו. גופם דשן. בלוריתם אפורה. שערם ארגמני. שפמיהם שחורים. חרבותיהם זקורות. עשן מיתמר מהנרגילות והמקטרות. וילונות של זהב, רפידות ארגמן, תכריכי פשתן ותולעת השני. מנורות דלוחות. קילוחן דק. הוויסקי נשפך. מעיין נובע. את יושבת על ברכיו. חבריו צללים בין עשן הקטורת והסמים. הוא לוחש באוזנייך. את שלי. שלי. שפמו השחור מעלה בך ריטוטים של עונג וצחוק. הילולה גדולה. נגילה ונשמחה.

את שלו והוא נותן אותך. אצבעות נשלחות מתחת לחצאית. של מי הם. את לא יודעת. חולצתך נמשכת אל העננים. זה הוא זה שאוחז בך. חזק ואמיץ הוא אוחז. בשיער הוא אוחז בך כמושכות. מושך אותך אליו. הוא לוחש באוזנייך: את שלי.

גופך חריצים. חורים ופתחים. רגל פה רגל שם פשוקות. פיות רעבים. בית שחי, פה. לשון. שיפולים תחתונים. פתחים, מנהרות, ונחילים חצבו בך. מחילות רכות. לשונות מפותלות. נקבוביות לחות. לפיתה הדוקה. תנועות בוכנה.

את מרחפת בשמיים מתכלת, ודמך ארגמן, והזרע חלב נשפך ודבש. את משוחה בשמן ויין. מרכבת מלכות. מצלתיים ותופים. המוזיקה נשפכת. יא עִינִי יא עיני. תופים וכינורות. את קשורה מארבעת כיווני הרוחות. תלויה בחוטי ארגמן וזהב. מרחפת בים של תכלת. נחלים בוקעים ממך. הפרת והחידקל. הוא לוחש: אני אוהב אותך ילדתי. ויהי כי טוב.